Baba Batra 97a — el Talmud en español

והא תנן

במסכת מעשרות:

המתמד,

העושה "תמד" משמרי יין,

ונתן מים במדה

על השמרים, שבאו מיין שלא היה מעושר,

ו

לאחר זמן

מצא כדי מדתו,

שהתמד אינו עולה על כמות המים שנתן, הרי הוא

פטור

מן המעשר משום שדינו כמים, ואפילו אם יש בו טעם יין, הואיל ולא נוסף עליו כלום מהשמרים.

ורבי יהודה מחייב

במעשר את התמד הזה, שדינו כיין, מאחר שיש בו טעם ומראה יין.

ומוכיחה הגמרא:

עד כאן לא פליגי

רבנן ורבי יהודה,

אלא

כשמצא בתמד

בכדי מדתו

שנתן מים, בלבד.

אבל ביותר מכדי מדתו,

אם נוסף אפילו קצת על המים שנתן,

לא פליגי.

וגם רבנן יודו שהוא חייב במעשר, משום שדינו כיין. ואם כן, הוא הדין שרבנן יודו שמברכין עליו בורא פרי הגפן. וכיצד אתה אומר שרבנן ואחרים חולקים באופן שנתרבו המים שבתמד?

ומתרצינן: לעולם

הוא הדין דאפילו ביותר מכדי מדתו פליגי.

ורבנן יסברו שאין דינו כיין אלא אם התוספת היא בשיעור של כוס אחת לשלש כוסות מים.

והאי דקא מיפלגי בכדי מדתו, להודיעך כחו דרבי יהודה,

שאפילו לא נוסף כלום על מדת המים שנתן, בכל זאת דינו כיין.

בעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין: שמרים שיש בהם טעם יין, מהו?

האם מברכים עליהם בורא פרי הגפן?

אמר ליה: מי סברת חמרא הוא? קיוהא בעלמא הוא!

הטעם אינו אלא משום שנכנס בו החריפות של השמרים ולא משום שהוא יין, ולכן אין מברכים עליו אלא שהכל נהיה בדברו.

תנו רבנן: שמרים של תרומה,

שנתן עליהם מים, והוציאם, ושוב נתן עליהם מים אחרים, וכך עשה כמה פעמים. הרי

ראשון ושני,

המים הראשונים והשניים,

אסור.

דינם הוא כתרומה, לפי שהם יין, ואסורים למי שאינו כהן.

ושלישי,

המים השלישיים,

מותר.

אין עליהם דין תרומה, לפי שהם מים בעלמא, ואפילו יש בהם טעם יין.

רבי מאיר אומר: אף שלישי

אסור אם הוא

בנותן טעם,

שיש בו עדיין טעם יין.

ו

שמרים של

מעשר

שני: ה

ראשון אסור

לשתותו מחוץ לחומת ירושלים כדין מעשר שני. וה

שני מותר

שאין עליו דין מעשר שני.

רבי מאיר אומר: אף שני

אסור אם הוא

בנותן טעם

.

ו

שמרים

של הקדש

-

שלישי אסור, ורביעי מותר

.

רבי מאיר אומר: אף רביעי

אסור אם הוא

בנותן טעם

.

ורמינהו

סתירה לכך מהא דתניא: שמרים

של הקדש, לעולם אסור.

ואפילו החליף הרבה פעמים את המים.

ושל מעשר

שני,

לעולם מותר,

אפילו המים הראשונים.

קשיא הקדש אהקדש.

שהרי בברייתא הראשונה נאמר שבהקדש אינו אסור לעולם, רק השלישי או הרביעי.

קשיא מעשר אמעשר.

שבברייתא הראשונה נאמר שבמעשר אסור הראשון או השני, וכאן נאמר שבמעשר מותר לעולם.

ומשנינן:

הקדש אהקדש, לא קשיא

:

כאן,

הברייתא השניה, מדברת שהשמרים היו מיין שהיה קדוש

בקדושת הגוף,

שהקדישו אותו לנסכים שינסכו אותו על גבי המזבח. וקדושה חמורה היא, לכן הוא אסור לעולם.

כאן,

הברייתא הראשונה, מדברת שהיין היה קדוש רק

בקדושת דמים,

שהקדיש חבית יין לבדק הבית על מנת שימכר, ויעשו בדמיו צרכי בדק הבית. וקדושה זו קלה יותר, לכן אינו אסור לעולם.

מעשר אמעשר, נמי לא קשיא

:

כאן,

הברייתא הראשונה מדברת

במעשר ודאי.

לכן אסור אף ראשון או שני.

כאן,

הברייתא השניה מדברת

במעשר דמאי,

שהיין שהופרש ממנו המעשר לא היה טבל ודאי אלא דמאי, שקנו אותו מעם הארץ החשוד על המעשרות. והקילו בו חכמים כי רוב עמי הארץ מעשרין. לכן המים שנותנים על השמרים הללו לעולם מותרים.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כדרך שאמרו לענין איסורן,

שלגבי תרומה, המים הראשונים והשניים נחשבים כיין ואסורים, והשלישים נחשבים כמים ומותרים. ולגבי מעשר, רק הראשון אסור [לפי התנא קמא],

כך אמרו לענין הכשירן.

שהמים הראשונים והשניים של תרומה נחשבים כיין, והם מכשירים את האוכל לקבלת טומאה [שהיין הוא אחד משבעת המשקים שמכשירים לקבלת טומאה], וכן הראשונים של מעשר. ואילו השלישים של תרומה והשניים של מעשר אינם נחשבים כיין, ואינם מכשירים לקבלת טומאה. ותמהינן:

הכשירן

-

דמאי?

באיזה הכשר מדובר, שאם לענין קבלת טומאה, הרי אין הבדל אם הוא מים או יין, שהרי בין

אי דמיא,

אם הוא מים,

אכשורי מכשרי,

הוא מכשיר את האכל לקבלת טומאה. ובין

אי דחמרא,

אם הוא יין,

אכשורי מכשרי

לקבלת טומאה!?

ומשנינן:

לא צריכא,

הנפקא מינה אם הוא יין או מים, הוא באופן

שתמדו במי גשמים.

המים שנתן על השמרים היו מי גשמים, שעדיין לא חשב עליהם להשתמש בהם, ולא ירדה עליהם תורת משקין שיכשירו לקבלת טומאה הואיל ולא החשיבם. אבל יין, יש עליו תורת משקה גם ללא מחשבה. ולכן, רק אם התמד הזה דינו כיין הוא מכשיר לקבלת טומאה.

ומקשינן:

וכיון דקא שקיל, ורמי להו למנא,

הרי מיד שהעביר את המי גשמים מהכלי שנטפו לתוכם אל הכלי של השמרים,

אחשבינהו,

החשיבם בכך, וירדה עליהם תורת משקין גם אם הם מים. ושוב אין נפקא מינה אם התמד הוא מים או יין.

ומתרצינן:

לא צריכא, שנתמד מאליו.

מי הגשמים נפלו מעצמם לתוך השמרים, ולא היתה עליהם מחשבה כלל מצד האדם, לכן רק אם דינו כיין, הוא מכשיר לקבלת טומאה.

ומקשינן:

וכיון דקא נגיד קמא קמא, אחשבינהו.

הואיל והוא משך את המים הראשונים והשניים מהתמד, הרי גילה דעתו שניחא ליה בירידת הגשמים לתוך השמרים, והחשיבם בכך. ואם כן שוב אין נפקא מינה אם הוא מים או יין?

ומתרצינן:

אמר רב פפא

: מדובר שהאדם לא משך את המים מהתמד, אלא

בפרה ששותה ראשון ראשון.

שהפרה שתתה את המים הראשונים והשניים, ואנו דנים עתה על המים השלישים של המי גשמים, מאחר שדינם כמים אינם מכשירים הואיל והאדם לא החשיבם מעולם. ורק המים השניים של תרומה והראשונים של מעשר בכחם להכשיר, הואיל ויש עליהם שם יין לענין איסורן.

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אין אומרים קידוש היום

בשבת ויום טוב

אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח.

ואפילו אם יש עליו שם יין לגבי ברכת בורא פרי הגפן, מכל מקום, לגבי קידוש שהוא מצוה, צריך שיהא עליו יותר חשיבות, שיהא ראוי לינסך על גבי המזבח.

והוינן בה:

למעוטי מאי?

איזה יין בא רב למעט, שדינו כיין לענין דרכה ואינו ראוי לינסך על גבי המזבח?

אילימא למעוטי יין מגתו

יין תירוש שלא תסס.

והא תאני רבי חייא: יין מגתו לא יביא

לניסוך על גבי המזבח [משום שנאמר "הסך נסך שכר לה'", משמע דוקא יין שמשכר],

ואם הביא, כשר

.

וכיון דאם הביא כשר

בדיעבד לגבי מזבח,

אנן

לגבי קידוש

אפילו לכתחילה נמי

יהא כשר, שהרי קידוש לא חמור כל כך כמו ניסוך המזבח.