Baba Batra 60b — el Talmud en español

זיל האידנא ותא למחר

, [לך היום ושוב למחר].

בליליא שדר קצייה לההוא דידיה

, [בלילה שלח רבי ינאי את שליחו לקצוץ את אילנו שהיה אף הוא נוטה לרשות הרבים].

למחר אתא

ההוא גברא

לקמיה

דרבי ינאי, ו

אמר ליה

רבי ינאי:

זיל קוץ

את אילנך.

אמר ליה

אותו אדם לרבי ינאי:

הא מר נמי אית ליה

, [הרי אף לך אילן הנוטה לרשות הרבים]!?

אמר ליה

רבי ינאי "

זיל חזי: אי קוץ דידי

-

קוץ דידך; אי לא קוץ דידי

-

לא תקוץ את

, [צא וראה: אם תמצא שאילני נקצץ, אף אתה תקוץ; ואם תמצא שאילני לא נקצץ, אף אתה אל תקוץ].

ומקשינן על רבי ינאי:

מעיקרא

, בתחילה שהיה האילן נוטה לרשות הרבים

מאי סבר

רבי ינאי,

ולבסוף

שקצצו

מאי סבר!?

ומפרשינן:

מעיקרא

הוה

סבר

רבי ינאי, ד

ניחא להו לבני רשות הרבים דיתבי בטוליה

, [נוח להם באילן, שיכולים הם לישב בצילו], אך

כיון דחזא דקא מעכבי, שדר קצייה

, [מאחר שראה שהם מוחים באילנו של אותו אדם, אם כן משום כבודו שותקים הם, ולכן שלח את שלוחו לקוצו].

תו מקשינן:

ולימא ליה

רבי ינאי לההוא גברא:

זיל קוץ דידך, והדר אקוץ דידי

, [צא וקצוץ את שלך, ואחר כך אקצוץ אף אני]!?

ומשנינן

משום דריש לקיש, דאמר

על הפסוק: "

התקוששו וקושו

": הסר קש מבין עיניך ואחר כך תיטול קש מעיני אחרים, כלומר:

קשוט

את

עצמך ואח

ר

כך קשוט

את

אחרים

.

שנינו במשנה:

אבל אם רצה, כונס לתוך שלו, ומוציא

:

איבעיא להו

בני הישיבה: אם

כנס

לתוך שלו

ולא הוציא

זיזין או גזוזטראות,

מהו שיחזור

אחר כך

ויוציא

זיזין וגזוזטראות לתוך השטח שכנס?

רבי יוחנן אמר: כנס

ולא הוציא -

מוציא

.

וריש לקיש אמר: כנס

ולא הוציא - שוב

אינו מוציא

.

אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא

, הבה ו

אסברה לך

את סברותיהם:

להוציא

זיזין וגזוזטראות,

כולי עלמא לא פליגי דמוציא

-

כי פליגי

רבי יוחנן וריש לקיש:

להחזיר כתלים למקומן, ואיפכא איתמר

את שיטותיהם:

רבי יוחנן אמר: אינו מחזיר

.

וריש לקיש אמר: מחזיר

.

וביאור טעמיהם, הוא:

רבי יוחנן אמר אינו מחזיר: משום דרב יהודה, דאמר רב יהודה: מצר

[שביל המהלך בין שתי שדות]

שהחזיקו בו רבים

לעבור דרך שם

אסור

לבעל המצר

לקלקלו

, והרי כבר החזיקו רבים לילך אף באותו שטח שכנס הוא לתוך שלו.

וריש לקיש אמר מחזיר

: משום ד

הני מילי

\- שאסור לקלקל מצר של רבים -

היכא

דליכא רווחא

אם יקלקלנו [לא נשאר מקום מרווח לרבים לילך שם], אבל

הכא, הא איכא רווחא

[הרי כל רוחב רשות הרבים הקודמת נשארת להילוך בני רשות הרבים ומן הסתם מרווחת היא דיה].

שנינו במשנה:

לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות, הרי היא בחזקתה

:

אמר רב הונא

: אם

נפלה

, הרי הוא

חוזר ובונה אותה

, כלומר, אם נפל הכותל שממנו יוצאים הזיזים, הרי הוא חוזר ובונה את הכותל, ומוציא זיזין כבתחילה.

מיתיבי

מהא דתניא:

אין מסיידין

את הבית

ואין מכיירין

[צורות שצר בסיד] את הבית,

ואין מפייחין

[צורות של מיני צבעונים] אותו

בזמן הזה

, משום אבלות על בית המקדש.

ואם

לקח חצר

שהיא כבר

מסוידת

, או

מכוירת

, או

מפויחת

-

הרי זו בחזקתה

, ואין צריך להסירם.

אבל אם

נפלה

, שוב

אינו חוזר ובונה אותה

כמו שהיתה מסויידת.

הרי למדנו, שכל דבר שאסור בתחילתו, אף שאינו חייב להסירו, מכל מקום אם היה לו ונפל שוב אינו חוזר ובונה כבתחילה; ותיקשי לרב הונא שאמר: אפילו אם נפלה חוזר ובונה אותה!?

ומשנינן:

איסורא

משום זכר לחורבן בית המקדש -

שאני

מהיזיקא!

תנו רבנן: לא יסוד אדם את ביתו בסיד

משום זכר לחורבן.

ואם עירב בו חול או תבן

שהוא מקהה את לבנוניתו -

מותר

.

רבי יהודה אומר

: אם

עירב בו חול הרי זה טרכסיד

, השביחו, מפני שאף על פי שמשחיר קצת, נעשה חזק ונדבק ביותר -

ואס ור

.

ואם עירב בו

תבן

, הרי זה -

מותר

.

תנו רבנן: כשחרב הבית ב

פעם ה

שניה, רבו

פרושין בישראל ש

הנהיגו את עצמן:

לא לאכול בשר ושלא לשתות יין

.

נטפל להן רבי יהושע

, ו

אמר להן

:

בני! מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?

אמרו לו

לרבי יהושע: וכי

נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל!?

וכי

נשתה יין שמנסכין

ממנו

על גבי המזבח, ועכשיו בטל!?

אמר להם

רבי יהושע: אם כן אף

לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות

שהם לחם!?

ענו לו: אכן יפה אמרת, ושוב לא נאכל לחם כי

אפשר בפירות

.

אמר להם: אף

פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים

הבאים מן הפירות!?

אמרו לו: אכן לא נאכל משבעת המינין שהביכורים באים מהם, כי

אפשר בפירות אחרים

.

אמר להם: אף

מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים!?

שתקו

, ולא ידעו להשיבו.

אמר להן

רבי יהושע:

בני! בואו ואומר לכם

:

שלא להתאבל כל עיקר, אי אפשר, שכבר

נגזרה גזרה

על החורבן, ונצטוינו להתאבל עליה, כמאמר הכתוב "שישו אתה [עם ירושלים] משוש, כל המתאבלים עליה" -

ו

מאידך

להתאבל יותר מדאי

, אף זו

אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה

-

דכתיב

: "

במארה אתם נארים

[קבלתם עליכם ב"ארור" להביא את המעשר אל בית האוצר] ו [בכל זאת]

אותי אתם קובעים

[גוזלים, שאינכם מביאים; ו"ארור" זה הלוא קיבל עליו]

הגוי כולו

[כלומר, כל הקהל כולו קיבלו על עצמם את הגזירה] ", ומסתמא אם לא היו כולם יכולים לעמוד בכך לא היו מסכימים, הרי שאין גזירה חשובה גזירה אלא אם כן הציבור יכול לעמוד בו, שהרי לכן הזכיר הכתוב "הגוי כולו", והיות ו"רובו ככולו", הרי למדנו שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם רוב הציבור יכול לעמוד בו.

אלא

סיים רבי יהושע ואמר -

כך אמרו חכמים

:

א.

סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט

[מקום קטן] שאינו סד אותו!

ו

מפרשת הגמרא:

כמה

הוא אותו מקום מועט?

אמר רב יוסף: אמה על אמה

.

ו

אמר רב חסדא

: אותה אמה על אמה תהיה

כנגד הפתח

.

ב. וכן

עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר

דבר מועט

זכר לחורבן.

ומפרשת הגמרא:

מאי היא

אותו דבר מועט?

אמר רב פפא

: אפילו

כסא דהרסנא

[קערה של מאכל דגים מטוגנין בשמנן בסולת].

ג. וכן

עושה אשה

את

כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט

.

ומפרשת הגמרא:

מאי היא

אותו דבר מועט?

אמר רב: בת צדעא

.

וכל זה למה, משום

שנאמר

: "

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי

אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".

ומפרשינן:

מאי

"

על ראש שמחתי

"?

אמר רב יצחק: זה אפר מקלה

[אפר כירה שרופה באש]

ש

נותנים

בראש חתנים

זכר לחורבן.

אמר

שאל

ליה רב פפא לאביי: היכא מנח לה

, היכן בראש מניחים לאותו אפר מקלה?

אמר ליה אביי:

במקום תפילין, שנאמר

: "

לשום לאבלי ציון, לתת פאר

[תפילין]

תחת אפר

[שהיו נותנים תחילה זכר לחורבן] ".

וכל המתאבל על ירושלים

, הרי זה

זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר

: "

שמחו את ירושלים

וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".

תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו: שלא לאכול בשר

שהרי בטלו קרבנות,

ולא לשתות יין

כי בטל ניסוך היין.

אלא, אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה

.

ומיום שפשטה מלכות הרשעה

[רומי],

שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצוות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן

[ברית מילה הנעשה אחר שבעת ימים],

ואמרי לה: לישוע הבן

[פדיון הבן, "ישוע" לשון פורקן הוא] -

דין הוא שנגזור על עצמנו: שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו

בדרך טובה, ולא על ידי הגויים -

אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין

כשנושאין אשה, שאינם סבורים שיש איסור בדבר;

ואל יהיו מזידין

, שאם נגזור עליהם שלא לישא אשה, ישאוה במזיד כי לא יוכלו לעמוד בזה.

הדרן עלך פרק חזקת הבתים

--- title: "חברותא - בבא בתרא — פרק רביעי - המוכר את הבית" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02359.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - המוכר את הבית

Оригинал главы פרק רביעי - המוכר את הבית