Baba Batra 168b — el Talmud en español

גמרא:

תנו רבנן: איזהו,

איך הוא

קיומו

של שטר שנמחק?

כותבים בית הדין "

במותב תלתא הוינא

[ישבנו יחד שלשתנו]

אנו פלוני ופלוני ופלוני

[הדיינים],

הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו

[שנכתב]

ביום פלוני, ופלוני ופלוני

[היו]

עדיו

".

ואם כתוב בו

בשטר קיום "

הוזקקנו לעדותן של עדים

[שחקרנו את העדים שזוכרים את השטר המחוק]

ונמצאת עדותן מכוונת

" שהתברר שהם הכירו גם את חתימות עדי השטר, כי אז בעל השטר

גובה בו, ואינו צריך להביא

שום

ראיה

נוספת.

ואם לאו,

אלא שהעדים מעידים רק על תוכן השטר בלבד ולא הכירו את חתימות העדים, הרי זה

צריך להביא ראיה.

בעל השטר צריך להביא עדים אחרים שהכירו את החתימות של העדים, או שיביא את עדי החתימה עצמם שיעידו על חתימתם, שאם לא כן יכול הלוה לטעון שהשטר ההוא היה מזוייף.

נקרע

השטר על ידי אדם,

פסול

.

נתקרע

מעצמו,

כשר

.

נמחק או נטשטש

השטר, הרי

אם רישומו

עדיין

ניכר, כשר

.

ומבארת הגמרא:

היכי דמי "נקרע", היכי דמי "נתקרע",

מה ההבדל ביניהם?

אמר רב יהודה: נקרע

היינו

קרע של בית דין.

ניכר שבית דין קרעוהו לפי שמצאו בו דופי או בגלל שהוא כבר נפרע.

נתקרע

היינו

קרע שאינו של בית דין

אלא מעצמו נקרע, ולכן הוא כשר.

ודנה הגמרא:

היכי דמי קרע של בית דין,

כיצד יודעים שהקרע הוא של בית דין?

ומבארת הגמרא:

אמר רב יהודה

: כגון שנקרע

מקום

ה

עדים, ומקום הזמן, ומקום התורף

היכן שכתוב הסכום.

אביי אמר

: כגון

שנקרע שתי וערב

שכך דרך בית הדין לקרוע שטר כשהוא פסול או נפרע.

הנהו ערבאי

ישמעאלים,

דאתו לפומבדיתא,

דהוו קא אנסי ארעתא דאינשי,

שהיו גוזלים שדות מבעליהם והיו לוקחים מהם בכח גם את השטרות של אותן שדות, כדי שלא יוכלו לערער עליהם.

אתו מרוותא לקמיה דאביי,

חששו בעלי השדות שמא יקחו מהם את השדות עם השטרות, ובאו אל אביי, ו

אמרו ליה: ליחזי מר שטריה,

יראה אדוני את שטרותינו,

ולכתוב לן מר שטרא אחרינא עליה,

ויכתוב לנו העתק מהשטר לפני שיגזלו אותו מאיתנו,

דאי מיתניס חד, נקיטינן חד.

שאם יקחו לנו את השטר האחד, ישאר לנו השני. ואולי כעבור זמן רב יעלה בידינו להוציא את השדות שלנו מידי אלה שקנו אותם מהערבים.

אמר להו

אביי:

מאי אעביד לכו!?

מה אעשה לכם לתקנתכם!? אינני יכול למלא את בקשתכם.

היות

דאמר רב ספרא: אין כותבין שני

שטרות על שדה אחת!

כי

דלמא טריף, והדר טריף.

שמא בעל השטר קנה את השדה מהמוכר באחריות, שאם יטרפו אותה בעלי חובותיו של המוכר, יצטרך המוכר לתת לו שדה אחרת במקומה, ואם לאו, יוכל הקונה לטרוף שדה אחרת מהלקוחות של המוכר [שקנו אחריו].

אלא, שאז הוא צריך לתת ללקוחותיו של המוכר את השטר של השדה שנטרפה ממנו, המצוי בידו, כדי שהם יוכלו באמצעות השטר הזה לחזור ולגבות מהמוכר את דמיה.

אך אם יהיו לו שני שטרות על אותה שדה, יוכל לחזור ולטרוף פעם שניה מלקוחות אחרים, בטענה שזה עתה טרפו בעלי החובות את שדהו שקנה מהמוכר, ויוכיח את דבריו מכח זה ששטר מכירתו עדיין בידו.

הוו קא טרדי ליה,

הם המשיכו להפציר באביי, שבכל זאת יכתוב להם העתק מהשטר.

אמר ליה

אביי

לספריה

לסופר הכותב שטרות:

זיל כתוב להו,

כתוב להם שטר כזה שיהא

הוא על המחק,

השטר עצמו יהיה על נייר מחוק,

ועדיו

יהיו חתומים

על הנייר,

היכן שהוא עדיין חלק,

דפסול,

ששטר כזה שהוא על המחק ועדיו על הנייר, פסול. והם לא ישימו לב לכך, ובכך איפטר מהם.

אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי

: [הוא הבין שאביי מתכוין לכך שהסופר יכתוב קודם את השטר, וימחוק אותו, ולאחר מכן יכתוב אותו שוב, ואילו העדים יחתמו על המקום בנייר שנשאר חלק. לכן הוא שאל את אביי]:

ודלמא רישומו ניכר!?

שמא הסופר לא ימחוק היטב את השטר הראשון עד שלא יהא רישומו ניכר, כי הוא מתכוין הרי לכתוב עליו שוב, ואם כן, יהיה רישומו של הראשון ניכר, ואז בעלי השטר ימחקו את אותיות השטר השני כך שישאר בו רק הרושם של השטר הראשון, שעדיין ניכר בו, והוא נכתב על נייר חלק, וכשר, ואין בו פסול של "הוא על המחק ועדיו על הנייר".

ואם מפני שהוא מטושטש, הרי

ותניא: נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר!

אמר ליה

אביי:

מי קאמינא שטרא מעליא,

וכי אמרתי לו לכתוב קודם שטר ממש ולמוחקו!? הרי

אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא.

התכוונתי שיכתוב סתם דברים בטלים, שאם הם ימחקו את השטר שנכתב עליו, ישארו בלי כלום.

תנו רבנן: הרי שבא

המלוה

ואמר: אבד שטר חובי,

ומבקש שיכתבו לו אחר במקומו, ולא היו לו עדים על כך שהשטר חוב אבד ממנו.

אף על פי שאמרו עדים: אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו

את השטר חוב שאבד,

אין כותבין לו את השטר,

שמא לא אבד השטר או שמא הוא כבר מצא אותו, והוא רוצה שיהיו לו שני שטרות כדי שיוכל לגבות פעמיים את אותו חוב.

במה דברים אמורים: בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר

שאבדו,

כותבין

לו שטר חדש, שמאחר והדבר אמת שהוא קנה את הקרקע הזאת, והוא חושש שמא ישכח הדבר ויערערו עליו שלא כדין, לכן כותבים לו שטר חדש.

חוץ מן האחריות שבו,

שכותבים בשטר החדש שאין עליו אחריות, שאם יטרפו ממנו את השדה לא יוכל לגבות לא מהמוכר עצמו ולא מהלקוחות שלו, ובכך יצאנו מהחשש שמא יהיו לו שני שטרות על אותה שדה ויוכל לגבות פעמיים במקרה שיטרפו לו אותה. מה שאין כן בשטר הלואה, אף אם יכתבו לו "חוץ מן האחריות שבו" לא יועיל, שאמנם הוא לא יוכל לגבות בו מהנכסים המשועבדים של הלוה שביד לקוחותיו, אך ממנו עצמו עדיין יוכל לגבות פעמיים.