Baba Batra 36a — el Talmud en español

"

לדידי אמר לי גוי דמינך זבנה

[כך אמר לי הגוי שהוא קנה ממך את השדה] " -

מהימן

, שהרי יכול היה לומר "ממך קניתיה", ומיגו שהיה יכול לטעון כן, אף בטענה שטוען עכשיו הרי הוא נאמן.

ותמהינן עלה:

מי איכא מידי דאילו גוי אמר לא מהימן, ואילו אמר ישראל משמיה דגוי

מהימן

[וכי אפשר שאילו היה אומר הגוי בפנינו שקנה את השדה מן הישראל לא היה נאמן, ואילו כשאמר כן הישראל משמו, יהא נאמן]!?

כלומר, אין אתה יכול להעמיד את הישראל בקרקע, שהרי אם כי אילו היה טוען "ממך קניתיה" אכן היה נאמן, שהרי החזיק בה שלש שנים; מכל מקום אין שייך להאמינו במיגו במה שהוא טוען שהגוי אמר לו שקנה אותו ממך, שהרי לו יהא כדבריו שאכן אמר לו כן הגוי, אין זו סיבה להעמידו בקרקע, שהרי אין הגוי נאמן בטענתו, ואי אפשר שמשום שאמר כן הישראל משמו של הגוי, תהא טענת הגוי בחזקת אמת!

אלא אמר רבא

:

אי אמר ישראל

אחר שהחזיק בה הוא עצמו שלש שנים "

קמי דידי זבנה גוי מינך, וזבנה ניהלי

" -

מהימן

, [אם כך אמר הישראל שהחזיק בה "בפני קנה הגוי את הקרקע ממך, ומכרה לי", הרי הוא נאמן]!

והטעם:

מיגו דאי בעי אמר ליה

הישראל המחזיק לישראל המערער: "

אנא

עצמי

זבינתה מינך

", והרי היה נאמן מכח חזקתו שהחזיק שלש שנים; לכן נאמן הוא גם בטענה שטוען: יודע אני שקנה אותה הגוי ממך, והוא הרי מכרה לי".

ואמר

עוד

רב יהודה

:

האי מאן דנקיט מגלא ותובליא

בידיה, ואמר

"

איזיל איגזרא

לדיקלא דפלניא, דזבנתיה מיניה

",

מהימן! מאי טעמא?

משום ד

לא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה

[הלוקח בידו כלי בצירת תמרים, ואומר "הולך אני לגדור את תמרי הדקל של פלוני שקניתי מבעל הדקל - שאינו לפנינו - זכות זו", אין בית הדין מעכבים בידו, ומשום שסברא היא: אין אדם חצוף לגדור את תמרי דיקלו של אחר].

ו

עוד

אמר רב יהודה

:

יש העושים גדרות סביבות לשדה הסמוכה ליער, ומכניסים אותם קצת לתוך שדותיהם, ומעבר לגדרות זורעים הם זרע כדי שיהא לאכול לחיות השדה, שלא יבואו ויקלקלו את השדה, וגדרות אלו נקראים "גודא דערודי" [מחיצת הערודים] -

ו

האי מאן דאחזיק מגודא דערודי ולבר

, מי שזרע במשך שלש שנים בשדה מעבר לאותן מחיצות,

לא הוי

זריעה ואכילת פירות אלו -

חזקה

לטעון שקנה את אותו המקום! ומפרשינן:

מאי טעמא?

משום ד

מימר אמר

בעל השדה "

כל דזרע נמי ערודי אכלי ליה

, [הרי את מה שזורע זה אוכלים הערודים] ", ואין זו חזקה כדמחזקי אינשי, ולפיכך לא חששתי למחות.

ואמר רב יהודה: אכלה

לפירות השדה כשהיו אסורים משום

ערלה

, שיש לו למערער לטעון: לא איכפת לי שיאכל זה את הפירות, שהרי אסורים הם -

או שאכל את פירות השדה בשנה ה

שביעית

שכל פירות השדה הפקר הם, ולא איכפת לו לבעל השדה למחות בו -

ו

כן אם אכל פירות שהיו אסורים משום

כלאים

[כלאי הכרם] -

בכל אופנים אלו:

אינה חזקה

.

תניא נמי הכי: אכלה ערלה, שביעית וכלאים

-

אינה חזקה

.

אמר רב יוסף

:

אכלה

לתבואת השדה כשהיא

שחת

, דהיינו שלא המתין עד שתגדל התבואה ותהיה ראויה למאכל אדם, אלא שקצרה בתחילת גידולה שהיא עדיין שחת, והאכיל ממנה לבהמתו -

לא הוי חזקה

, שהרי לא היה זה אוכל את השדה כשאר בני אדם בעלי שדה תבואה, ולפיכך לא חשש למחות, שהרי ניכר הדבר שהוא אינו בעל השדה.

אמר רבא

שהיה דר במחוזא:

ו

מכל מקום

אי בצואר מחוזא קיימא

[אם עומדת השדה בבקעת מחוזא],

הוי חזקה;

שעשירים הם ולהם בהמות הרבה, ודרכם להאכיל את השדות לבהמות בעודן שחת.

אמר רב נחמן

:

א. המחזיק בקרקע שהיא

תפתיחא

[שדה פתוחה ומליאת בקעים, ואינה מוציאה פירות],

לא הוי חזקה

, שמפני רעתה לא הקפיד זה למחות.

ב. החזיק המחזיק בדרך של

אפיק כורא ועייל כורא

[זרע כור, ולא הוציא ממנה אלא כור של תבואה],

לא הוי חזקה;

כי היות ולא הרויח המחזיק כלום בזריעתו, אין בעל השדה חושש למחות בו.

ג.

והני דבי ריש גלותא

[אנשי ריש גלותא, שמטילים חיתתם על בני העיר, ועשירים הם]:

לא מחזקי בן

, [חזקתם שהחזיקו בשדותינו, אינה חזקה]; כי ירא בעל השדה למחות בהם.

ו

אף

לא מחזיקינן בהו

, אין חזקה שהחזקנו אנו בבתיהם ובשדותיהם, מועילה לנו; כי מתוך שעשירים הם ויש להם בתים ושדות הרבה, מניחים הם לבני אדם זרים לדור בבתיהם ולעבד את אדמותיהם, כדי שישביחום וימצאו אותם מתוקנים כשירצו לקחת את שלהם, וגם אינם חוששים למחות במי שמחזיק בהם, שבוטחים הם בזרועם שיטלו את שלהם לכשירצו.

שנינו במשנה:

והעבדים

... חזקתן שלש שנים מיום ליום:

ותמהינן: וכי

עבדים יש להם חזקה!?

והאמר ריש לקיש

:

הגודרות

[גדרות צאן], וכן כל דבר שהוא נייד והולך ממקום למקום,

אין להן חזקה;

והרי עבד נייד ומהלך הוא!?

אמר

תירץ

רבא

:

הגודרות

אין להן חזקה לאלתר

, כלומר: לא אמר ריש לקיש אלא שאין הגודרות כשאר מטלטלין, שהמחזיק בהם וטוען "לקוחים הם בידי" הרי הוא נאמן מיד, ואף קודם שהחזיק בהם שלש שנים, ומשום ש"חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו", כי הגודרות שהן הולכות מעצמן ממקום למקום, יש לומר שהגיעו מעצמן לרשותו של זה, ולא משום שהוא הביאם לביתו כשלקחם.

אבל

אף העבדים והגודרות

יש להן חזקה

לאחר שלש שנים

.

אמר רבא

:

אף שהעבדים בכלל גודרות הם, שאין להם חזקה לאלתר, מכל מקום

אם היה

העבד

קטן המוטל בעריסה, יש לו חזקה לאלתר

, שהרי לא מאליו נכנס, ודינו כשאר מטלטלין.

ותמהינן על רבא: והרי

פשיטא

הוא שהדין כן, ולמה הוצרך רבא להשמיענו דין זה!?

ומשנינן:

לא צריכא

דברי רבא אלא בקטן

דאית ליה אימא

[יש לו אם], כי

מהו דתימא

אם לא דברי רבא:

ניחוש דלמא אימיה

עיילתיה להתם

, [שמא אמו שהיא כגודרות היא זו שהביאה לכאן את בנה יחד עמה],

קא משמע לן: אימא לא מנשיא ברא

, [אמא אינה שוכחת את בנה], ואם אמו הביאתו, אמו היתה מוציאתו.

מעשה ב

הנהו עיזי דאכלו חושלא

[מעשה בעזים שאכלו שעורים קלופים שהיו שטוחים בשדה לייבשם]

בנהרדעא, אתא מרי חושלא תפסינהו, והוה קא טעין טובא

, [ובא בעל החושלא, והחזיק בבהמות, והיה טוען שאכלו הרבה חושלא בשדהו].

אמר אבוה דשמואל: יכול

הוא

לטעון

שאכלו חושלא

עד כדי דמיהן

של העזים, ומשום מיגו

דאי בעי אמר

"

לקוחות הן

העזים

בידי

", ואז הלוא היה זוכה בכדי דמיהן של העזים; ולכן אף כשטוען שאכלו בשדהו, נאמן הוא על חושלא בערך העזים, שהרי ערך זה היה יכול להוציא בטענת "לקוחות הן בידי".

ותמהינן:

ו

איך אתה אומר שיכול היה לטעון "לקוחות הן בידי" -

האמר ריש לקיש: הגודרות אין להן חזקה

לאלתר כשאר מטלטלין, אלא כעבור שלש שנים כקרקעות!?

ומשנינן:

שאני עיזי, דמסירן לרועה

, דין עיזים שונה מדין שאר גודרות, כי משונות הן יותר מאילים וכבשים, ואין אדם יכול להחזיק בהם בדרך, ולפיכך יש להן חזקה, שהרי אינן הולכות מעצמן, אלא הרועה שומר עליהן.

ואכתי תמהינן:

והא איכא צפרא

[בוקר], הרי בבוקר הולכות הן מבית הבעלים לבית הרועה לבדן,

ו

כן ב

פניא

[ערב] חוזרות הן לבדם מבית הרועה ועד בית הבעלים, ואם כן אף לעיזים דין גודרות, כי שמא באו לביתו של זה בבוקר או בערב כשהלכו לבדן!? ומשנינן: הרי מעשה זה בנהרדעא היה, ו

בנהרדעא טייעי שכיחי

[מצויים ישמעאלים גנבים],

ו

מתוך כך אין הן הולכות לבדן אפילו מבית הבעלים עד בית הרועה, אלא

מידא לידא משלמי

, [מעבירים אותן מיד הבעלים ליד הרועה, וכן בחזירתן].

שנינו במשנה גבי שדה בית הבעל:

רבי ישמעאל אומר: שלשה חדשים

בראשונה שלשה באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע, הרי שמונה עשר חודש; רבי עקיבא אומר, חודש בראשונה וחודש באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע:

שואלת הגמרא:

לימא, ניר

[חרישה]

איכא בינייהו

, האם נאמר שיסוד מחלוקתם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא הוא, בדין חרישה בשדה אם חזקה היא:

דרבי ישמעאל סבר: ניר לא הוי חזקה

, עד שיזרע ויאכל פירות גמורים; ולפיכך צריך הוא שלשה חדשים בכדי שיגדל הפרי ברשותו כל צרכו.

ו

אילו

רבי עקיבא סבר: ניר הוי חזקה

, והרי די בחודש אחד של ניר.