Versión en texto de este daf: original y traducción
Baba Batra 120b — el Talmud en español
Baba Batra 120b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Baba Batra 120b
עוד מקשינן:
"זה הדבר" דראשי המטות
,
הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה?
אמר ליה: ההוא יליף "זה זה", מהתם.
דהיינו משחוטי חוץ, וכשם ששחוטי חוץ נוהגים לדורות, הכא מי פרשת נדרים נוהגת לדורות.
ומקשה הגמרא: אם כן,
האי
["וכל בת יורשת נחלה: "]
נמי ליליף "זה זה" מהתם,
ונלמד מכאן אף לדורות?
ומתרצת הגמרא:
האי מאי, בשלמא התם
[בשחוטי חוץ ובנדרים]
איצטריך
למכתב "זה הדבר"
ל
צורך
גזרה שוה
אחרת, [המובאת להלן], לכן דרשינן נמי גזירה שוה לומר שנוהגים לדורות, אבל
הכא
[הסבת נחלה]
למאי איצטריך
למכתב "זה הדבר"?
ואם תאמר, שנאמר "זה הדבר" להך גזירה שוה גופא, לומר לך שדין זה נוהג לדורות,
אין לומר כך
! ד
אם רצה לומר שנוהג לדורות, אינו צריך גזירה שוה, אלא
לשתוק קרא מיניה, ו
ממילא
אנא ידענא דלדורות הוא.
ואם כן, ודאי מדאמרינן בהסבת נחלה "זה הדבר", אתא לאשמועינן שדין זה אינו נוהג לדורות.
חוזרת הגמרא לבאר,
מאי גזירה שוה?
איזו גזירה שוה נוספת למדנו בפרשת נדרים ובשחוטי חוץ?
דתניא
בברייתא:
"נאמר כאן
בפרשת נדרים
"זה הדבר", ונאמר להלן
, בשחוטי חוץ,
"זה הדבר
", מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל, אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל.
ומה כאן ראשי המטות, אף להלן ראשי המטות".
עד כאן הברייתא.
ומבארת הגמרא:
אמר מר, "מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל", למאי הלכתא?
איזה צורך יש שיהיו אהרן ובניו וכל ישראל בהפרת נדרים?
אמר רב אחא בר יעקב: לומר, ש
אין צריך ב
הפרת נדרים
בית דין מומחין, אלא סגי
בשלשה הדיוטות.
ודרשינן מדכתיב "אהרן ובניו וכל ישראל", לומר לך ששקולין כל ישראל, ואפילו הדיוטות, להתיר נדרים כאהרן ובניו .
ומקשה הגמרא: ו
הא "ראשי המטות" כתיב ביה
בהפרת נדרים, ומשמע מומחין?
ומתרצת הגמרא:
כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן
לקמן בשמעתין, שאם בא להתיר הנדר
ביחיד,
עליו להיות
מומחה.
כלומר, רב מובהק הבקי בגמרא.
הכא נמי
יש להעמיד,
ביחיד מומחה.
אבל בשלשה, סגי בהדיוטות.
הגמרא ממשיכה לבאר את המשך הברייתא:
"ומה כאן ראשי המטות, אף להלן ראשי המטות", למאי הלכתא?
לאיזה צורך בעינן "ראשי המטות" בשחוטי חוץ?
אמר רב ששת: לומר שיש שאלה בהקדש
כבנדרים.
ואם שחט הקדש בחוץ, ואחר כך הלך אצל חכם להתיר לו את ההקדש, ומצא לו החכם פתח של חרטה, ועקר את ההקדש מעיקרו, ועשאו כהקדש בטעות, איגלאי מילתא למפרע שלא היה הקדש מעולם, ופטור מכרת.
ולבית שמאי דאמרי אין שאלה
מועילה להתיר
בהקדש, דתנן, "בית שמאי אומרים: הקדש טעות הקדש,
וכל שכן כשלא הוקדש בטעות, אלא בא להשאל עליו.
ובית הלל אומרים: אינו הקדש", האי "זה וזה" מאי עבדי ליה?
כלומר, כיון שלשיטתם ליכא גזירה שוה כלל, ד"אין גזירה שווה למחצה", אם כן "זה הדבר" שנאמר בשחוטי חוץ, ובפרשת נדרים, לשם מה נכתבו?
ומתרצת הגמרא:
"זה הדבר" דשחוטי חוץ, מיבעי ליה על השוחט,
ללמדינו, שרק
הוא חייב
אם שחט בחוץ.
ואינו חייב
כרת
על המולק
עוף בחוץ.
"זה הדבר" דראשי המטות, מיבעי ליה ל
ומר, ד
חכם מתיר ואין בעל מתיר
. בעל מפר ואין חכם מפר
.
עוד מקשינן:
ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה, הפרת נדרים בשלשה הדיוטות מנא להו?
ומתרצת הגמרא:
נפקא להו מדתניא
בברייתא: נאמר בתורה: (ויקרא כג, מד)
"וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל".