Baba Batra 57a — el Talmud en español

מעשה ב

ההוא שטרא דהוה חתימי עליה בי תרי

. ו

שכיב חד מינייהו

[מעשה בשטר שהיו חתומים עליו שני עדים, ובינתיים מת האחד]. וטען המלוה שהשטר מזוייף, והוצרכו לקיים את חתימת העדים.

ובא העד החי והעיד על חתימת ידו, והוא נאמן עליה לבדו, ואף שקיום חתימת העדים היא רק על ידי שני עדים, מכל מקום סוברים חכמים במשנה בכתובות כ ב, שעדותו חשובה כאילו הוא חוזר ומעיד על חיוב המנה שבשטר, ומשום כך די בעדותו לבד; ואילו על חתימת המת,

אתא אחוה דהאי דקאי וחד אחרינא

בהדיה

לאסהודי אחתימת ידיה דאידך

[בא אחיו של העד החי עם אחד אחר, להעיד על אמיתות חתימתו].

סבר רבינא למימר

שיש להכשיר את העדות, ואף ששני אחים מצטרפים בקיום שטר אחד, כי

היינו מתניתין

[משנתנו]:

שלשה אחין

מעידים על שלש שני חזקה כל אחד על שנה אחרת

ואחד מצטרף עמהן

[עדותם כשירה, כמבואר במשנתנו]; הרי למדנו שאחים יכולים להעיד בחזקה אחת כאשר אין אנו צריכים לצרפם לכת אחת; ואף בנידון דידן, יכולים שני אחים להעיד בשטר אחד, כשזה מעיד על חתימה זו וזה מעיד על חתימה אחרת.

אמר ליה רב אשי

לרבינא:

מי דמי

[וכי הנידון דומה לראיה]!?

התם

במשנתנו,

לא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחי

[אי אתה יכול לומר שאנו מוציאים שלשה רבעים מן הממון על פי אחים], אבל

הכא

במעשה זה, הרי

נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחי!?

כלומר, גדר פסול אחים לעדות אחת הוא משום שאין הם חשובים אלא כעד אחד, ולכן כשמעידים הם על שלש שני חזקה עם עד אחר, יש לקבלם, שהרי אם היה בא עד אחד להעיד על שלשת השנים כאחד היינו מקבלים אותו להצטרף עם חבירו; אבל גבי שטר, הרי אילו היה אותו עד החי מעיד על חתימת יד העד השני, הלוא אי אפשר היה לקבל את עדותו, כי מאחר שהעיד הוא עצמו על חתימת ידו שלו, והאמנוהו משום שאנו רואים אותו כאילו מעיד הוא עכשיו בפנינו על המנה שבשטר, הרי נמצא, שחצי מהממון - אותו מוציא בכל מקום העד האחד - כבר הוצא כולו על ידי עדותו של זה, ואי אפשר לקבל את עדותו על החתימה השניה עם עד אחר, כי אז הרי נמצא שהוצאנו חצי ממון ועוד רבע ממון על פי עדות של עד אחד, והתורה אמרה: "על פי שנים עדים יקום דבר", היינו חצי על פי זה וחצי על פי זה -

וכשם שאין אנו יכולים לקבל את עדותו של העד החי לקיום חתימת העד המת, כך אין אנו יכולים לקבל את עדותו של אחיו, שהרי הוא ואחיו כאיש אחד דמו.

מתניתין:

אלו

הן ה

דברים

, כלומר, אלו הם התשמישים שאדם משתמש בחצר חבירו בקביעות,

שיש להן חזקה

של שלש שנים לטעון "אתה נתתו לי לתשמיש זה במתנה", או "מכרתו לי" .

ואלו

הן ה

דברים שאין להן חזקה

, ואפילו השתמש בהם שלש שנים, ומשום שאין הבעלים מקפידים על מי שמשתמש בשלהם אפילו ארבע וחמש שנים, ולפיכך אין לו חזקה למחזיק לומר "מדוע לא מחית בידי", ומשום שטוען לו הבעלים "לא חששתי למחות, שהרי בגוף הקרקע לא החזקת כדמחזקי אינשי, ולא הייתי נפסד כלום, ומעתה אני מקפיד".

כיצד?

היה מעמיד

אחד מהשותפים

בהמה

בחצר

השותפין - שעיקרה עומדת לכניסה ויציאה בלבד - במשך שלש שנים, או שהיה מעמיד שם

תנור

שלש שנים, או

ריחים וכיריים

[או כיריים],

ו

כן ה

מגדל תרנגולים ונותן

את

זבלו

-

בחצר

השותפין: כל אלו

אינה חזקה

, וכפי שנתבאר הטעם לעיל.

אבל

אם

עשה

אחד השותפים

מחיצה לבהמתו

שהיה מעמיד שם -

גבוה עשרה טפחים, וכן

אם עשה מחיצה

לתנור

שהיה מעמיד שם,

וכן לכיריים, וכן לריחים

.

או ש

הכניס תרנגולין לתוך הבית

של השותפים, שבזה ודאי דרך שותפים להקפיד על כךבני אדם להקפיד -

ועשה מקום

[או עשה מקום] בחצר השותפין

לזבלו עמוק שלשה

כדי שלא יתפזר,

או

שעשה מחיצה

גבוה שלשה

:

בכל האופנים האלו

הרי זו חזקה

, ומשום שדרך להקפיד על כך, ואם לא מיחה בו, ודאי על פיו עשה וברשותו.

גמרא:

סבורה היתה הגמרא בקושייתה, שמשנתנו עוסקת כפשוטה בתשמישים שאדם עושה בחצר חבירו, ולפיכך מקשה הגמרא:

מאי שנא רישא

דמשנתנו כגון העמדת בהמה בחצר חבירו שאין לו חזקה,

ומאי שנא סיפא

שיש לו חזקה, והרי ודאי מקפידים אנשים על העמדה קבועה של בהמה על ידי אדם זר!?

אמר

פירש

עולא

, נקוט כלל זה בידך:

כל

שעשה בחצר חבירו דבר

שאילו

היה עושה כן

בנכסי הגר

שמת [וכל הקודם ועשה בהם חזקה כדי לקנותם, הרי הם שלו] הרי זה

קנה

את הקרקע -

הרי שאם עשה כן

בנכסי חבירו

והחזיק כך שלש שנים נמי

קנה

את התשמיש, כלומר, נאמן הוא לטעון "קניתי זכות זו".

ו

כל

שעשה בחצר חבירו דבר

שאילו

היה עושה כן

בנכסי הגר לא קנה

את הקרקע, הרי שאם עשה כן

בנכסי חבירו

נמי

לא קנה

את התשמיש ואפילו החזיק שלש שנים.

ולכן אין לו חזקה לתשמיש העמדת בהמותיו או תנור וכיריים, אלא אם כן עשה מחיצה, שהרי אילו היה גודר בנכסי הגר היה קונה.

מתקיף לה רב ששת: ו

כי

כללא הוא

, שדיני חזקת שלש שנים, ודיני חזקת קנין תלויים זה בזה!?

א.

והרי

מי שעשה

ניר

[חריש] בקרקע של חבירו,

דבנכסי הגר קנה

ואפילו לא הכיש בה אלא מכוש אחד בלבד, ואילו

בנכסי חבירו לא קנה

[אינה חזקה]!?

ב.

ו

לאידך גיסא:

הרי אכילת

[לקיטת]

פירות

המוכנים,

דבנכסי חבירו קנה

, ואילו

בנכסי הגר לא קנה!?

הרי שאין דינים אלו דומים האחד לשני, ואכתי תיקשי: לה כששעשה תשמישיו בחצר, אינה חזקה.

אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

לפרש את טעם החילוק שבין הרישא לסיפא: