Avodá Zará 73b — el Talmud en español

אמר חזקיה, הגדילו באיסור, אסור. הגדילו בהיתר, מותר.

כלומר, אם התרבה שיעור היין לפני שהמים בטלו את האיסור, כגון שהיה בתחילה בבור יין של היתר, ואחר כך נפל לתוכו מים, ורק לבסוף נפל היין האסור, או שהמים נפלו לבסוף, אזי אין בכח המים לבטל את היין, כיון שהיין מוצא את מינו ומצטרף אליו לאוסרו, ושוב אין בכח המים לבטלו.

אך אם התרבה שיעור היין בהיתר, כגון שנפלו המים לבור בתחילה, ואחר כך נפל לתוכם יין הנסך והתבטל בהם ונעשה היתר, ורק אחר כך נפל לתוכם היין המותר, אזי אין אומרים שהיין המותר מצטרף ליין האסור, אלא הכל מותר.

ורבי יוחנן אמר, אפילו הגדילו באיסור,

הואיל והמים נפלו תחילה, אין אומרים "מצא מין את מינו וניעור", אלא הכל

מותר.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא, לימא חזקיה ור' יוחנן בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קמיפלגי.

[לכאורה, מחלוקת חזקיה ורב יוחנן, תלויה במחלוקת רבי אליעזר ורבנן המובאת להלן].

דתנן, "שאור

[מחמצת]

של חולין ושל תרומה, שנפלו

יחדיו

לתוך העיסה,

ו

לא

היה

בזה כדי לחמץ, ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו

יחדיו

וחמצו, רבי אליעזר אומר: אחר אחרון אני בא.

כלומר, אם שאור התרומה נפל אחרון, וכתוצאה מנפילתו החמיצה העיסה, הכל אסור.

וחכמים אומרים: בין שנפל איסור בתחלה

ובין בסוף אינו אסור, עד שיהא בו כדי להחמיץ

בפני עצמו

".

סבר רב ירמיה, שטעמו של חזקיה הוא כדעת רבי אליעזר, האומר "אחר אחרון אני בא", ולכן אם נפל יין נסך בסוף הכל אסור. ואם נפל יין כשר הכל מותר. ור' יוחנן סבר כחכמים, ולכן כיון שאין ביין נסך כשלעצמו כדי לאסור, הכל מותר.

מקשה הגמרא:

ותסברא?!

וכי זו סברת המחלוקת?

וה

רי

אמר אביי, לא שנו

[לא התיר רבי אליעזר]

אלא

במקרה

שקדם וסילק את האיסור,

ולא נשלם האיסור אלא על ידי צירוף,

אבל

אם

לא קדם וסילק את האיסור, אסור.

ואם נאמר כדברי רב ירמיה,

חזקיה דאמר, כמאן?

כלומר, דברי חזקיה אינם לא כדעת רבי אליעזר ולא כדעת חכמים.

שהרי בנידון דידן לא שייך לומר "קדם וסילקו", ואם כן אפילו אם "הגדילו בהיתר" לדעת רבי אליעזר אסור. ואי סבר כרבנן, אפילו אם הגדילו באיסור מותר?.

אלא

ודאי, מחלוקת חזקיה ורב יוחנן אינה תלויה במחלוקת רבי אליעזר וחכמים, אלא

הכא, ב"רואין" קמיפלגי.

כלומר, נחלקו האם אומרים "רואים את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו".

לחזקיה, לית ליה "רואין",

ולכן אם נפל יין הנסך לתוך המים והיין, מצא מין את מינו וניעור, ואינו בטל. ו

לרבי יוחנן אית ליה

"רואין", וכיון שנפל יין הנסך לתוך מינו ושאינו מינו, רואין את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.

שואלת הגמרא:

ומי אית ליה לרבי יוחנן

[האם סבר רב יוחנן שאומרים]

"רואין"?! והא בעי מיניה ר' אסי מרבי יוחנן, שני כוסות

יין,

אחד של חולין ואחד של תרומה, ומזגן

[ערב בהן מים, על חלק אחד של יין שלשה חלקים של מים ]

,

ובמקרה שיש במים שבשתיהן כדי לבטל את יין התרומה,

ועירבן זה בזה, מהו?

האם אומרים "רואין את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו", וממילא המים יבטלו את יין התרומה, או שמא כיון שיש כאן גם יין של היתר שאינו בטל במינו, הכל אסור?

ו

רב יוחנן

לא פשט ליה

[לא ענה לו]

.

ומוכח דלית ליה לרב יוחנן סברת "רואין"?

מתרצת הגמרא:

מעיקרא לא פשט ליה,

ו

לבסוף פשט ליה,

דאמרינן "רואין את מינו כאילו אינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו]

.

אתמר נמי

[וכן שנינו להדיא בשם רב יוחנן]:

אמר רב אמי אמר רב יוחנן, ואמרי לה אמר רב אסי אמר רב יוחנן, ב' כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו.

:

שנינו במשנה: "

זה הכלל, מין במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם"

:

הגמרא התקשתה, מה באה המשנה להוסיף כשאמרה "זה הכלל... ", הרי שנינו להדיא ברישא ש"מין במינו" במשהו, ו"מין בשאינו מינו" בנותן טעם?

להלן יובאו שתי אפשרויות לתרץ קושיא זו.

א.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו, כל איסורין שבתורה

שהתערבו

במינן,

אוסרים אפילו

במשהו.

אך אם התערבו

שלא במינן,

אינם אוסרים אלא

בנותן טעם.

ולפי זה,

"זה הכלל" לאתויי מאי?

איזה דין למדנו מ"זה הכלל"?

לאתויי

[ללמד] על

כל איסורין שבתורה,

שהתערבו במינן, שאוסרים אפילו במשהו.

ב.

רב יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו, כל איסורין שבתורה

שהתערבו

בין במינן בין שלא במינן

אינם אוסרים אלא

בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך.

שהם שהתערבו

במינן,

אוסרים אפילו

במשהו. ושלא במינן, בנותן טעם.

ו

לפי זה,

"זה הכלל", לאתויי טבל.

והנה, בברייתא, מחד

תניא כוותיה דרב ושמואל,

ומאידך,

תניא כוותיה דרבי יוחנן וריש לקיש.

תניא כוותיה דרב ושמואל, "כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם".

תניא כוותיה דרבי יוחנן וריש לקיש, "כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם".

נמצא, שמחלוקת רב ושמואל, רב יוחנן וריש לקיש, תלויה במחלוקת תנאים.

הקשתה הגמרא:

בשלמא יין נסך,

אוסר במשהו,

משום חומרא דעבודת כוכבים. אלא טבל, מאי טעמא

אוסר במשהו?

מתרצת הגמרא:

כהיתירו כך איסורו.

כלומר, כשם שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי מתרומה. כך גם אם נפלה חיטה אחת של טבל, אוסרת את כל הכרי.

דאמר שמואל,

אם הפריש

חטה אחת

מערימת חיטים,

פוטרת את הכרי.

ותנן נמי הכי, במה אמרו טבל אוסר בכל שהוא

רק אם התערב

במינו,

אך אם התערב

שלא במינו,

אינו אוסר אלא

בנותן טעם.

כיון שאם התערב שלא במינו לא שייך לומר "כהיתרו כך איסורו", ולכן אינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.: