Baba Batra 2a — el Talmud en español

מתניתין:

השותפין,

שני שכנים אשר יש להם חצר בשותפות, ובתי שניהם פתוחים לתוכה,

שרצו לעשות מחיצה

ביניהם

בחצר

המשותפת,

בונין

הם יחדיו

את הכותל,

באמצע

החצר. כשזה נותן מחלקו חצי המקום עבור עובי הכותל, וזה נותן חצי.

מקום

שנהגו בו האנשים

לבנות

את המחיצה ביניהם

ב

אבני

גויל,

או

גזית,

או

כפיסין,

או

לבינין

-

בונין

גם הם כך,

הכל

כמנהג המדינה

בה הם נמצאים.

ואין חבירו יכול לומר "איני חפץ לבנות אלא גזית", או "איני חפץ לבנות אלא כפיסין", במקום שאין המנהג כן.

אם בונים ב

גויל,

יש לבנות כותל ברוחב ששה טפחים, ולכן -

זה נותן ג' טפחים

משטחו,

וזה נותן ג' טפחים

משטחו. ודי בכך, ואין חיוב לבנות באבני גויל כותל רחב יותר מו' טפחים.

ואם בונים כותל

בגזית,

יש לבנות את הכותל ברוחב של חמשה טפחים, ולכן -

זה נותן טפחיים ומחצה, וזה נותן טפחיים ומח צה.

בכפיסין

-

זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים.

בלבינין

-

זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה.

לפיכך,

הואיל ובתחילת הבנין של הכותל חייבו חכמים לבנות אותו בין שניהם, הרי

אם נפל הכותל

לאחר שנים רבות, ואין ידוע מי בנאו, ולמי שייך המקום שעליו היה בנוי הכותל, אין האחד יכול לומר: כל הכותל נבנה בחלקי ומשלי היו האבנים. ואפילו אם הוא המוחזק בהם, כגון שנפלו האבנים בחלקו. אלא,

המקום והאבנים,

הם

של שניהם.

וכן

הדין

בגינה

סתם, שמגדלים בה מיני ירק, אם היתה הגינה משותפת לשני אנשים, נחשבת היא

מקום שנהגו לגדור

בו באמצע, בין שני השותפים. ולכן

מחייבין אותו,

את כל אחד מן השותפים, לגדור באמצע, בגדר שגובהה י' טפחים.

אבל בבקעה,

שדה תבואה, המשותפת לשנים, נחשבת היא כמו

מקום שנהגו שלא לגדור

, ולפיכך,

אין מחייבין אותו

לגדור.

אלא, אם רצה

אחד מהם

לגדור, כונס

הוא את מקום הכותל

לתוך שלו, ובונה

בשטחו בלבד את כל הכותל.

ועושה

הוא

חזית

סימן להיכר שהכותל שלו

מבחוץ.

לפיכך,

מאחר ועשהו לבדו ובשטחו,

אם נפל הכותל

לאחר זמן,

המקום והאבנים שלו.

אך

אם עשו

את הכותל

מדעת שניהם,

הרי הם

בונין את הכותל באמצע, ועושין

סימן של

"חזית" מכאן ומכאן,

כדי להודיע ששניהם יחד עשאוהו, וכל אחד משניהם נתן את מחצית השטח של עובי הכותל.

לפיכך,

במקום שרואים סימן של "חזית" לשני הכיוונים,

אם נפל הכותל

-

המקום והאבנים של שניהם.

גמרא:

סברוה,

סברו בני הישיבה ששנו את משנתנו, לפרש,

מאי,

מהו ביאור דברי המשנה: השותפין שרצו לעשות

"מחיצה"?

שרצו השותפים לעשות

גודא,

כותל.

והיינו, שרצו השותפים לבנות כותל כדי שתהיה מחיצה ביניהם.

ולפי זה, אין כוונת המשנה לומר שרצו השותפים לחצות את החצר, וה"מחיצה" משמעותה חצייה של החצר לשניים, כי לא זה הנידון במשנה!

וכפי שמצינו כך בברייתא, לענין כלאיים, ש"מחיצה", משמעותה היא גדר מפרידה, ולא לשון "חצייה" לשניים:

כדתניא: מחיצת הכרם

של גפנים, הסמוכה לשדה תבואה של חבירו, וכל עוד המחיצה קיימת, יכולים בעל הכרם ובעל התבואה לסמוך את הגפנים מכאן, ואת התבואה מכאן, עד למחיצה עצמה, בלי לחשוש לאיסור כלאיים, היות והמחיצה מפרידה ביניהם, על אף ששרשיהם מתחת למחיצה סמוכים זה לזה. וטעם הדבר, כי לא עירוב השרשים נאסר בכלאיים, אלא גידולם בשדה אחת. והמחיצה מפרידה אותם לשתי שדות. ואם אירע,

שנפרצה

המחיצה של הכרם, ומעתה אם ימשיכו ויגדלו התבואה והגפנים זה בצד זה, בלי הרחקה ביניהם, הם ייאסרו מדין כלאיים. הרי כיון שבעל הכרם הוא הנחשב למזיק את תבואת חבירו, לפי שמחיצת הכרם שלו נפרצה, לכן

אומר לו

בעל השדה, הניזק, לבעל הכרם, המזיק:

גדור

את הפירצה בגדר כרמך, כדי שלא יאסרו גפניך את תבואתי.

וגם אם בעל הכרם גדר את מקום הפירצה, ו

חזרה ונפרצה

המחיצה, שוב

אומר לו

בעל השדה לבעל הכרם:

גדור

כרמך!