Baba Batra 80b — el Talmud en español

דתנן

[עוקצין ג יא]:

כוורת דבורים

, המחוברת לקרקע בטיט,

רבי אליעזר אומר: הרי היא כקרקע

לכל דבר.

הן לעניין קניינים, שהיא נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כקרקע, ואפשר לקנות מטלטלין אחרים אגב קניית הכוורת, כקרקע.

ו

כמו כן, הרי היא כקרקע לענין ש

כותבין עליה פרוזבול

.

ו

כמו כן, הרי היא כקרקע, לענין ש

אינה מקבלת טומאה במקומה

.

ואף הדבש שבתוכה, אינו מקבל טומאה, היות והוא בטל אל הכוורת.

והרודה

דבש

ממנה

, מן הכוורת, כשהיא במקומה - מקום גידולו ויצירתו של הדבש

בשבת, חייב חטאת

כתולש דבר הצומח מן הקרקע.

וחכמים

חולקים ו

אומרים: אין כותבין עליה

פרוזבול

,

ואינה

נחשבת

כקרקע

לענין קניינים.

ומקבלת

היא

טומאה במקומה

כשאר כל הכלים.

וכן הדבש שבה אינו נחשב כמחובר, וראוי הוא לקבל טומאה.

והרודה ממנה

דבש

בשבת

, אינו נחשב כתולש מן הקרקע ו

פטור

הוא מחטאת.

ו

אמר רבי אלעזר

:

מאי טעמא דרבי אליעזר

האומר: כוורת הדבש נחשבת במחובר לקרקע?

דכתיב

[שמואל א יד כה, כז]: "וכל הארץ באו ביער, ויהי דבש על פני השדה. ויונתן ... וישלח את קצה המטה אשר בידו

ויטבול אותה ביערת הדבש

".

וכי מה ענין

ה

יער אצל

הטבלת קצה המטה ב

דבש!?

היה לו לומר: ויטבול אותה בצפיחית הדבש, ומדוע קראו הכתוב "יערת הדבש"!?

אלא

, בא הכתוב

לומר לך

: דבש הרי הוא כיער.

מה יער התולש ממנו

, מעציו,

בשבת, חייב חטאת

, משום קוצר.

אף דבש, הרודה ממנו בשבת

כשהוא במקום גידולו של הדבש,

חייב חטאת

, כי יש לדבש ולכוורתו דין של מחובר לקרקע.

וברייתא דלעיל האומרת: דבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה, כדברי רבי אליעזר היא.

כי רבי אליעזר אומר: הרי היא כקרקע, והדבש שבה הרי הוא כיערת הדבש, ואין לו "תורת אוכל" לקבל טומאה.

מיתיבי

מברייתא, על דברי רב כהנא האומר דבש בכוורת יש לו דין מאכל, לשיטת רבא שאינו מפרש את הברייתא דלעיל באותן שתי חלות, אלא בכל דבש:

דבש הזב מכוורתו, אינו

נחשב

לא

כ

אוכל ולא

כ

משקה

ואינו מקבל טומאה.

ו

בשלמא ל

דברי

אביי, ניחא

, היות ויש לפרש אף ברייתא זו באותן שתי חלות שייחדו אותם למאכל הדבורים, על כן, אף על פי שדבש זה זב מן הכוורת, אין לו תורת מאכל אדם עד שיחשוב עליו למאכל או למשקה.

אלא לרבא

, הרי לדעתו, אין לפרש "סתם דבש" שבברייתא באותן שתי חלות, אלא בכל הדבש שבכוורת.

אם כן

קשיא

: מדוע אין הדבש מקבל טומאה אחרי שהוא זב מן הכוורת!?

בשלמא כאשר הדבש עדיין בכוורת, יש לומר שאין לה תורת אוכל, לדברי רבי אליעזר, היות ולמדנו מן המקרא שדבש נחשב "מחובר" כיער.

אך כאשר זב הדבש מן הכוורת, שוב אינו "מחובר", אפילו לדעת רבי אליעזר, ומדוע אינו מקבל טומאה!?

אמר

, תירץ,

רב זביד

: הכא במאי עסקינן,

כגון ש

מן הכוורת

זב

הדבש

על גבי כלי מאוס

, ואינו ראוי לאכילת אדם, מחמת מיאוס.

וברייתא זו כדברי רבי אליעזר היא, האומר דבש בכוורת אין לו "תורת אוכל", והיות שאף עתה אין הדבש ראוי למאכל אדם, מחמת מאיסות הכלי, על כן אין הדבש מקבל טומאה.

רב אחא בר יעקב אמר

: לא מדובר בברייתא באופן שזב על גבי כלי מאוס, כי דבש שזב על גבי כלי מאוס נחשב אוכל.

אלא, הכא במאי עסקינן,

כגון שזב על גבי

קשקשין

, קיסמים דקים, שאין הדבש ראוי לאספו משם, על כן אין לו תורת אוכל ואינו מקבל טומאה.

מיתיבי

מברייתא, על דברי רב כהנא האומר דבש בכוורת יש לו דין מאכל, לשיטת רבא שאינו מפרש את הברייתא באותן שתי חלות, אלא בכל דבש:

דבש בכוורתו אינו

נחשב

לא

כ

אוכל ולא

כ

משקה

.

חישב עליו לאכילה

, הרי הוא

מטמא טומאת אוכלין

, אף בשעה שהדבש עדיין בכוורת.

חישב עליו

למשקין

, הרי הוא

מטמא טומאת משקין

, אף בשעה שהדבש עדין בכוורת.

ו

בשלמא לאביי, ניחא

ברייתא זו, כי יש לומר: אכן, דבש בכוורת אינו יוצא מידי מאכל לעולם, כדברי רב כהנא, והכא במאי עסקינן, באותן שתי חלות המיוחדות למאכל הדבורים.

לפיכך, כל עוד עומדות חלות אלו למאכל הדבורים, אין להם תורת מאכל אדם, אבל אם יחזור בו ויחשוב עליהן למאכל או למשקה, יחול בהן דין אוכלין ומשקין.

אלא לרבא

, הרי לדעתו, אין לפרש "סתם דבש" שהוזכר בברייתא באותן שתי חלות, אלא בכל הדבש שבכוורת.

וממה נפשך

קשיא

: אם ברייתא זו כדברי רבי אליעזר היא שנויה, איך מועילה מחשבה לאכילה או לשתייה לתת תורת קבלת טומאה לדבש שבכוורת? הרי דבש בכוורתו "מחובר" הוא, והרי פירות מחוברים אינם מקבלים טומאה אפילו אם חשב עליהם לאכילה!?

ואם ברייתא זו שנויה כדברי חכמים, הרי גם בלא "מחשבה" יש לדבש תורת אוכל, לדברי רב כהנא, ומדוע שנינו שהדבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה!?

אמר

, יתרץ,

לך רבא

: ברייתא זו כדעת רבי אליעזר היא שנויה, ו

תריץ הכי

, כך תפרש את הברייתא:

דבש בכוורתו אינו לא "אוכל" ולא "משקה"; על כן,

חישב עליו לאכילה

-

אינו מטמא טומאת אוכלין

, ואם חישב עליו

למשקין

-

אינו מטמא טומאת משקין

.

ומסקינן:

תניא

בברייתא

כוותיה דרב כהנא: דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין

אף

שלא במחשבה

.

שנינו במשנה: הלוקח מחבירו

זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות

.

תנו רבנן: הלוקח אילן

מחבירו

על מנת

לקוץ

ממנו, ולהשתמש במה שקצץ, אינו רשאי לעקור את האילן, ואף לא לקצוץ אותו סמוך לקרקע, כי דעת המוכר היתה להשאיר לעצמו את עיקר האילן, כדי שיחזור ויצמח מחדש.

על כן,

מגביה

הלוקח

מן הקרקע טפח, ו

שם

קוצץ

הוא את האילן.

ואם לקח מחבירו

בתולת השקמה

, שקמה שלא נקצצה מעולם, עליו להגביה מן הקרקע

שלשה טפחים

, ושם יוכל הלוקח לקצוץ את השקמה הזו.

ואם לקח מחבירו

סדן השקמה

, שקמה שכבר נקצצה פעם אחרת וגדלה מחדש, די לו שיגביה מן הקרקע

שני טפחים

. וכן

בקנים ובגפנים

, אם מכר לו קנים או גפנים, הרי הוא

קוצץ מן הפקק

ולמעלה

.

אבל

בדקלים ובארזים חופר

הלוקח

ומשרש

, עוקר אותם מן השורש,

לפי שאין גזען מחליף

, חוזר וצומח אחרי שנקצץ בראשו, ובודאי היתה דעת המוכר למכור לו את כל העץ.

ומקשינן:

ו

כי אטו כדי שתחזור

בתולת השקמה

ותצמח,

שלשה טפחים בעינן!?

ורמינהי

, הרי מן המשנה בשביעית משמע שאף בפחות משלשה טפחים חוזרת בתולת השקמה לצמוח!?

א. נאמר בתורה [ויקרא כה ג ד]: "שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".

"זימור" שאסרה תורה הוא חיתוך הענפים היבשים של הגפן, ומטרתו - שתצמח הגפן ביתר שאת, על ידי סילוק ענפים אלו.

וכשם שזימור ענפי הגפן היבשים נאסר בשביעית, כך נאסר בכל אילן לחתוך את ענפיו כדי שיגדל יותר.

ב. לא נאסרה בשביעית אלא עבודה שמשביחה את האילן ומחזקת אותו, אבל מלאכה שמעמידה את האילן, שלא יתקלקל מכמות שהוא - מותרת.

שנינו במסכת שביעית [פרק ד משנה ה]:

אין קוצצין בתולת השקמה בשביעית

, באופן שתגדל השקמה יותר ממה שהיתה בתחילה,

מפני שהיא

, קציצה זו,

עבודה

שנאסרה בשביעית.

רבי יהודה אומר: כדרכו,

אסור

לקצוץ, מפני שהיא משביחה.

אלא מגביה עשרה טפחים

מן הקרקע

וקוצץ

, כי קציצה זו מכחישה את האילן ומזיקה אותו.

או, גומם

וחותך את האילן

מעם הארץ,

סמוך לקרקע, כי כאשר גומם הוא מעם הארץ, קשה הדבר לאילן ואינו משביחו.

ומדייקת הגמרא:

מעם הארץ

דווקא,

הוא דקשי

, מזיק, לאילן,

הא אידך

, אם הרחיק מעט מן הקרקע וקצץ

מעלי לה

, להשביח את האילן.

ועל כן אמר רבי יהודה: בשביעית אסור לקצוץ את בתולת השקמה בהרחקה מועטת מן הקרקע, כי הקציצה משביחה את האילן, ועבודה זו אסורה בשביעית.

ורק מעם הארץ יכול הוא לגמום ולחתוך את השקמה, כי קציצה זו מקלקלת את האילן.

ותיקשי: מדוע מחוייב הלוקח להגביה שלשה טפחים מן הקרקע, הרי די בהרחקה מועטת כדי שהשקמה תשביח ולא תתקלקל!?

אמר

, תירץ,

אביי

: המגביה

שלשה טפחים

מן הקרקע וקוצץ, בודאי

מעלי לה

, לשקמה.

ואם קצץ

מעם הארץ

וסמוך לקרקע, - ב

ודאי קשי לה

.

מכאן ואילך

, אם הרחיק מעט מן הקרקע, אבל לא הגביה שלשה טפחים,

לא מקשי קשי לה

בודאות,

ולאו עלויי מעלי

בודאות, אלא ספק הוא, כי לפעמים הקציצה הזו מקלקלת ופוגעת באילן, ולפעמים היא מועילה לו.

לפיכך,

גבי שביעית

שאסור לזמור אילן כדי שיבריא וישביח,

עבדינן מידי דודאי קשי לה

, שאנו בטוחים שלא ישביח האילן בזימור זה, היות שעלינו להחמיר בספק איסור תורה.

אבל

גבי מקח וממכר

דעת המוכר לשייר לעצמו כדי צורך קיום האילן בודאות, על כן

עבדינן מידי דודאי מעלי לה

מגביה מן הקרקע שלשה טפחים וקוצץ.

שנינו בברייתא לעיל:

בדקלים ובארזים, חופר ומשרש, לפי שאין גזען מחליף

, אף אם יניח מהם חוץ לקרקע, היות והם נקצצו בראשם.

ותמהינן:

ו

כי

ארז אין גזעו מחליף!?

והא דריש רבי חייא בר לולייני

:

תמר הוא אילן שעושה פירות, ואם נקצץ בראשו שוב אין גזעו מחליף.

ארז הוא אילן שאינו עושה פירות, אבל אם נקצץ בראשו - גזעו מחליף.

מאי דכתיב

[תהילים צב יג]:

"צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה"?

אם תשאל:

אם נאמר

בפסוק שהצדיק הוקש ל

תמר, למה נאמר ארז

, איך יתכן להקיש את הצדיק לארז,

ואם נאמר ארז למה נאמר תמר

, הרי אינם שוים זה לזה!?

תשובתך:

אילו נאמר ארז ולא נאמר תמר

, אם היה הצדיק נמשל לארז ולא לתמר,

הייתי אומר: מה ארז, אין עושה פ

י

רות, אף

ה

צדיק

חס ושלום

אין עושה פירות

ואין לו שכר לעולם הבא.

לכך נאמר תמר

, לומר לך: מה תמר עושה פירות, אף הצדיק עושה פירות.

ואם נאמר תמר ולא נאמר ארז

, אם היה הצדיק נמשל לתמר ולא לארז,

הייתי אומר: מה תמר אין גזעו מחליף, אף צדיק

חס ושלום

אין גזעו מחליף

, לא יהיה לו בן שימלא את מקומו אחרי מותו.

לכך נאמר ארז

, לומר לך: מה ארז גזעו מחליף, אף הצדיק יוליד בן כמותו, שימלא את מקומו.

הרי למדנו ממימרא דרבי חייא בר לולייני שארז הוא אילן שגזעו מחליף, ותיקשי: מדוע שנינו: בארזים חופר ומשרש מפני שאין גזעו מחליף!?

ומשנינן:

אלא הכא במאי עסקינן

, מה שדרש רבי חייא

בשאר מיני ארזים

שגזען מחליף, והברייתא דלעיל עוסקת בסתם ארז שאין גזעו מחליף.

כד

אמר

רבה בר רב הונא

שישנם כמה וכמה מיני ארזים.

דאמר רבה בר רב הונא: אמרי בי רב

:

עשרה מיני ארזים הן, שנאמר

[ישעיה מא יט]: "

אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן, אשים

בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו". ומפרש לה ואזיל.

א.

"ארז"

שאמר הכתוב, היינו העץ שנקרא בארמית

ארזא

.

ב.

"שיטה"

שאמר הכתוב, נקרא בארמית

תור ניתא

.

ג.

"הדס"

שאמר הכתוב, הוא הנקרא

אסא

.

ד.

"עץ שמן"

שאמר הכתוב, הוא הנקרא

אפרסמא

.

ה.

"ברוש"

שאמר הכתוב, הוא הנקרא

ברתי

.

ו.

"תדהר"

שאמר הכתוב, הוא הנקרא

שאגא

.

ז.

ו"תאשור"

שאמר הכתוב, הוא הנקרא

שורבינא

.

ותמהינן:

הני

שהזכירם הכתוב

שבעה הוי

, ואילו רבה בר רב הונא אמר: עשרה מיני ארזים הם!?

ומשנינן: לא קשיא, שהרי

כי אתא רב דימי

מארץ ישראל

אמר: הוסיפו

חכמים

עליהן

, על אותם שבאותו פסוק, שלשה מיני ארזים:

אלונים, אלמונים

ו

אלמוגים

.

ח.

אלונים

הם הנקראים

בוטני

.

ט.

אלמונים

הם הנקראים

בלוטי

.

י.

אלמוגים

היינו

כסיתא

, אילן שגדל בים ויקר הרבה.