Baba Batra 12b — el Talmud en español

אלא אמר רבא, תדע

שלא ניטלה הנבואה מהחכמים

ד

הרי

אמר גברא רבה מילתא

חכם אומר הלכה מדעתו,

ו

אותה הלכה

מתאמרא

משמיה דרבי עקיבא בר יוסף כוותיה

, הרי שהחכם הוא נביא, שהרי אמר כדברי רבי עקיבא ללא שידע שרבי עקיבא אמר הלכה זו - ואין לומר שכיון לדברי רבי עקיבא משום שהיה בן מזלו, שהרי ודאי רבי עקיבא היה חכם ממנו הרבה, ולא היה בן מזלו.

אמר רב אשי, ומאי קושיא

עדין אין זו ראיה שהחכם הוא נביא, שהרי

דלמא להא מילתא בר מזליה הוא

אפשר שכלפי דבר זה אותו חכם הוא בן מזלו של רבי עקיבא, אף על פי שאינו בן מזלו לענין החכמה.

אלא אמר רב אשי, תדע

שהחכם הוא נביא,

ד

הרי

אמר גברא רבה מילתא

חכם מחדש הלכה מדעתו

ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה

וכדבריו נאמר למשה מסיני, הרי שהחכם שחידש את ההלכה הוא נביא.

ומקשינן:

ודלמא

הלא אפשר שבמקרה אמר החכם הלכה שנאמרה למשה מסיני

כסומא בארובה

, [בארובה יורדים מעלית הגג אל הבית, ו'סומא בארובה' הוא משל למי שהגיע אל מטרתו במקרה וללא כונה תחילה, כסומא שבמקרה הצליח לכוין דרכו ולרדת בארובה ], אך אין כאן דברי נביאות על מה שנאמר למשה מסיני.

ומשנינן:

ו

כי

לאו טעם יהיב?

הלא התלמיד חכם נותן טעם להלכה, וסברא זו באה אל לבו בנבואה, וזכה להסכים להלכה למשה מסיני .

אמר רבי יוחנן, מיום שחרב בית המקדש

ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות

.

ומפרשינן:

לשוטים מאי היא?

כי הא

כמעשה שהיה,

דמר בר רב אשי דהוה קאי ברסתקא דמחוזא

מר בר רב אשי עמד בשוק בעיר מחוזא,

שמעיה לההוא שוטה דקאמר, ריש מתיבתא דמליך במתא מחסיא

ראש הישיבה שעתיד למלוך היום בעיר מחסיא,

טביומי חתים

חותם על איגרותיו בכינוי 'טביומי' . -

אמר

מר בר רב אשי

מאן חתים טביומי ברבנן

מי מרבנן חותם בכינוי 'טביומי' הלא

אנא

.

שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא

ומכאן אני למד שעומד לי המזל בשעה זו -

מיד

קם

מר בר רב אשי ו

אתא

בא לעיר מחסיא,

אדאתא

ועד שהגיע לעיר

אימנו רבנן

גמרו רבנן בדעתם

לאותביה

להושיב

לרב אחא מדפתי ברישא

בראשות הישיבה . ו

כיון דשמעי דאתא

כששמעו החכמים שמר בר רב אשי הגיע לעיר,

שדור זוגא דרבנן לגביה

שיגרו אליו זוג תלמידי חכמים

לאימלוכי ביה

ליטול ממנו עצה ורשות להמליך את רב אחא.

עכבינהו

מר בר רב אשי עיכב את זוג החכמים אצלו.

הדר שדור זוגא דרבנן אחרינא

חזרו ושלחו אליו זוג אחר של חכמים, וגם אותם

עכבינהו גביה

עיכב אצלו. ושוב שלחו אליו זוג אחר

עד דמלו בי עשרה

עד שנתקבצו אצלו עשרה חכמים.

כיון דמלו בי עשרה

כיון שהגיעו אצלו עשרה אנשים

פתח הוא ותנא ודרש

פתח מר בר רב אשי ודרש ונעשה ראש הישיבה, והטעם שהמתין שיבואו אצלו עשרה אנשים,

לפי שאין פותחין

לדרוש

בכלה

במסכת שבה דורש ראש הישיבה

פחות מעשרה!

קרי רב אחא

מדיפתי

אנפשיה

על עצמו את המימרא -

כל המריעין לו

מי שעשו לו רע

לא במהרה מטיבין לו

, כלומר, הואיל ונדחתה השעה, שוב לא ימליכוני בראשות הישיבה

וכל המטיבין לו לא במהרה מריעין לו

. ממעשה זה מוכח שנתנה נבואה לשוטים, שהרי כמו שהתנבא השוטה שמר בר רב אשי יהיה ראש הישיבה כן היה - ומוסיפה הגמרא להביא מעשה נוסף שממנו מוכח שנתנה נבואה לתינוקות -

תנוקת מאי היא?

כי הא

כמעשה שהיה

דבת רב חסדא הוה יתבה בכנפיה דאבוה

בתו של רב חסדא ישבה בחיק אביה,

הוו יתבי קמיה

וישבו לפני רב חסדא

רבא ורמי בר חמא, אמר לה

רב חסדא לבתו,

מאן מינייהו בעית?

את מי מהם את רוצה לבעל

אמרה ליה, תרוייהו

את שניהם. ורבא חשש לדבריה ולכן

אמר רבא ואנא בתרא

אני אהיה האחרון מבין בעלייך ,

וכן הוה

וכך היה, שנישאה בתחילה לרמי בר חמא ולאחר מכן נישאה לרבא.

אמר רבי אבדימי דמן חיפה, קודם שיאכל אדם וישתה, יש לו שתי לבבות

כלומר אין דעתו שלימה,

לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד

ודעתו שלימה .

שנאמר

, '

איש נבוב ילבב

' כלומר אדם שהוא חלול, שאין כריסו מלאה, ילבב, יש לו כעין שתי לבבות,

וכתיב 'נבוב לוחות' ומתרגמינן חליל לוחין.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה יין מפקחו שנאמר

'

ותירוש ינובב בתולות

' כלומר, אדם שלבו אטום כבתולה, היין עושה את לבו לחלול ופתוח:

אחים הבאים לחלוק את ירושת אביהם, הרי, הבכור נוטל חלק כפול מאחיו. - חלק אחד מקבל כיתר אחיו, וזהו הנקרא להלן 'חלק פשוט', וחלק נוסף מקבל כדין תורה שהבכור נוטל 'פי שנים', וזהו הנקרא להלן 'חלק בכור'. -

אמר רב הונא בריה דרב יהושע

:

פשיטא

דבר פשוט הוא, שבכור הנוטל שני חלקים בשדה אביו, הרי, בין את ה

חלק

הנוסף שמקבל כדין

בכור, ו

בין את ה'

חלק פשוט

' שמקבל כיתר אחיו, - את אותם שני החלקים

יהבינן ליה אחד מצרא

עלינו לתת לו במקום אחד צמודים אחד אל השני. -

דין זה נלמד לקמן [קכד א] מפסוק . וטעמו של דין זה, כי מה שחדשה תורה שהבכור נוטל שני חלקים, אין זה שתי זכויות נפרדות לקבל שתי שדות, אלא מלכתחילה זכתה לו תורה שדה אחת גדולה, ואין לחלק את חלקו האחד לשני מקומות.

מסתפקת הגמרא:

יבם מאי?

שהרי בפרשת יבום דרשו חז"ל מהפסוק "יקום על שם אחיו המת" שבחלוקת ירושת האב, נוטל היבם [שנשא את אשת אחיו שמת] חלק כפול בנכסי אביו, חלקו שלו, וכן חלק אחיו שמת .

ומסתפקת הגמרא, האם זכאי היבם לקבל את אותם שני החלקים, במקום אחד צמודים האחד אל השני, או שמא, זכותו של היבם אינה אלא לקבל שני חלקים, אבל אינו יכול לכפות את אחיו לתת לו את שני החלקים במקום אחד.

אמר אביי: היא היא!

כשם שזכותו של הבכור לקבל את שני החלקים במקום אחד, כך גם זכותו של היבם לקבל את חלקו וחלק אחיו במקום אחד.

מאי טעמא?

בכור קרייה רחמנא!

משום שהיבם מכונה בתורה "בכור". שהרי בפרשת יבום נאמר על היבם "והיה הבכור", ויש ללמוד מכך שדינו כבכור. וכשם שחדשה תורה שהבכור נוטל את שני חלקיו במקום אחד, כך גם דין היבם.

רבא אמר

אין דינו של היבם כבכור! וטעמו, משום שבפרשת יבום

אמר קרא

נאמר בפסוק על היבם "

והיה הבכור

" ומלשון "והיה" יש ללמוד ש'

הוייתו

'

כבכור

דמיונו של היבם לבכור הוא רק ב'הויית' [מציאות] הירושה, שבמציאות יורש כבכור, שנוטל שני חלקים כבכור, אך -

ואין חלוקתו כבכור

לגבי דיני החלוקה אין הוא דומה לבכור, שהבכור כופה את אחיו לתת לו את שני חלקיו במקום אחד, ואלו היבם אינו כן, ויכולים אחיו לדחותו ולתת לו שני חלקים נפרדים.

עתה עוברת הגמרא לדון בהלכות חלוקת שדה ירושה.

ההוא דזבן ארעא

מעשה באחד שקנה קרקע

אמצרא דבי נשייה

בגבול שדה אביו , ומת אביו.

כי קא פלגו

בשעה שבאו היורשים לחלוק ביניהם את שדה אביהם,

אמר להו

האח שקנה קרקע ליד שדה האב

פליגו לי אמצראי

רצוני לקבל את חלקי בשדה אבינו בצמוד לשדה השיכת לי, שעל ידי כן תהיה לי שדה גדולה.

אמר רבה

, במקרה

כגון זה

, שאותו האח נהנה מכך שיקבל את אותו החלק בשדה, ואילו אחיו אינם מפסידים מכך, שהרי לדידם אין הבדל בין שדה זו לשדה אחרת,

כופין על מדת סדום

כופים את אחיו לתת לו את החלק בשדה הצמוד לשדהו, שהרי הוא נהנה מכך והם אינם חסרים כלום, ו'כופין על מדת סדום' .

מתקיף לה רב יוסף

, אין זו 'מדת סדום', משום ד

אמרי ליה אחי

אומרים לו האחים, רצונינו דוקא באותה שדה הצמודה לשדך, משום ששדה זו

מעלינן ליה עלויא

מעולה היא לנו

כי נכסי דבי בר מריון

כמו שדותיו של 'בר מריון' [שם אדם שהיו לו קרקעות מעולות]. ומדובר במקרה שהשדות שהוריש להם אביהם נזונות ממי הגשמים, וטוענים האחים כי יתכן ששדה זו הצמודה לשדה אחיהם תתברך במי גשמים יותר מחברותיה.

ולכן אינם חפצים ליתן לו שדה זו, וכיון שהם נחסרים במה שנותנים לו שדה זו, [שהרי יתכן ששאר השדות יתברכו פחות משדה זו], לכן אין התנגדותם זו נחשבת כ'מדת סדום'.

והלכתא כרבי יוסף!

שאין לכפות את האחים ליתן לאותו אח את החלק הצמוד לשדהו.

מוסיפה הגמרא לדון במקרה נוסף בהלכות חלוקת שדה ירושה.

ראובן ושמעון שהניח להם אביהם בירושה

תרי ארעתא

שתי קרקעות

אתרי נגרי

ולכל אחת מהשדות היה צמוד מקוה מים שממנו ניתן להשקות את השדה. ואחת מאותם שדות היתה צמודה לשדה שהיתה שיכת מכבר לראובן , וראובן מבקש לקבל את חלקו בירושה באותה שדה הסמוכה לשדהו.

אמר רבה

, במקרה

כגון זה

, שראובן נהנה מכך שיקבל את אותה שדה הסמוכה לשדהו, ואילו שמעון לא מפסיד אם יתן לו את אותה שדה, שהרי לשמעון אין הבדל בין שדה זו לחברתה שהרי שתי השדות שוות, כיון דלשתיהן יש מקוה מים להשקיה, בזה

כופין על מדת סדום

אם שמעון מתנגד לתת לראובן את השדה הסמוכה לשדהו, הרי זו 'מדת סדום' וכופין את שמעון לתת לראובן את אותה שדה.

[ואף על גב שלעיל אמר רבי יוסף שיכול לטעון 'לי שוה שדה זו יותר', זהו דוקא בשדה הגדילה ממי הגשמים, שיכול לטעון שמא שדה זו הסמוכה לשדך תתברך יותר מחברתה. אבל כאן מדובר בשדה הנזונת על ידי השקיה, וכיון ששני השדות שוות שלשניהם מקוה מים, שוב אין יכול שמעון לעכב את ראובן מליטול את אותה שדה הסמוכה לשדהו].

מתקיף לה רב יוסף

אין זו 'מדת סדום', שהרי, יכול שמעון לטעון לראובן, אין רצוני ליתן לך את כל השדה הסמוכה לשדך, ד

זמנין

פעמים

דהאי

שאותו מקוה מים הסמוך לשדה השניה

מדויל

יתיבש,

והאי

ואילו מקוה המים הצמוד לשדה שאותה אתה דורש

לא מדויל

לא יתיבש. ולכן איני רוצה ליתן לך שדה זו שאתה מבקש, אלא רצוני שנחלוק את שתי השדות, באופן שכל אחד מאתנו יטול חצי שדה , ובאופן זה אף אם יתייבש מקוה מים אחד עדין יהיה ברשות כל אחד מאיתנו מחצית מהשדה האחרת.

וכיון שכן, שוב אין זו מדת סדום, שהרי אם תנתן כל השדה לראובן, יהיה שמעון חסר אם יתיבש מקוה המים שבחלקו, ומשום כך יכול שמעון לדרוש לחלוק בכל שדה ושדה.

והלכתא כרבי יוסף!

ועתה דנה הגמרא במקרה נוסף!

ראובן ושמעון שהניח להם אביהם

תרתי

[

ארעתא

] שתי קרקעות

אחד נגרא

הנמצאות על שפת נהר אחד, ואחת מאותם שדות היתה צמודה לשדה שהיתה שיכת מכבר לראובן, וראובן מבקש לקבל את חלקו בירושה באותה שדה הסמוכה לשדהו.

כאן צריך להיות איור 1

א"ר יוסף

, במקרה

כגון זה

, שראובן נהנה מכך שיקבל את השדה הסמוכה לשדהו, ואילו שמעון לא מפסיד אם יתן לו את אותה שדה,

'כופין על מדת סדום'

, וכופים את שמעון לתת לראובן את השדה הסמוכה לשדהו. -

מקרה זה, שונה מהמקרים הקודמים לו, כיון שבמקרה זה לא יכול להווצר מצב שבו שדה אחת תהיה עדיפה על חברתה. משום שגם כאן מדובר בשדה הגדילה על ידי השקיה, ושני השדות סמוכים לאותו נהר המהווה להם מקור השקיה. ולכן, במקרה זה, מודה רבי יוסף שהתנגדותו של שמעון לתת לראובן את השדה הסמוכה לשדהו, זוהי 'מדת סדום' שהרי לדידו אין הבדל בין שתי השדות, ו'כופין על מדת סדום'.

מתקיף לה אביי

לרב יוסף, גם במקרה זה אין זו 'מדת סדום' משום ד

מצי אמר

שמעון יכול לטעון לראובן, רצוני שתטול דוקא את השדה שאינה סמוכה לחצרך, שעל ידי כן ארויח משום ד

בעיא דאפיש אריסי

שיהא עליך להרבות באריסים [עובדי שדה], שהרי אם תטול את השדה שאינה סמוכה לשדך, נמצא, שיהיו לך שתי שדות שבכל אחת מהם יהיה עליך להושיב אריסים, וכיון שהשדה שלי תהיה בין אותם שתי שדות נמצא שהארים שבשדות שלך ישמרו על שדי , וכיון שיש לו סיבה שמחמתה אינו רוצה לתת לראובן את השדה הסמוכה לשדהו, שוב אין זה 'מדת סדום'.

והלכתא

הלכה

כרבי יוסף

שבמקרה זה 'כופין על מדת סדום, כיון ד

אפושי

[

אריסי

] שטענה זו שטוען שמעון שירויח במה שיוקף באריסים,

לאו מילתא היא

אינה טענה, שהרי, אין גוף השדה שוה לו יותר, אלא אם יחלקו כן יהיה לו ריוח צדדי של שמירת האריסים, ומחמת ריוח זה אין שמעון יכול לדחותו לשדה אחרת, אלא כופין אותו ליתן לראובן את השדה הסמוכה לשדהו.