Baba Batra 142a — el Talmud en español

אך עדיין שואלת הגמרא:

ולימא ליה,

שיעמיד רב הונא את המשנה

דאמר לכשתלד,

שמזכה רק לאחר שיוולד, ואילו רב הונא דיבר שמזכה לו בעודו עובר!? ומתרצינן:

רב הונא לטעמיה,

רב הונא בעצמו לא מחלק חילוק זה.

דאמר רב הונא: אף לכשתלד,

גם במזכה לאחר שיוולד,

לא קנה.

וההסבר לדבר הוא, כיון שכעת אינו יכול לזכות, אי אפשר להקנות לו לאחר זמן.

דאמר רב נחמן: המזכה לעובר

שיזכה עכשיו,

לא קנה.

אבל אם אומר

"לכשתלד", קנה. כי

אמנם לזכות לעובר היום אי אפשר, אבל הוא נחשב קצת כמי שנמצא בעולם, ולכן אפשר לזכות לו לעתיד, לכשיוולד. אבל אם אשתו אינה מעוברת, הרי גם אם יאמר שמזכה לעוברה לכשתלד, לא יועיל, כי הקונה עדיין לא קיים.

ו

אילו

רב הונא

חולק על רב נחמן, ו

אמר, אף "לכשתלד", לא קנה!

ולכן, למסקנה, דברי רב הונא אינם מתיישבים עם המשנה.

ומביאה הגמרא שיטה שלישית במזכה לעובר:

ורב ששת אמר: אחד זה,

המזכה לעובר עכשיו,

ואחד זה,

המזכה לו לכשתלד,

קנה.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה?

מה המקור שלי שאפשר לזכות לעובר?

דתניא,

ממה ששנינו בברייתא:

גר שמת,

והשאיר נכסים, שהם עכשיו הפקר,

ובזבזו ישראל נכסיו,

החזיקו בנכסים על ידי קנין כדי לזכות בהם,

ו

אחר כך

שמעו שיש לו בן

שיורש את נכסיו, ומה שהחזיקו בנכסיו היתה החזקה בטעות,

או

ששמעו

שאשתו מעוברת,

והעובר יורש את נכסיו,

חייבים להחזיר

את הנכסים שהחזיקו בהם.

ואם אירע ש

החזירו הכל, ואחר כך שמעו שמת בנו, או שהפילה אשתו,

ושוב הנכסים חוזרים להיות הפקר - הרי מי ש

החזיק בשניה,

לאחר שמת היורש,

קנה

את הנכסים,

ובראשונה,

אבל מי שהחזיק לפני שמת היורש,

לא קנה,

כיון שאז היו הנכסים שייכים ליורשי.

ומכאן מדייק רב ששת:

ואי סלקא דעתך,

אם יעלה על דעתך לומר ש

עובר לא קני,

כי אין זכיה לעובר,

למה להו לאחזוקי בשניה!?

מדוע צריכים להחזיק פעם שניה במקרה שאשתו היתה מעוברת, והרי

הא אחזיקו להו חדא זמנא,

הרי החזיקו פעם אחת, והקנין לא התבטל כל זמן שלא נולד.

אלא, מוכח מכאן, שיש זכיה לעובר, ולכן צריך להחזיק שנית לאחר מותו.

אמר אביי,

דוחה אביי את ראיית רב ששת:

ירושה הבאה מאליה שאני.

ירושה שבאה מעצמה, שונה מנכסים שצריך להקנות לעובר.

ודחיה נוספת לראיית רב ששת:

רבא אמר, שאני התם,

הברייתא שונה מדינו של רב ששת,

דרפוי מרפיאן בידייהו מעיקרא.

בהתחלה החזיקו בצורה מסופקת, כיון שחששו שמא יש לגר יורשים, ולכן היו צריכים להחזיק שנית, כי חסר בכוונה לקנות, אבל באמת יתכן שלעובר אין זכיה.

ודנה הגמרא:

מאי בינייהו?

מה ההבדל בין הדחיות של אביי ורבא?

ומבארת:

איכא בינייהו,

ההבדל ביניהם

ששמעו בו שמת,

החזקה הראשונה היתה לאחר ששמעו שמתו יורשין, ולכן היתה כוונה לקנין גמור. ואמנם זה היה בטעות,

ולא מת,

כי אחר כך התברר שלא מתו יורשיו,

ואחר כך מת,

לאביי שעובר יורש בירושה הבאה מעצמה, הראשונים לא קנו, כיון שזה שייך לעובר. אבל לרבא, הסובר שאין זכיה לעובר, כאן הראשונים קנו, כיון שהחזיקו בכוונה לקנות.

והגמרא מנסה להוכיח שעובר לא יורש:

תא שמע

ראיה ממה ששנינו:

תינוק בן יום אחד, נוחל,

יורש חלקו בנכסים,

ו

לאחר שמת,

מנחיל,

הוא מוריש את חלקו לאחיו מן האב שהם יורשים אותו.

ומדייקת הגמרא: דוקא

בן יום אחד

שכבר נולד, אבל

עובר, לא.

הוא אינו יורש, לכן אינו מוריש, וקשה לרב ששת.

ודוחה הגמרא:

הא אמר רב ששת, נוחל

התינוק בן יום אחד,

בנכסי האם, להנחיל לאחין מן האב.

הרי רב ששת העמיד את המשנה באופן מסויים, שמדובר שיש לתינוק אחים מאב משותף, אבל הם לא נולדו מאותה אם, ולכן אין להם זכות בנכסי אמו של העובר. ורק אם הוא כבר נולד וירש את אמו, ואחר כך הוא מת, אזי אחיו מן האב יורשים אותו. אבל כשהוא מת לפני אמו ואחר כך אמו מתה, אין הוא יורש אותה בקבר, כדי להעביר את הירושה לאחיו מן האב.

ולכן,

ודוקא בן יום אחד,

שכבר ירש את אמו, ואחר כך מת, הרי הוא מנחיל לאחיו מן האב,

אבל עובר, לא.

אם אמו מתה כשהוא עדיין עובר, הוא לא יורש מאמו בעודו עובר כדי להוריש את רכוש אמו לאחיו מן האב.