Versión en texto de este daf: original y traducción
Baba Batra 139b — el Talmud en español
Baba Batra 139b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Baba Batra 139b
אמר ליה רבא, והשתא דשלח, מי ידעינן
שהבעל כיורש
?!
ו
ה
רי
אמר רבי יוסי ברבי חנינא, באושא התקינו: האשה שמכרה
את
נכסי
ה
מלוג
שהכניסה לבעלה בשעת הנישואין על מנת שיאכל פירותיהם, ומכרתם האשה
בחיי
בעלה,
על מנת שאם ימות בעלה בחייה יזכה בהם הלוקח.
ולכאורה, אם הבעל כיורש הוי, ואינו זוכה בנכסים עד שעת מיתה, הרי הלוקח קדם לו, ואף אם תמות האשה בחיי בעלה, לא ירשנה, אלא יזכה בהם הלוקח.
אבל, תקנו באושא, שאם
מתה
האשה בחיי בעלה,
הבעל מוציא
את הנכסים
מיד ה לקוחות.
ומוכח, שהבעל נחשב כלוקח משעת הנישואין, ולא כיורש. שאם לא כן, מדוע מוציא מיד הלקוחות? ואם כן קשה, מדוע גבי ירושה נחשב כיורש, ואילו לענין מכירת הנכסים נחשב כלוקח?
אלא אמר רב אשי, בעל,
יש מקומות ש
שויוהו
[עשאוהו]
רבנן כיורש, ו
יש מקומות ש
שויוהו רבנן כלוקח, והיכא דטבא ליה עבדו ליה
[תקנו לו באופן שיטיב עמו].
ולכן,
גבי יובל, שויוהו רבנן
[הניחוהו כדינו , להיות]
כיורש, משום פסידא דידיה,
שאם היה לוקח, היה עליו להחזיר ביובל.
אך
גבי ד
ברי
רבי יוסי ברבי חנינא,
בדין אשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה,
שויוהו רבנן כלוקח,
ומוציא מיד הלקוחות,
משום פסידא דידיה.
אבל,
גבי דרבין,
שאלמנה ניזונית מהנכסים אף לאחר מות בתה,
משום פסידא דאלמנה שויוהו רבנן
[הניחוהו כדינו, להיות]
כיורש.
ומקשה הגמרא:
והא גבי דרבי יוסי ברבי חנינא, דאיכא פסידא ללקוחות, ו
בכל זאת
שויוהו רבנן כלוקח,
ומדוע חששו יותר לפסידא דאלמנה?
ומתרצת הגמרא:
התם,
באשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, לא חששו לפסידא דלקוחות, משום ד
אינהו אפסידו אנפשייהו, כיון דאיכא בעל, לא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא.
[לא היה להם לקנות מאשה היושבת תחת בעלה].
אך באלמנה, חששו לפסידא דידה, ותקנו לה שתאכל פירות מנכסי בעלה.
הדרן עלך פרק יש נוחלין
--- title: "חברותא - בבא בתרא — פרק תשיעי - מי שמת" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02359.html#HtmpReportNum0008L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0008L5" --- פרק תשיעי - מי שמת
Оригинал главы פרק תשיעי - מי שמת
הקדמה
מדין תורה, אדם שמת, והניח בנים ובנות, הרי הבנים יורשים את כל הנכסים, ואין לבנות חלק בנכסי אביהם. אבל, אחד מתנאי הכתובה שמתחייב אדם לאשתו בעת נישואיה, הוא, שהאב מתחייב לדאוג לצרכי בנותיו עד שיבגרו [י"ב שנה וששה חדשים], או עד זמן נשואיהן.
התחייבות זו כוללת מזונות, מלבושין ושאר צרכי נשואין.
לכן, כאשר הבנים יורשים את נכסי אביהם, הם צריכים לזון את הבנות, כפי שהתחייב האב, לפי שנכסי האב משועבדים לצורך מזונות הבנות.
במה דברים אמורים, כאשר האב השאיר
נכסים מרובים
, שיש בהם מספיק כדי לזון הן את הבנים, והן את הבנות. אבל אם השאיר אחריו רק
נכסים מועטים
, שאין מספיק בנכסים אלו כדי לזון את הבנים ואת הבנות [עד שהבנות יבגרו, או לפי מאן דאמר אחד בגמרא, אין מספיק בנכסים בכדי לזון את שניהם י"ב חדש], במקרה זה תקנו חכמים שהבנות יזונו מנכסי האב, ואילו הבנים ישאלו על הפתחים.
בתקנה זו כלולים שני דברים: א. הבנות נזונות מהנכסים, ולא הבנים. ב. הנכסים יהיו בחזקת הבנות ולא הבנים, כדי שהבנים לא ישתמשו בנכסים לעצמם.
ואכן הרא"ש מוסיף, שאם בי"ד רואים, אפילו בנכסין מרובים, שהבנים מכלים את ממון הירושה, שלא כפי דרך העולם, הרי הם מוציאים את הממון מחזקת הבנים.
מתניתין:
מי שמת
, והשאיר אחריו נכסים,
והניח בנים,
היורשים את נכסי האב,
ובנות,
שיש להם שעבוד על הנכסים עבור מזונותיהן עד שיבגרו או עד שינשאו, הרי
בזמן שהנכסים מרובים,
שיש בהם מספיק עבור מזון הבנים והבנות [ונחלקו בגמרא בהגדרת נכסים מרובים, האם יש בנכסים די הצורך במזונות עד בגרות הבנות, או שיש מזונות לשניהם במשך י"ב חודש] -
הבנים ירשו,
והנכסים בחזקתם,
והבנות יזונו
על ידי הבנים.
אבל, אם הוריש לבניו רק
נכסים מועטים,
שאין מספיק בנכסים עבור מזונות לבנים ולבנות -
הבנות יזונו,
הן מקבלות את הנכסים בשביל מזונותיהן, והנכסים יהיו כעת בחזקתן. ותקנו זאת חכמים, כדי שהבנים לא יוכלו להפקיע מהם את הנכסים.
והבנים ישאלו על הפתחים.
מאחר שהפקיעו מהם את הנכסים והעבירו אותם לחזקת הבנות.
אדמון אומר
: וכי
בשביל שאני זכר הפסדתי!?
דהיינו, אדמון חולק על רבנן, וסובר שהיות ולזכר יש עדיפות על הבת, שהרי מן התורה הוא היורש את נכסי האב, ולא הבת, הרי לא מסתבר להעדיף את הבנות על הבנים.
אמר רבן גמליאל
:
רואה אני את דברי אדמון!
דברי אדמון נראים לי יותר, ולכן אני סבור שהלכה כמותו.
גמרא:
שנינו במשנה שיש הבדל בין נכסים מרובים למועטים.
ודנה הגמרא:
וכמה מרובים,
איזה כמות של נכסים צריך כדי להחשיבם למרובים?
אמר רב יהודה אמר רב: כדי שיזונו מהן
מהנכסים,
אלו
הבנים,
ואלו
הבנות
שנים עשר חדש.
והוסיף רב יהודה, ואמר:
כי אמריתא קמיה דשמואל,
כאשר באתי לפני שמואל ללמוד ממנו תורה אחר פטירת רב, ואמרתי לו מה שאמר רב לגבי נכסים מרובים,
אמר לי,
השיב לי שמואל:
זו דברי רבן גמליאל בר רבי,
הסובר שצריך נכסים למזונות של י"ב חדש.
אבל חכמים אומרים,
חולקים וסוברים,
כדי שיזונו אלו
הבנים
ואלו
הבנות
עד שיבגרו.
עד שיגיעו הבנות לבגרות. כיון שעד הזמן הזה האב התחייב לזונן בתנאי כתובה.
איתמר נמי,
יש ראיה שאף רבי יוחנן סובר שהשעור הוא עד בגרות הבנות:
כי אתא רבין,
כאשר בא רבין מבבל לארץ ישראל,
אמר
בשם
רבי יוחנן, ואמרי לה,
ויש שאמרו ש
אמר
זאת רבין בשם
רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: כל שיזונו,
אם יש בנכסים כדי שיזונו
אלו ואלו עד שיבגרו,
הרי הן נכסים מרובים.
פחות מכאן,
אם אין בנכסים לזון את הבנים והבנות עד הזמן הזה, הרי אלו נכסים מועטין, והנכסים בחזקת הבנות.
ומדברי המשנה אפשר לדייק, שאם אין בנכסים שיעור של מרובים הכל הולך לבנות.
ועל כך תמהה הגמרא:
ואי ליכא לאלו ואלו עד שיבגרו,