Versión en texto de este daf: original y traducción
Baba Batra 102b — el Talmud en español
Baba Batra 102b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Baba Batra 102b
רב שישא בריה דרב אידי אמר: לעולם רבי שמעון היא
. והכא במאי עסקינן:
בניפלי,
ששלשת הקברים שמצא היו קברים של נפלים, ומערה של נפלים קטנה יותר, ואורכה אינו אלא שש אמות.
ומקשינן:
ומדהא בניפלי, הא נמי בניפלי.
כשם שבמערה הראשונה נקברו נפלים, כך מן הסתם גם המערה השניה שמולה. ואם כן,
תמני סרי הויין,
די שיבדוק רק שמונה עשרה אמות, שש לכל מערה, ושש לחצר?
ומשנינן:
חדא בניפלי, אמרינן. תרי בניפלי, לא אמרינן.
אמנם אותה מערה שמצא היתה של נפלים, אך המערה השניה מן הסתם היא של קברים רגילים, שהרי די במערה אחת לנפלים.
ורמי דרבנן אדרבנן, ורמי דרבי שמעון אדרבי שמעון.
לפי שמצינו לענין כלאים שנחלקו רבנן ורבי שמעון באותה מחלוקת שנחלקו כאן לענין קברים, אם אומרים "רואים את האמצעיים כאילו אינן" או לא. ושם כל אחד דעתו הפוכה מכאן:
דתנן
במסכת כלאים [ה ב]:
כרם הנטוע על פחות מארבע אמות,
שאין בין שורה לשורה ארבע אמות, שהוא השיעור הנצרך כדי שיהא אפשר לחרוש בין השורות ולטפל בגפנים:
רבי שמעון אומר
: כיון שאין דרך הכרמים להיות נטועים בצפיפות כזאת -
אינו
נחשב "
כרם
", כלל ומותר לזרוע שם זרעים מבלי לחשוש לאיסור כלאים בכרם.
וחכמים אומרים: הרי זה כרם,
ואסור לזרוע שם כלאיים, מפני ש
רואין את האמצעיים,
את השורות האמצעיות,
כאילו אינן,
ונשאר רווח בין השורות החיצוניות כשיעור הראוי.
קשיא דרבנן אדרבנן.
שבכלאים הם סוברים שאומרים "רואין", ואילו בקברים הם סוברים שלא אומרים "רואין".
וקשיא דרבי שמעון אדרבי שמעון.
שבכלאים הוא סובר שאין אומרים "רואין", ובקברים הוא סובר שאומרים "רואין".
ומתרצינן:
דרבי שמעון אדרבי שמעון, לא קשיא
. כי
התם
בכלאים,
לא נטעי אינשי אדעתא ליעקר.
אין אדם נוטע גפנים בין השורות על דעת לעקרם אחר כך, הלכך לשם כרם נטע הכל. וכיון שלא נטעו כהלכתו, אינו חשוב כרם.
אבל
הכא
בקברים,
זימנין דמיתרמא ליה בין השמשות,
לפעמים קורה שהזמן דוחק שהוא ערב שבת בין השמשות,
ומיקרי ומנחי ליה.
וקוברים את המת בין מתים הקבורים לפי הסדר, על דעת לפנותו אחר כך משם. ולאחר מכן שכחו, או שקרה אונס שלא יכלו לפנותו. ולכך אנו אומרים "רואין", ודנים את יתר הקברים החיצוניים כשכונת קברות.
דרבנן אדרבנן, נמי לא קשיא
. כי
הכא
בקברים,
כיון דמינוול,
בזיון הוא למת ליקבר סמוך כל כך לקברים אחרים
לא מקרי קבר.
שודאי כולם לא נקברו שם בקבורה רגילה, ולכן לא הוי שכונת קברות.
אבל
התם
בכלאים, יתכן שיטע אדם כרם בצפיפות, כי
מימר אמר,
הוא חושב בלבו ואומר,
הי מינייהו דשפיר,
זו שתיקלט באדמה ותצליח,
שפיר,
אותה אשאיר,
ודלא שפיר,
וזו שלא תצליח, אעקור אותה,
ליהוי לציבי,
תשמש לי לעצים לשריפה. הלכך אנו אומרים רואין את האמצעיות כאילו אינן, והשאר יש עליו דין כרם.
הדרן עלך פרק המוכר פירות
--- title: "חברותא - בבא בתרא — פרק שביעי - בית כור" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02359.html#HtmpReportNum0006L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0006L5" --- פרק שביעי - בית כור
Оригинал главы פרק שביעי - בית כור
פתיחה
: כתב המאירי: כונת הפרק להשלים עניני הדינין הנאמרים בדיני המכירות, שכבר התבאר רוב ענינם בשלשת הפרקים הקודמים. רצה לומר, הבית, והספינה, והפירות.
ועל
צד השלמת אלו הענינים, יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים.
הראשון
: במוכר שיעור קרקע לחברו, ולא שימכור קרקע זה בפרט, אלא שימכור לו בסתם בית כור עפר, או שיעור אחר . ויש שם מקומות שאין ראויים לזריעה, או שהם נראים כמקומות חלוקים בפני עצמם, אע"פ שראויין לזריעה. על איזה צד יש לו לקבלם, ועל איזה צד אין לו לקבלם.
השני
: בשהתנה לו שיעור ידוע בסתם, ומדד לו, ונמצא חסר מעט, או יתר מעט, על איזה צד צריכים להחזיר זה לזה ועל איזה צד אין מחזירין זה לזה כלום. וכשמחזירין, אם מחזירין קרקע או מעות.
השלישי
: במי שמכר חצי שדה פלוני ולא ציין לו באיזה צד, כיצד הם חולקין.
זהו
שרש הפרק דרך כלל, אלא שיבאו בה דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם. עכ"ל.
מתניתין:
האומר לחבירו,
"כשיעור
בית כור עפר אני מוכר לך"
.
כלומר, מכר לו שדה בשטח בית כור, כפי ששיערו חכמים, דהיינו, 7500 אמות מרובעות, שהם 86.273 על 86.273 אמה. (לפי חשבון בית סאתיים בחצר המשכן: שטח חצר המשכן, 50 על 100 אמה, והכיל סאתיים, אם כן, בית כור שהוא שלשים סאה, שטחו, 50 על 1500 אמה) .
אם
היו שם נקעים
[בקעים או חריצין בקרקע]
עמוקים עשרה טפחים, או סלעים
גבוהין עשרה טפחים
,
אינן נמדדין עמה
.
אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלק .
כיון שאמר לו "בית כור עפר", משמע, עפר הראוי לזריעה .
אך אם אמר לו "בית כור" סתם, יכול לתת לו גם שדה סלעים. דשמא לבנות בית, או לשטוח בה פירות מכרה לו. ויד הלוקח על התחתונה.
אך אם היו הנקעים או הסלעים
פחות מכאן
[פחות מעשרה טפחים],
נמדדין עמה.
כיון שאין לך שדה שאין בה מעט סלעים, ונקעים, והם בטלים בה .
ואם אמר לו, "כבית כור עפר",
דמשמע, כמות שהוא, בין סלעים ובין עפר,
אפילו
אם
היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים, או סלעים גבוהין יותר מעשרה טפחים, הרי אלו נמדדין עמה
.
גמרא:
במשנה מבואר, אם היו בשדה נקעים הגבוהים או עמוקים יותר מעשרה טפחים, אינם בטלים לשדה.
הגמרא דנה, האם בכל מקרה אינם בטלים. או דוקא כשאינם ראויים לזריעה כלל.
תנן התם
[שנינו בענין זה במסכת ערכין (כה א)]:
נאמר בתורה (ויקרא כז טז), "ואם משדה אחזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שערים בחמשים שקל כסף".
כלומר, ערך הפדיון לשדה הראויה לעשות חומר שעורים (דהיינו בית כור) הוא חמשים שקל כסף.
ומקרא זה נאמר בזמן שהיובל נוהג, והקדיש את שדהו בתחילת היובל .
אבל אם הקדיש בזמן שאין היובל נוהג, פודה את השדה לפי שויה.
מבארת המשנה, כיצד מחשבים "בית כור" לענין פדיון הקדשות,
"המקדיש שדהו בשעת היובל
[דהיינו בשעה שהיובל נוהג],
נותן לו ל
כל
בית זרע חומר שעורים
(בית כור),
חמשים שקל כסף.
כנ"ל.