Avodá Zará 9a — el Talmud en español

מלכות פרס

שלטה בישראל

בפני הבית,

בתקופת בית המקדש השני. ונמשכה מלכותם

שלשים וארבע שנה.

ובטלה מלכות פרס, ותפסוה

מלכות יון

, ושלטה על ארץ ישראל

בפני הבית

, בעוד בית המקדש קיים,

מאה ושמונים שנה.

וחשמונאי ובניו תפסו המלוכה מהיוונים, ושלטה

מלכות חשמונאי בפני הבית מאה ושלש

שנים.

בית הורדוס

שלטו אחריהם

מאה ושלש

שנים.

ונמשכה מלכותם עד חורבן הבית.

מכאן ואילך, צא וחשוב

חשבון השנים

אחר חורבן הבית,

ומתחיל אז חשבון חדש. והבא למנות סדר השנים, לתולדות החכמים, או לכתיבת "זמן" בשטר, או מאורע אחר, מונה מחורבן הבית -

ושתי הברייתות האלו נראות, לכאורה, כסותרות. כי בברייתא הזו נאמר שהחשמונאים עם מלכי הורדוס ביחד מלכו [תחת שלטון הרומאים] מאתיים ושש שנים, ואילו בברייתא הקודמת נאמר שהרומאים שלטו בישראל מאה ושמונים שנה.

אלא, יש לתרץ, שאין כאן סתירה, כי אכן התחילו החשמונאים לשלוט בארץ ישראל מאתיים ושש שנים לפני החורבן, אלא שבעשרים ושש שנים הראשונות שלטו בני ישראל לבדם, כי הרומאים החזיקו בנאמנותם לבני ישראל. אלא שאחר כך, בימי יוחנן, המלך החמישי לחשמונאים - השתלטו הרומאים, ובגדו בנאמנותם לישראל, ושלטו אף על בית חשמונאי ובית הורדוס. נמצא, שמאה ושמונים שנה לפני החורבן פשטה מלכות רומי על ישראל.

המלכויות ששלטו בזמן בית שני

:

מלכות פרס - 34

מלכות יון - 180

חשמונאים - 26

חשמונאים תחת הרומאים - 77

ס"ה חשמונאים

103

בית הורדוס תחת הרומאים - 103

ס"ה תחת שלטון הרומאים

180

הבית השני - 420

אלא, עשרין ושית שנין,

עשרים ושש שנים,

קמו בהימנותייהו בהדי ישראל,

החזיקו בנאמנותם עם בני ישראל,

ולא אישתעבדו בהו,

ולא שיעבדו את בני ישראל.

ואמטו להכי,

ולכן,

לא קא חשיב להו,

אין התנא מחשיבן לשנים האלו בברייתא הראשונה, באומרו

כשפשטה מלכות הרשעה

והיא מלכות רומי

על ישראל

, שהרי לא שלטו, אלא השתתפו אתם. ומכאן נלמד מה שאמרו לעיל, שעשרים ושש שנים החזיקו בנאמנותם.

שנינו בברייתא: מכאן ואילך, צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית. כלומר, משנת חורבן בית המקדש מתחיל חשבון חדש.

אבל, כותבי גיטין ושטרות, כתבו בשטר מספר השנים למלכות יון, כלומר, שנת פלוני לתחילת מלכות יון [כמבואר בדף הבא].

ואף הם, כותבי השטרות, אינם מונים מתחילת מלכותם ממש, אלא שש שנים אחריה, כי מלכותם התבססה רק כעבור שש שנים להתייסדות מלכות יון [אלכסנדר מוקדון לכד את עילם ממלך פרס בשנת ג' אלפים תמ"ב לבריאת העולם, אבל מלכותו הכללית התחילה בשנת ג' אלפים תמ"ח 3448].

שלוש מאות ושמונים שנה אחרי המלוכה הכללית של מלכות יון - נחרב בית המקדש.

וכך הוא החישוב

: מלכות יון 180 180 - 6 = 174 חשמונאים והורדוס 206 174 + 206 = 380 הבית נחרב 3828

התנא המונה משנת חורבן בית המקדש, והסופר, המונה ממלכות יון, אם אינם יודעים את מספר השנה שעומדים בה, יכולים לברר אחד אצל השני - התנא המונה משנת החורבן ישאל את הסופר באיזה שנה עומד הסופר בה, ויוסיף עליה עשרים שנה - שהרי אף אם אינו יודע את מספר השנה, ה"פרטי", בודאי יודע את המספר ה"כללי", באיזה "מאה" הוא, שאין אדם טועה בכך אלא ב"פרטי", דהיינו בשנים שבתוך המאיות - וכך ידע חשבונו [380 + 20 = 400].

לדוגמה: אם ה"סופר" יאמר לו שעתה הוא שנת חמישים ושלש, יכתוב שבעים ושלש, ויצא חשבונו כהוגן.

וכן להיפך, ה"סופר" כשאינו יודע מספר השנה, יברר אצל התנא המונה משנת החורבן, ויפחות עשרים שנה, ויצא חשבונו כהוגן.

אמר רב פפא: אי טעי האי תנא,

טועה במספר השנים,

ולא ידע פרטי כמה הוה,

אינו יודע ב"פרט" השנה, באיזה שנה עומד בה -

לישייליה לספרא

, ישאל את הסופר

כמה כתיב

, מה המנין שהוא כותב,

וניטפי עלייהו

, ויוסיף עליהם

עשרין שנים, ומשכח ליה לחומריה

, וימצא את סכום חשבונו.

וסימניך

: יהיה לך סימן פסוק זה [בראשית לא]

"זה לי עשרים שנה בביתך".

כלומר, התנא המונה לחורבן הבית, מוסיף עשרים שנה.

וכן,

אי טעי ספרא

ואינו יודע מנין השנה שעומד בה,

נשייליה לתנא,

ישאל את התנא,

כמה חשיב

, כמה שנים הוא מונה,

ונבצר מינייהו,

ויפחית מהם

עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה

, אז ימצא חשבונו.

וסימניך

, סימן זה יהיה בידך שלא תחליף את השמועה, מי מפחית, ומי מוסיף:

ספרא

-

בצירא.

הסופר נוהג לצמצם בכתיבתו, ומדקדק לכתוב בחסרון אותיות כפי המסורה [וזה יהיה לך לרמז, שהסופר מפחית את העשרים שנה].

תנא

-

תוספאה.

התנא שונה ברייתות, שנוספו על המשניות [וזה רמז לכך שהתנא מוסיף את העשרים שנה].

תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם

, נגזר על העולם להתקיים, כנגד ששת ימי המעשה, כשכל אלף שנים משולות ליום אחד, ואחריהן אלף שנים שתהיינה שבת ומנוחה לעולם.

מששת אלפים אלו

, שני אלפים

מהן, נגזר על העולם להיות "שנות

תהו"

, בלא תורה.

שני אלפים

אחריהן, הן "שנות

תורה",

בלא ימות המשיח.

ושני אלפים

אחריהן הן השנים הראויות להיות

"ימות המשיח",

שראוי לבוא בהם המשיח.

אבל,

בעונותינו שרבו, יצאו מהן

, כבר עברו משנות המשיח

מה שיצאו מהן,

כמה וכמה שנים שכבר חלפו, ועדיין משיח לא בא!

והגמרא מבארת את הברייתא:

שני אלפים

שנות

תורה, מאימת

, מאימתי מתחילין למנות אותן?

אי נימא,

אם נאמר שהמנין של אלפיים שנות תורה הוא

ממתן תורה עד השתא,

עד סוף ארבעת אלפים שנה מבריאת העולם, קשה, הרי

ליכא כולי האי!

שהרי מזמן מתן תורה עד שנת ארבעת אלפים לבריאה אין בהן אלפיים שנה.

דכי מעיינת בהו,

כשתעיין באלפים השנים הקודמות של תהו [אם תעשה חשבונן, כמו שיבואר],

תרי אלפי,

שני "אלפי שנים" שלמים,

ופרטי דהאי אלפא,

ועוד כמה חלקים מהאלף השלישי,

הוא דהואי!

שהרי שנות התהו מבריאת העולם עד מתן תורה הם יותר מאלפיים שנה, כי התורה ניתנה בשנת אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה שנים לבריאת העולם.

1\. ב

תוס

'

רבי אלחנן

וב

ריטב"א

מבואר, שהיתה לפניהם גירסא אחרת [וכן משמע ב

רש"י

]. ולפי

וחישוב השנים על פי פסוקי התורה הוא כך

:

אדם הראשון

1

שת - 130

אנוש - 235

קינן - 325

מהללאל - 395

חנוך - 622

מתושלח - 687

למך - 874

נח

1056

שם - 1558

המבול

1656

ארפכשד - 1658

שלח - 1693

עבר - 1723

פלג - 1757

רעו - 1787

שרוג - 1819

נחור - 1849

תרח - 1878

אברהם

1948

דור הפלגה - 1996

יצחק - 2048

יעקב - 2108

יעקב במצרים - 2238

גלות מצרים - 210 שנים

יציאת מצרים וקבלת התורה

2448

וקשה, שהרי מעת מתן תורה עד סוף האלף הרביעי יש רק אלף וחמש מאות וחמישים ושתים שנים? [1552= 2448 - 4000], והחשבון חסר ארבע מאות ארבעים ושמונה

אותה גירסא, מקשה הגמרא על מה שאמרה הברייתא שכבר יצאו כמה וכמה שנים מימות שנים [448 = 1552 - 2000].

ומתרצינן: שני אלפים שנים של תורה אינם מתחילים מזמן מתן תורה,

אלא מ

הזמן שנאמר עליו

"ואת הנפש אשר עשו בחרן".

והיינו, מעת שאברהם אבינו הכניס נפשות תחת כנפי השכינה, ושיעבדם לתורה, מהעת ההיא מתחילים למנות שני אלפים של תורה.

ו

מתי התחיל אברהם לעשות נפשות בחרן?

גמירי

, מסורת בידינו,

דאברהם בההיא שעתא

, בעת ההיא,

בר חמשין ותרתי היה,

היה בן חמישים ושתים.

[אברהם נולד בשנת אלף תתקמ"ח 1948, הוסף עליהם חמישים ושתים שנים + 52 = 2000].

כמה בצרן מדתני תנא

, כמה שנים חסר לך מהשנים שאמר התנא? -

ארבע מאה וארבעים ותמניא,

ארבע מאות ארבעים ושמונה שנים.

כי מעיינת ביה

, כשתעיין ותחשב כמה זמן יש

מ

העת שנאמר עליה

"הנפש אשר עשו בחרן" עד מתן תורה,

יצא לך החשבון ש

ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין.

מעת שהיה אברהם בן חמישים ושתים עד מתן תורה, זה בדיוק ארבע מאות וארבעים ושמונה שנים. ונמצא, שאלפיים שנות תורה נגמרו מאה ושבעים ושתים שנה אחרי חורבן הבית [ראה בטבלה].

אברהם בן 52 שנים - 2000

יציאת מצרים ומתן תורה - 2448

ביהמ"ק הראשון - 480 שנה אחרי יציאת מצרים - 2928

חורבן ביהמ"ק הראשון - אחרי שעמד 410 שנים - 3338

בנין ביהמ"ק השני אחרי 70 שנות גלות בבל - 3408

חורבן ביהמ"ק השני לאחר שעמד 420 שנים - 3828

172 שנים אחר החורבן - 4000

ה"תנא" שרוצה למנות כמה שנים כבר יצאו מימות המשיח, ואינו זוכר מנינו, יכול לשאול את ה"סופר" באיזה שנה הוא עומד למספר מלכות יון, ולפי חשבונו - בהוספת ארבעים ושמונה - יכול התנא לכוון מנינו.

שהרי הסופר מונה מעת התפשטות מלכות יון, שהיתה בשנת שלשת אלפים ארבע מאות וארבעים ושמונה 3448 לבריאת העולם, והתנא מונה משנת ארבעת אלפים 4000, נמצא שסדר השנים ה"פרטיים" של הסופר מקדימים בארבעים ושמונה שנים את סדר התנא.

אמר רב פפא: אי טעי תנא

, אם טועה התנא,

ולא ידע פרטיה כמה הוי,

ואינו יודע באיזה שנה [ה"פרטי"] אשר הוא עומד בה -

לישייליה לספרא כמה כתיב,

ישאל את הסופר כמה שנים הוא כותב, לפי חשבונו,

וניטפי עלייהו

ויוסיף עליהם

ארבעין ותמני

ארבעים ושמונה,

ומשכח ליה לחומריה

[קשרו] וימצא את מנין השנים לפי חשבונו.

וסימניך

סימן זה יהיה בידך: