Baba Batra 93a — el Talmud en español

ומוכיחה הגמרא:

רישא,

שנמצא העבד שהוא גנב או קוביוסטוס,

מאי טעמא?

מדוע אין המקח בטל? והרי אין לך מום גדול מזה שהוא גנב או קוביוסטוס!?

לאו,

האם לא,

משום דרובא, הכי איתנהו.

שרוב העבדים הם כך, ועל דעת כן קנה אותו!

ומוכח שגם בממון הולכים אחר הרוב, וקשיא לשמואל, כי לדבריו, שאין הולכים בממון אחר הרוב, הרי זה כאילו שהקונה לא ידע שהעבד הוא גנב, ואם כן מדוע לא הוי מקח טעות!? ומשנינן:

לא

רוב העבדים הם גנבים או קוביוסטוסים, אלא

כולהו הכי איתנהו.

כולם הם כך, וגם שמואל מודה שאין כאן מקח טעות, שהרי זה הקונה יודע מכך, והרי זה כאילו אמר לו המוכר בפירוש שהעבד הוא גנב או קוביוסטוס.

תא שמע

ראיה לדברי שמואל מהא דתנן בבבא קמא [מו א]:

שור

תם

שנגח את הפרה

שהיתה מעוברת,

ונמצא עוברה

מת מוטל

בצדה, ואינו ידוע אם עד שלא נגחה,

עוד לפני שנגח אותה השור,

ילדה

[הפילה אותו הפרה], ואין בעל השור חייב לשלם על הולד.

או

אם משנגחה,

רק לאחר הנגיחה

ילדה,

שמחמת הנגיחה הפילה אותו הפרה. ובעל השור חייב לשלם גם על מות הולד. הרי בעל השור

משלם חצי נזק לפרה,

עבור הפרה כיון שבודאי הזיק אותה, כדין תם שמשלם רק חצי נזק.

ו

כן משלם הוא

רביע נזק לולד,

שהואיל והדבר הוא בספק אם הוא חייב לשלם עבור הולד חצי נזק כדין שור תם, או שמא הוא פטור מכלום, הרי זה ממון המוטל בספק, וחולקין. ומשלם בעל השור עבור הולד רק רבע מהנזק, דהיינו חצי הממון המוטל בספק.

ומוכיחה הגמרא:

ואמאי

הוא משלם רק רביע נזק לולד?

לימא, הלך אחר רוב פרות

שבעולם,

ורוב פרות מתעברות ויולדות

ולד בר קיימא, ואינן מפילות.

והא,

גם פרה זו, היא מן הרוב, והיתה עתידה ללדת ולד בר קיימא. ומה שהפילה,

ודאי מחמת נגיחה הפילה.

ואם כן, על בעל השור לשלם את כל חצי הנזק גם עבור הולד, שהרי אין כאן ספק כלל שהשור שלו גרם להפלת הולד!?

אלא ודאי, אין הולכים בממון אחר הרוב. אלא הדבר נשאר בספק שקול, ולכן הם חולקין ביניהם את הממון המסופק. וקשיא לרב, הסובר שגם בממון הולכים אחר הרוב.

ומשנינן: לעולם הולכים בממון אחר הרוב, ו

התם, משום דמספקא לן,

שגם אם נלך אחר הרוב ונחליט שאכן הפרה הפילה את ולדה מחמת נגיחת השור, עדיין יש לנו ספק אם לחייב את בעל השור על כך:

דאיכא למימר,

מצד אחד,

מקמה אתא,

יתכן שהשור בא כנגד הפרה,

ומביעתותא,

בגלל הפחד מהשור הבא לקראתה לנוגחה

הפילה,

עוד לפני הנגיחה. ואם כן, בעל השור פטור, שהרי אפילו אדם המבעית את חברו וגרם לו נזק פטור מלשלם, כי זה רק "גרמא", וגרמא בנזקין פטור בדיני אדם וחייב רק בדיני שמים. וכל שכן בהמתו של אדם שהבעיתה בהמה אחרת, שבעל הבהמה פטור.

ואיכא למימר

מהצד השני,

מאחורה אתא,

יתכן שהשור בא מאחורי הפרה, והיא לא ראתה אותו קודם הנגיחה שתיבהל ממנו,

ומינגח נגחה, והפילה.

ורק מחמת הנגיחה הפילה, ובעל השור חייב לשלם על הולד.

ולכן,

הוי ממון המוטל בספק. וכל ממון המוטל בספק, חולקין

.

ודנה עתה הגמרא:

לימא כתנאי!?

האם נאמר שרב ושמואל נחלקו במחלוקת של תנאים.

דתניא:

שור שהיה רועה

בשדה יחד עם עוד שוורים השייכים לאנשים אחרים,

ונמצא שור הרוג בצדו

על ידי נגיחה או נשיכה, ואין ידוע מי הרג אותו,

אף על פי שזה מנוגח, וזה מועד ליגח,

שהשור הנמצא ליד השור ההרוג הוא שור המועד, או

זה מנושך וזה מועד לישוך

, בכל זאת

אין אומרים

"

בידוע שזה נגחו וזה נשכו",

ונחייב את בעליו על הנזק. אלא הדבר בספק, שמא שור אחר הרגו, כי אין הולכים בממון אחר אומדנא.

רבי אחא אומר

: אם היה

גמל האוחר בין הגמלים,

העוסק בתשמיש רביעה [שדרך תשמישו אחור כנגד אחור] ודרך בהמות בשעת תשמיש להשתגע ולהכות בהמות שסביבם,

ונמצא גמל הרוג בצדו, בידוע שזה הרגו.

והיינו, רבי אחא חולק על תנא קמא, וסובר שהולכים אחר החזקה, שמן הסתם הגמל האוחר הוא שהרגו. וכל שכן בשור המועד, שכבר נגח שלש פעמים, שחזקה עליו שהוא זה שהרג את השור שלצדו.

סברוה,

סברו בני הישיבה,

דרובא וחזקה, כי הדדי נינהו.

שדין אחד להם, שאם הולכים בממון אחר החזקה, הולכים גם אחר הרוב.

ואם כן,

לימא, רב דאמר כרבי אחא,

שהולכים בממון אחר החזקה, והוא הדין שהולכים אחר הרוב.

ושמואל דאמר כתנא קמא,

שאין הולכים בממון אחר החזקה, וגם לא אחר הרוב.

ודחינן:

אמר לך רב: אנא דאמרי, אפילו לתנא קמא.

כי

עד כאן לא קאמר תנא קמא התם, אלא דלא אזלינן בתר חזקה, אבל בתר רובא

כן

אזלינן,

כי רוב עדיף מחזקה. והתנא קמא יודה שהולכים אחר הרוב בדיני ממונות, למרות שלא הולכים בו אחר החזקה.

ושמואל אמר לך: אנא דאמרי, אפילו לרבי אחא.

כי

עד כאן לא אמר רבי אחא התם, אלא דאזלינן בתר חזקה,

משום

דהוא גופיה מוחזק,

הגמל עצמו מוחזק להרוג בשעת תשמיש, ולכן אנו תולים שמן הסתם הוא זה שהרגו.

אבל בתר רובא,

שהוא דבר שאינו בגוף השור, אלא שמכח רוב השוורים שבעולם אנו רוצים לדון גם עליו,

לא אזלינן

.

תא שמע

ראיה לשמואל, מהא דתנן במשנתנו:

המוכר פירות לחברו, וזרען ולא צמחו, ואפילו זרע פשתן

.

אינו חייב באחריותן

.

מאי לאו,

האם אין משנה באה לומר, ש

אפילו זרע פשתן, דרובא לזריעה זבני,

שרוב הפשתן הנקנה בעולם מיועד לזריעה,

ואפילו הכי, לא אזלינן בתר רובא

לבטל את המקח משום שהפשתן לא היה ראוי לזריעה.

וקשיא לרב!?

ומשנינן:

תנאי היא,

מצינו שנחלקו בזה תנאים, אם הולכים בממון אחר הרוב, ורב יסבור כאותו תנא הסובר שהולכים בממון אחר הרוב.

דתניא: המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו

. אם היו אותם הפירות

זרעוני גינה

שאין נאכלין

כלל,

חייב באחריותן

.

ואם היו

זרע פשתן,

שראוי גם לאכילה, נאמרו בזה שלש דעות:

א.

אינו חייב באחריותן,

דברי תנא קמא.