Baba Batra 42a — el Talmud en español

ומשנינן: לעולם מכירה בעדים אין לה קול, אלא שמכל מקום סובר רב שאין לחוש לפסידא דלקוחות, משום ד

התם

גבי מוכר שדהו בעדים -

לקוחות

אינהו אפסידו אנפשייהו

[הלקוחות הפסידו בעצמם], כלומר, אילו היו הלקוחות חוקרים בדבר היו הם יודעים שהמוכר בעל חוב הוא, והיות ולא ביררו - הפסידו; אבל גבי שלשה לקוחות, לא עלתה על דעתו של המערער לבדוק שמא מכירה יש כאן, כי אדרבה סבר ודאי חוששים הם מחזקת שלש שנים של אדם אחד.

שבה הגמרא ומקשה על דברי רב שאמר: המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים:

ומי אמר רב הכי

[היתכן שאמר רב כן]!?

והתנן: המלוה את חבירו בשטר

שיש לו קול, הרי זה

גובה מנכסים משועבדים

, אבל המלוה את חבירו

על ידי עדים גובה

מנכסים בני חורין

בלבד, ומשום שאין קול להלואה זו, ואין יודעים הלקוחות להיזהר.

ואם כן הרי הוא הדין חוב של אחריות, שאם לא נעשה על ידי מכירה בשטר, שאינה גובה אלא מנכסים בני חורין; ותיקשי לרב!?

וכי תימא

, שמא תאמר ליישב: אכן מן המשנה מוכח דלא כרב, אך מכל מקום

רב תנא הוא

[רב כח של תנא יש לו]

ופליג

על המשנה!?

והא רב

עצמו

ושמואל דאמרי תרוייהו

ככתוב במשנה,

מלוה על פה

היינו מלוה בעדים בלי שטר -

אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות

, ומשום שמלוה בעדים אין לה קול וחיישינן לפסידא דלקוחות.

ומשנינן: וכי

מלוה אזביני קא רמית

[ממלוה למקח אתה מקשה]!? והרי חילוק יש ביניהם לענין פסידא דלקוחות:

שהרי

מלוה כי קא יזיף

הלוה

בצנעא יזיף, כי היכי דלא ליתזלו נכסיה עליה

, [הלווה אינו לוה אלא בצנעא שלא ידעו שהוא נזקק למעות וילחצו עליו בהורדת מחיר קרקעותיו], ולכן יש חשש לפסידת הלקוחות.

אבל

זביני

[מכר], הרי אדרבה

מאן דזבין ארעא, בפרהסיא זבין, כי היכי דליפוק ליה קלא

, [אך המוכר, אדרבה משתדל הוא להודיע על מכירתו בפרסום, כדי שיבואו קונים לקנותו], ולכן אנו אומרים שהלקוחות הפסידו על עצמם, כי אילו היו חוקרים בדבר היה נודע להם.

תנו רבנן

:

אכלה האב

לשדה שהיא בחזקת בעליה -

שנה

אחת בפני המערער ולא מיחה,

והבן

של המחזיק הראשון אכלה עוד

שתים

שנים נוספות; או שאכלה

האב שתים

שנים,

והבן שנה

אחת, או שאכלה

האב שנה

אחת,

והבן שנה

אחת,

והלוקח

מן הבן בשטר אכלה

שנה

נוספת,

הרי זו חזקה

.

ומקשינן:

למימרא דלוקח

מיורש ואפילו בשטר

אית ליה קלא

[האמנם כן הוא הדבר שהקונה בשטר יש לו קול, ולכך אין יכול המערער לטעון, חשבתי שחוששים אתם להחזיק שלש שנים באחד, משום שיראים אתם להחזיק]!?

ורמינהי

מהא דתניא:

אכלה

המחזיק

בפני האב

של המערער

שנה

אחת, וטוען המחזיק שקנה את השדה מאביו של המערער,

ו

אכל עוד

בפני הבן שתים

שנים; או שאכלה

בפני האב שתים

שנים,

ובפני הבן שנה

אחת; או שאכלה

בפני האב שנה

אחת,

ובפני הבן שנה, ובפני

ה

לוקח

מן המערער

שנה, הרי זו חזקה

.

ואי סלקא דעתך: לוקח אית ליה קלא

[הלוקח שדה יש קול למכירה שמכרו לו], הרי נמצא שכשמכר המערער את השדה לאחר שנתיים ללוקח אחר, ומכר בשטר,

אין לך מחאה גדולה מזו

שהרי מודיע הוא שאין הקרקע של המחזיק בה.

אלא ודאי שאין למכירה קול, ו"מחאה" זו אינה מגיעה לידי המערער, ולכן אין זו מחאה; ותיקשי למה דמשמע מן הברייתא הראשונה, שיש קול למכירה בשטר!?

אמר

תירץ

רב פפא

:

כי תניא ההיא

ברייתא שמוכח לכאורה ממנה שמכירה בשטר אין לה קול,

במוכר

את כל

שדותיו

ללוקח

סתם

, ואינו מפרט מה הן קרקעותיו, ולעולם יש לשטר קול, אך אין זה חשוב מחאה, כי המחזיק אינו יודע שהמערער טוען איזו טענה על השדה המסויימת שהוא מחזיק.

המשנה הבאה עוסקת בשתי סוגי חזקות:

האחד, חזקת שלש שנים, שהיא בקרקעות ועבדים.

השני, חזקת מטלטלין, שאינה צריכה שלש שנים, אלא כל מה שתחת יד אדם הרי הוא בחזקת שהיא שלו.

מתניתין:

האומנין

המקבלים כלים לתקן, לכובסם או לצובעם, שהיו בידם כלים של אנשים אחרים, וטוען האומן שקנאם מיד הבעלים, והבעלים טוענים שנתנו לו את הכלים הללו כדי לתקנם או לצובעם וכיוצא בזה.

והשותפין

שהיו בעלי קרקע בשותפות, והחזיק אחד שלש שנים בכל הקרקע, וטוען האחד שקנה את חלקו של שותפו בקרקע. וטוען השותף שכן הוא דרך השותפין, שמשתמש האחד שלש שנים או יותר בקרקע, ולאחריו משתמש השותף האחר כנגדו.

והאריסין

המקבלים קרקע לעבדה, ונוטלים בשכרם מחצה או שליש או רביע מן הפירות, וידוע שירד לשדה זה בתורת אריסות, ואכל האריס את כל הפירות של השדה במשך שלש שנים, ולכו הוא טוען לחזקה בשדה. ולעומתו טוען בעל השדה, שהיה משלם לו האריס את דמי פירותיו, או שזקפם עליו במלוה.

והאפוטרופין

של יתומים וכיוצא בזה -

כל אלו

אין להם חזקה

.

וכן,

לא לאיש

, אין לו לבעל האוכל את פירות השדה של אשתו,

חזקה

של שלש שנים

בנכסי

[בשדות]

אשתו

, וזאת אפילו כשאין לו זכות לאכול פירותיה, ומשום שאין האשה מקפדת על בעלה, וכמבואר בגמרא.

ולא לאשה

, אין לה לאשה האוכלת את הפרות משדה בעלה,

חזקה

של שלש שנים

בנכסי בעלה

, משום שאין האיש מקפיד על אשתו שתאכל את פירות שדהו.

ו

אף

לא לאב

חזקה

בנכסי הבן

, משום שאינו מקפיד עליו.

ולא לבן

חזקה

בנכסי האב

.

במה דברים אמורים

, בכל אלו ששנינו עתה שאין להם חזקה כלל, וכן מה ששנינו גבי קרקעות שאין חזקתם חזקה אלא בשלש שנים -

במחזיק

, במי שרוצה להשאר במוחזקתו, וטוען מכח החזקתו שהשדה שלו הוא.

אבל בנותן מתנה

, הבא להקנות את שדהו למקבל המתנה,

ו

כן

האחין שחלקו

את ירושת אביהם ובאים עתה לזכות כל אחד בחלקו,

והמחזיק בנכסי הגר

, שהם הפקר, וכל הקודם לזכות זכה בהן, ובא אדם לזכות בהם -

בכל אלו, אם

נעל

את השדה [עשה לה דלת], או

גדר

, עשה חומה לשדה,

ופרץ

[או שפרץ] בחומה פירצה להיכנס דרכה, אפילו לא עשה כן אלא

כל שהוא

[כפי שיבואר בגמרא]

הרי זו

קנין

חזקה

.