Baba Batra 7b — el Talmud en español

אמרו ליה

מר ינוקא ומר קשישא

בריה דרב חסדא לרב אשי

:

מה שאמר רב חמא שהיה מ

נהרדאי,

הוא

לטעמייהו,

לשיטתו של שמואל, שהיה אף הוא מנהרדאי.

דאמר רב נחמן אמר שמואל, האחין שחלקו

בשני שדות שהשאיר להם אביהם, והיה אביהם רגיל להכנס לאחת השדות דרך השדה השניה,

אין להן לא דרך זה על זה.

אין יכול האח האחד לדרוש מחבירו להניח לו להכנס דרך שדהו כדרך שהיה עושה אביהם

ולא חלונות זה על זה

אם חלקו שני בתים יכול האחד לבנות חומה מול חלון אחיו, ואין יכול הלה להתנגד לסתימת אורו .

ולא סולמות זה על זה,

אם נטל אחד מהם חצר ובית, ואחיו נטל את הקומה השניה, אין יכול האח שנטל את העלייה להניח סולם בחצר אחיו כדי לעלות לעליה .

ולא אמת המים זה על זה

אם כל אחד מהם נטל שדה, ואחת השדות הייתה סמוכה לנהר, ואביהם היה רגיל להטות את המים דרך שדה אחת אל השדה השניה, אין יכול האח שנטל את השדה השניה להביא מים מהנהר דרך שדה אחיו

והזהרו בהן שהלכות קבועות הן!

כלומר שכך ההלכה . ולכן אמר רב חמא דיכול בעל הגינה להחשיך את הטרקלין של אחיו.

טעמו של שמואל הוא, [כמו שמבואר לקמן סה א], דשמואל סובר כשיטת רבי עקיבא שהמוכר לחבירו בית והניח לעצמו את החצר, הרי 'מוכר בעין יפה הוא מוכר' ויש לתלות שבכלל הבית מכר לו גם זכות לעבור בחצר לתוך הבית, וכן המוכר לחבירו עלייה, יש לומר שמכר לו גם זכות להניח סולם בחצר לעלות לעליה, וכדומה. והאחים שחלקו הרי הם כלקוחות, וכאילו מכר האחד לחבירו את חלקו, ולכן כשמכר האח האחד לחבירו את החצר מכר לו בעין יפה ולא שייר לעצמו דרך בחצר, וכן כשמכר בעל העלייה לאחיו את הקומה הראשונה בבית ואת החצר, לא שייר לעצמו זכות להניח סולם בחצר לעלות בעליה, וכדומה.

ורב

אמר יש להן,

ויכול האח האחד לכפות את אחיו לתת לו דרך בשדהו או לכפותו שלא להחשיך את דירתו, ויכול לכפותו להניח לו לשים סולם בחצירו כדי לעלות לעליה, וכן כופהו להניח לו להעביר מים דרך שדהו:

ההוא שטרא דיתמי

מעשה ביתומים שירשו מאביהם שטר חוב,

דנפיק עליה תברא

וכשבאו היתומים לגבות את החוב, הוציא הלוה כנגד שטר החוב 'שובר' [שטר שבו כתוב שהחוב נפרע]

אמר רב חמא, אגבויי לא מגבינן ליה

אין היתומים גובים בשטר שהשאיר להם אביהם,

ו

מאידך

מיקרע לא קרעינן ליה

אין קורעים את השטר שביד היתומים!

ומפרשת הגמרא את דברי רב חמא:

אגבויי לא מגבינן ליה

אין היתומים גובים בשטר שהשאיר להם אביהם

ד

הרי

נפק תברא עליה

הלוה הוציא שובר המורה שהחוב נפרע. ומאידך,

מיקרע לא קרעינן ליה

לשטר היתומים, משום

דכי גדלי יתמי דילמא מייתו ראיה ומרעי ליה

אפשר דכשיגדלו היתומים, יביאו ראיה שהשובר מזויף .

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרבינא, הלכתא מאי?

האם הלכה כרב חמא בזה.

אמר ליה, בכולהו הלכתא

בכל מקום הלכה

כרב חמא לבר

חוץ

מ

מקרה זה שהוציא הלוה

תברא

שובר המורה שהחוב נפרע, משום

דסהדי בשקרי לא מחזקינן

דאין להחזיק את העדים החתומים על השובר כשקרנים, ואנו מקבלים את השובר, וקורעים את שטר החוב שביד היתומים.

אבל

מר זוטרא בריה דרב מרי אמר, בהא

נמי

גם במקרה זה

הלכתא כרב חמא

, משום

דאם איתא

אם אמנם נכון הדבר

דתברא מעליא הוא

שהשובר הוא מעולה ואינו מזויף,

איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון

היה על הלוה להוציא שובר זה בחיי האב ולהפטר מההלואה,

ומ

כך

דלא אפקי

הוציא את השובר אלא לאחר מיתת האב,

שמע מינה זיופי זייפיה

! ומאידך אין זו ראיה גמורה שהשטר מזויף, ולכן אין היתומים גובים בשטר שבידם, ומאידך אין קורעים את השטר שמא השובר מזויף .

מתניתין:

חצר שיש בה כמה בתים ובני החצר רוצים לבנות 'בית שער' [מבנה שבו יושב שומר הפתח ומרחיק את הרבים מלהציץ בחצר ], ואחד מבני החצר אינו רוצה להשתתף בהוצאות בית השער,

כופין אותו

להשתתף עמם ו

לבנות בית שער

,

ו

כן אם רצו לעשות

דלת ל

פתח ה

חצר

כדי לנעלה מפני הגנבים , כופין את מי שאינו רוצה להשתתף .

רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל החצרות ראויות לבית שער

כי רק חצר הסמוכה לרשות הרבים צריכה שער למנוע היזק ראיה מבני רשות הרבים, ואם החצר אינה סמוכה לרשות הרבים אין כופין אותו להשתתף בהוצאות בית השער.

בני העיר שבאו לבנות לעיר חומה, ואחד מבני העיר אינו רוצה להשתתף בהוצאות,

כופין אותו לבנות לעיר חומה, ו

כן כופין אותו להשתתף ב

דלתים ובריח

שעושין בחומת העיר.

רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה

כי רק עיר הסמוכה לגבול צריכה חומה, ואם אין העיר סמוכה לגבול אין כופין אותו להשתתף בהוצאות החומה.

כמה

זמן

יהא

אדם דר

בעיר ויהא כאנשי העיר

לשאת בעול בנית החומה ודלתים ובריח?

שנים עשר חדש!

אבל כל זה דוקא אם גר בעיר בשכירות, אבל אם

קנה

בה בית דירה

אף על פי שעדין לא דר בה ,

הרי הוא כאנשי העיר מיד

מלבד הוצאות החומה, חייבים בני העיר להשתתף גם בשאר הוצאות השמירה, כגון שכר השומרים את העיר ושאר הוצאות השמירה. וכן חיבים להשתתף בהקמת קופת צדקה כמבואר להלן ח א. וכן חיבים בני העיר להשתתף בהוצאות בית הכנסת וספר תורה ונביאים וכתובים, וכן שאר צרכי העיר .

גמרא:

מבואר במשנה שכופין את בן החצר לבנות בית שער לחצר.

ומקשינן:

למימרא,

לפי מה שמבואר כאן, יוצא,

דבית שער מעליותא היא.

הוא דבר טוב וכופין את בן החצר לבנותו,

וקשה,

והא,

הרי היה מעשה ב

ההוא חסידא, דהוה רגיל אליהו

הנביא

דהוה משתעי בהדיה

לבא אליו. ולאחר זמן

עבד

בנה אותו חסיד

בית שער

לחצירו,

ותו לא משתעי בהדיה.

ושוב לא היה אליהו בא לדבר עמו, כי מחמת בית השער לא נשמע קול העניים הצועקים מחוץ לחצר. ואם כן מבואר שאין לעשות בית שער.

ומשנינן:

לא קשיא, הא,

הבית שער שעשה אותו חסיד, היה

מגואי

בתוך החצר, ובית שער כזה אינו טוב כי דרך העני לצעוק מחוץ לדלת החצר הנעולה, ובית השער שבתוך החצר מונע מקול העני להשמע בתוך החצר, ואילו

הא

הבית שער שעליו מדובר במשנתנו, הוא בית שער הנעשה

מאבראי

מחוץ לחצר, ואין לו דלת, ויכול העני להכנס בתוך הבית שער וישמע קולו בתוך החצר .

ואי בעית אימא

-

הא והא

גם במשנתנו וגם במעשה דאותו חסיד, בשניהם מדובר שבית השער נעשה

מאבראי

מחוץ לחצר,

ו

אף על פי כן

לא קשיא

, משום ד

הא

בית השער שעשה אותו חסיד, נעשה באופן

דאית ליה

שיש לבית השער

דלת

ולא יכול העני להכנס בתוכו ולהגיע לדלת החצר, ואילו

הא

בית השער שעליו מדובר במשנתנו, מדובר באופן

דלית

שאין

ליה דלת

, ויכול העני להכנס בתוך בית השער, ולהגיע לדלת החצר ולצעוק שם.

ו

אי בעית אימא

-

הא והא

גם במשנתנו וגם במעשה דאותו חסיד, בשניהם מדובר

דאית ליה

שיש לבית השער

דלת, ו

אף על פי כן

לא קשיא

, משום ד

הא

בית השער שעליו מדובר במשנתנו נעשה באופן

דאית ליה פותחת

שהיתה כעין ידית לדלת, ויכול העני לפתוח את הדלת, ואילו

הא

בית השער שעשה אותו חסיד נעשה באופן

דלית ליה פותחת

שלא היתה ידית לדלת ולא יכל העני להכנס בתוכה.

ו

אי בעית אימא

-

הא והא

גם במשנתנו וגם במעשה דאותו חסיד, בשניהם נעשו באופן

דאית ליה פותחת

שהיתה ידית לדלת,

ו

אף על פי כן

לא קשיא

, משום ד

הא

בית השער שעליו מדובר במשנתנו נעשה באופן

דפותחת דידיה

שהידית היתה

מגואי

בצד החיצוני של הדלת, ויכול העני לפתוח את הדלת ולהכנס לבית שער, ואילו

הא

בית השער שעשה אותו חסיד נעשה באופן

דפותחת דידיה מאבראי

שהידית היתה בצד הפנימי של הדלת ולא יכל העני לפתוח ולהכנס:

שנינו במשנה:

כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר

רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער :

ומביאה הגמרא ברייתא המפרשת את דברי רבן שמעון בן גמליאל,

תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל חצרות ראויות לבית שער אלא חצר הסמוכה לרשות הרבים ראויה לבת שער

ויכולים בני החצר לכפות האחד את חבירו להשתתף בהוצאות בית השער,

ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער

, ואין יכולים לכופו לבנות בית שער.

ו

טעמם של

רבנן

הסוברים שכל חצר ראויה לבית שער, הוא ד

זימנין

פעמים קורה

דדחקי בני רשות הרבים ועיילו ואתו

ליד החצר, ולכן גם שם כופין אחד את חבירו לבנות בית שער.

עוד שנינו במשנה:

כופין אותו לבנות לעיר

חומה ודלתים ובריח, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה:

ומביאה הגמרא ברייתא המפרשת את דברי רבן שמעון בן גמליאל,

תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא עיר הסמוכה לספר

לגבול

ראויה לחומה

וכופין בני העיר האחד את חבירו לבנות בית חומה,

ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה

ואין כופין אותו לבנות בית חומה.

ו

טעמם של

רבנן

הסוברים שכל עיר ראויה לחומה, הוא משום ד

זימנין דמקרו ואתי גייסא

פעמים קורה, ובא גייס אף על עיר שאינה עיר ספר.

בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן, כשהן גובין

מבני העיר כסף עבור חומת העיר, כיצד גובים, האם

לפי נפשות גובין

ומי שיש יותר נפשות בביתו משלם יותר,

או דילמא לפי שבח ממון גובין

והעשיר משלם יותר מהעני.

אמר ליה

רבי יוחנן לרבי אלעזר,

לפי ממון גובין!

ואלעזר בני, קבע בה מסמרות!

הזהר לדון כן ואל תזוז מהלכה זו .

איכא דאמרי

-

בעא מיניה רבי אלעזר

מרבי יוחנן, כשהן גובין

מבני העיר כסף עבור חומת העיר, כיצד גובים, האם

לפי קירוב בתים הן גובין

דבעלי הבתים הקרובים לחומה משלמים יותר מאשר בעלי הבתים הרחוקים מהחומה, שהרי, הבתים הקרובים לחומה זקוקים יותר לחומה מאשר שאר בתי העיר

או דילמא

ד

לפי

[

שבח

]

ממון גובין

והעשיר משלם יותר מהעני.

התוספות [ד"ה לפי] ביארו צד זה דלפי שבח ממון הם גובין, שמדובר באופן שאין סכנת נפשות מהאויבים אלא רק סכנת ממון, ולכן גובין לפי שבח ממון, שהרי ככל שממונו רב יותר צריך הוא יותר לשמירה , והוסיפו התוס' [ד"ה לפי], כי גם להצד שלפי קירוב בתים הם גובין, אין הכונה שגובין רק לפי קירוב בתים אלא גם לפי קירוב בתים, ולכן אף על גב שעשיר הקרוב לחומה משלם יותר מעשיר הרחוק מהחומה, וכן העני הקרוב לחומה משלם יותר מהעני הרחוק מהחומה, מכל מקום העשיר הרחוק מהחומה משלם יותר מהעני הקרוב לחומה, שהרי צריך הוא יותר שמירה עבור ממונו , ועיין בהערה שיטות נוספות בזה .

אמר ליה

רבי יוחנן לרבי אלעזר,

לפי קירוב בתים הן גובין! ואלעזר בני, קבע בה מסמרות!

הזהר לדון כן ואל תזוז מהלכה זו:

רבי יהודה נשיאה, רמא

הטיל את דמי הוצאות

דשורא

חומת העיר, גם

אדרבנן

יחד עם כל תושבי העיר.

אמר ליה ריש לקיש, רבנן לא צריכי נטירותא

רבנן אינם צריכים שמירה, ולכן אין לחייבם בהוצאות חומת העיר ,

דכתיב 'אספרם מחול ירבון'

ופסוק זה צריך פירוש,

אספרם, למאן?

אילימא לצדיקים

שעליהם מדובר בפסוק הקודם , ועל זה כתוב בפסוק 'מחול ירבון' כלומר

דנפישי מחלא

שהצדיקים רבים מגרגירי החול, הלא זה לא יתכן, ד

השתא כולהו ישראל כתיב בהו

רק '

כחול אשר על שפת הים

' ולא נאמר שהם רבים מהחול, אם כן לא יתכן ד

צדיקים עצמם מחול ירבון?

אלא הכי קאמר, אספרם למעשיהם של צדיקים

ומעשיהם כה רבים עד כי

מחול ירבון

. הרי שמעשיהם של צדיקים נמשלו לחול,

ו

יש ללמוד

קל וחומר, ומה חול שמועט

ממעשיהם של צדיקים,

מגין על הים

שלא ישטוף את העולם, כמו שנאמר [בירמיה פרק ח'] 'אשר שמתי חול גבול לים', אם כן

מעשיהם של צדיקים שהם מרובים

מן החול,

לא כל שכן שמגינים עליהם

. ומכאן למד ריש לקיש דרבנן אינם צריכים שמירה!

כי אתא

כאשר בא ריש לקיש

לקמיה דרבי

יוחנן, אמר ליה

רבי יוחנן,

מאי טעמא לא תימא ליה

לא תלמד דין זה

מהא

דכתיב בשיר השירים '

אני חומה ושדי כמגדלות

'.

ומפרש רבי יוחנן את הפסוק, '

אני חומה

'

זו תורה

שמגינה על לומדיה כחומה המגינה על העיר ,