Baba Batra 147b — el Talmud en español

לתפילתו של כהן גדול,

שידע על מה להתפלל ביום הכפורים.

ורבא אמר רב נחמן,

חולק על רבי זירא לעיל, וסובר:

מתנת שכיב מרע

שיכול להקנות באמירה, היא רק

מדרבנן בעלמא,

רק תקנת חכמים היא,

שמא תטרף דעתו עליו

מחמת הצער שלא יכול להקנות למי שרוצה, לכן תקנו חכמים שיוכל להקנות בקלות, בלי מעשה קנין.

שואלת הגמרא:

ומי אמר רב נחמן הכי,

שקונה רק מדרבנן!?

והא אמר רב נחמן: אף על גב דאמר שמואל,

למרות ששמואל סובר, ש

המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר ומחלו, מחול.

שהמוכר יכול למחול על חובו ללוה גם אחרי שמכר את החוב לאחר,

ואפילו יורש מוחל

, גם מי שירש חוב מאביו, יכול למחול ללוה, ועל ידי זה להפסיד לקונה . אבל

מודה שמואל, שאם נתנו,

אם הקנה את החוב

במתנת שכיב מרע, דאינו יכול למוחלו,

כיון שהחוב כבר לא בידו כדי שיהיה לו זכות למחול.

אי אמרת בשלמא,

זה טוב אם נסבור, שמתנת שכיב מרע

דאורייתא, משום הכי אינו יכול למחול,

כיון שאם המכירה היא מהתורה, נמצא שזו מכירה גמורה, ולכן המוכר הסתלק מהחוב ואינו יכול למחול.

אלא, אי אמרת דרבנן היא,

אבל אם נסבור כרב נחמן שזה רק מדרבנן,

אמאי אינו יכול למחול?

הרי גם אם רבנן תקנו שאפשר למכור חוב בתקנה של דברי שכיב מרע, אבל אין זו מכירה גמורה, כיון שחוב זה דבר שאין בו ממש, ולכן מהתורה אי אפשר למכרו, ואם כן, גם לאחר שרבנן תקנו שאפשר למכור את החוב, נשאר שיעבוד החוב של הלווה אל המלוה [המוכר], ולא אל הקונה, ולכן צריך להיות שיוכל המלוה למחול גם אחרי שמכר את החוב.

מתרצת הגמרא:

אינה של תורה, ועשאוה כשל תורה.

דברי שכיב מרע שקונים זה אמנם רק מדרבנן, אבל חכמים נתנו לזה תוקף כמו קנין מהתורה, ולכן המוכר אינו יכול למחול.

אמר רבא אמר רב נחמן

: למרות ששכיב מרע יכול להקנות בדבור, אבל יש דברים שאינן נקנים בדבורו. ולכן,

שכיב מרע שאמר, ידור פלוני בבית זה,

שמקנה לו רק את זכות הדיור, ולא את גוף הבית, או אמר,

יאכל פלוני פירות דקל זה,

שמקנה לו רק את פירות הדקל ולא את הדקל בעצמו,

לא אמר כלום.

וטעם הדבר, לפי שאי אפשר להקנות זכות דיור, כיון שאין בזה ממש, ולא נתפס בזה קנין, ובפירות דקל, זה דבר שלא בא לעולם, שלחכמים אי אפשר להקנות,

עד שיאמר, תנו בית זה לפלוני, וידור בו,

שאז הוא מקנה לו את הזכות בבית עצמו, או

תנו דקל זה לפלוני, ויאכל פירותיו,

שמקנה לו את הדקל לפירותיו, שאז קונה.

ודנה הגמרא:

למימרא,

האם מכאן יש לומר,

דסבר רב נחמן

מדברי רב נחמן אנו למדיסכי רק

מילתא דאיתא בבריא,

דבר שבריא יכול להקנותו,

איתא בשכיב מרע,

חכמים תקנו ששכיב מרע יוכל להקנות באמירה.

אבל דבר

דליתא בבריא,

שבריא אינו יכול להקנותו, כמו דבר שלא בא לעולם,

ליתא בשכיב מרע.

אף שכיב מרע אינו יכול להקנותו. וההסבר הוא, שחכמים רק הוסיפו עוד אופן להקנות, אבל דבר שאינו בר הקנאה, הם לא כללו בתקנתם.

שואלת הגמרא על הכלל הזה: