Avodá Zará 69a — el Talmud en español

הגמרא מסתפקת:

איבעיא להו

: עכבר ש

נפל לגו חלא

[לתוך חומץ]

מאי?

האם יש לחוש שהעכבר נותן מעט טעם לשבח בחומץ, או שמא, טעם החומץ קשה, ואין העכבר משביחו?

אמר ליה רב הילל לרב אשי, הוה עובדא בי רב כהנא

[כך קרה בבית רב כהנא]

, ואסר רב כהנא

את החומץ

.

אמר ליה,

אין להביא ראיה משם, ד

ההוא אימרטוטי אימרטט.

[העכבר התפורר לתוך החומץ], ולכן אסרו רב כהנא, שמא ישתה חתיכה מהעכבר יחד עם החומץ. רבינא סבר לשעורי במאה וחד, כלומר, אם יש מאה חלקים חומץ, כנגד העכבר, מותר.

אמר, לא גרע מתרומה

שהתערבה בחולין, המותרת אם יש מאה חלקים חולין כנגדה.

דתנן

במסכת תרומות (פרק ד' משנה ז')

, "תרומה

שהתערבה בחולין,

עולה

[כלומר, מותרת]

ב

מקרה שיש חלק

אחד

תרומה,

ו

כנגדו,

מאה

חלקים חולין

".

אמר ליה רב תחליפא בר גיזא לרבינא,

מנין לך לדמות "עכברא בחלא" לתערובת תרומה יבש ביבש,

דלמא כתבלין של תרומה

שנפל

בקדירה דמי, דלא בטיל טעמייהו

באחד ומאה, אלא כל זמן שנותן טעם בקדירה אסור, וכמו כן העכבר, שמא נותן טעם בחומץ אף אם יש מאה כנגדו?

.

רב אחאי שיער

להתיר עכבר שנפל

בחלא

[בחומץ]

בחמשין

[אם יש חמשים כנגדו מותר]

,

וסבר, שאינו משביח בו כל כך, ולכן אין צריך אפילו שישים כנגדו.

רב שמואל בריה דרב איקא, שיער

להתיר עכבר שנפל

בשיכרא, בשיתין.

והלכתא, אידי ואידי

בין נפל בחומץ, ובין בשיכר, בטל

בשיתין

[בששים]

.

וכן כל איסורין שבתורה,

אם התערב מין בשאינו מינו, ונתן טעם לשבח, בטל בששים.:

פתיחה

יין של ישראל שנגע בו גוי, אף על פי שלא נסכו לעבודה זרה, גזרו חכמים לאוסרו, כדי להרחיק את האדם מן העבירה. (עיין לעיל נח' ב').

משנתינו דנה בישראל שהשאיר גוי עומד ליד יינו בלא השגחה, מאימתי יש לו לחשוש שמא נגע הגוי ביין.

המשנה דנה בכמה סוגי מקרים: א. גוי המעביר כדי יין ממקום למקום, שיש לו רשות לגעת בחביות עצמן, אך אין לו רשות לפותחן, האם חוששים שפתחן.

ב. המניח יינו בקרון או בספינה, שאין לגוי רשות לגעת בחביות, ומאידך יש לחוש שמא יפליג, או יתרחק עם היין למקום שאי אפשר לראותו ויגע ביין.

ג. המניח נכרי בחנותו, האם חוששים שמא יסגור את הדלת ויגע ביין.

ד. גוי הסועד עם היהודי בביתו, והשקהו היהודי מיינו, האם יש לחוש שמא נגע גם ביין אחר הנמצא בבית.

מתניתין:

א.

עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום,

ועזב את הגוי לבדו עם החבית זמן מה,

אם היה

היין

בחזקת המשתמר,

כלומר, שהגוי יודע שהיהודי שומר על היין לבל יגע בו,

מותר.

ומכיון שלא הודיע לגוי שבכונתו להתרחק משם, אפילו אם התרחק משם כדי מיל, אינו צריך לחשוש שמא יפתח הגוי את החבית בהעדרו, כיון שהגוי מפחד לעשות מעשה, פן ישוב בכל עת.

אך

אם הודיעו שהוא מפליג

[שכונתו להתרחק ממנו]

,

והגוי נשאר עם החבית בלא השגחה, בשיעור זמן המספיק

כדי שישתום

[יעשה נקב במגופת החבית]

ויסתום

את הנקב,

ויגוב

[והסתימה תתיבש ולא תהא ניכרת לעין] היין אסור.

אך אם לא שהה כדי שיעור זה, היין מותר.

זו דעת תנא קמא.

אך

רבי שמעון בן גמליאל

חולק על תנא קמא, ו

אומר,

שאין לחוש שמא ינקב את מגופת החבית, ויסתום את הנקב, כיון שסתימת הנקב ניכרת לעין, והגוי חושש שמא היהודי יגלה שניקב את החבית.

ולכן, אין לאסור את היין אלא אם עזב את הגוי לבדו זמן מרובה, בשיעור שיש בו

כדי שיפתח

הגוי

את החבית

לגמרי,

ויגוף

[ויסגור אותה במגופה חדשה]

ותיגוב

[וזו תתיבש, עד שתהא נראית כבראשונה].

ב.

המניח

יינו בקרון או בספינה

של גוי

, והלך לו

הישראל

בקפנדריא,

כלומר, נכנס העירה בדרך קצרה, אף על פי ש

נכנס למדינה ורחץ, מותר.

כיון שלא הודיע לגוי שבכונתו לשהות בעיר ולרחוץ, אין אנו חוששים שמא יגע ביין. כיון שהגוי ירא שמא הבעלים יחזור בכל רגע.

אך

אם הודיעו שהוא מפליג

[שכונתו ללכת העירה]

,

ונשאר הגוי עם החבית בלא השגחה, בשיעור זמן המספיק

כדי שישתום ויסתום ויגוב

היין אסור

.

כדלעיל.

רבי שמעון בן גמליאל אומר

: אם שהה די זמן המספיק

כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב

היין אסור. אך בפחות משיעור זה, מותר. כנ"ל.

ג.

המניח עובד כוכבים בחנות

ו, והיו בה כדי יין,

אף על פי ש

היהודי אינו נמצא כל הזמן בחנותו אלא

י

ו

צא ונכנס,

היין

מותר.

כיון שהגוי ירא לגעת ביין שמא יחזור היהודי בכל רגע.

ואם הודיעו שהוא מפליג,

ונשאר הגוי עם החבית בלא השגחה, בשיעור זמן המספיק

כדי שישתום ויסתום ויגוב

היין אסור

.

כדלעיל.

רבי שמעון בן גמליאל אומר

: אם שהה די זמן המספיק

כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב

היין אסור. אך בפחות משיעור זה, מותר. כנ"ל.

ד.

היה אוכל עמו על השולחן, והניח

היהודי

לגינין

[כד יין]

על השולחן, ולגין על הדולבקי

[מזנון המשמש לשמירת דברי מאכל]

, והניחו

הישראל את הגוי לבדו

ויצא.

מה שעל השולחן אסור.

כיון שדרך הסועדים ליטול בעצמם יין מהכד המונח על השלחן. ויש לחוש שמא נגע בו הגוי.

אך הכד

שעל הדולבקי מותר.

כיון שאין דרכם של הסועדים ליטול מהאוכל המונח על הדלפק.

ואם אמר לו

היהודי לגוי:

"הוי מוזג ושותה",

והניחו לבדו בבית ויצא,

אף

הכד

שעל הדולבקי אסור.

כיון שנתן לו רשות למזוג, הגוי מורה היתר לעצמו למזוג מכל כד הנמצא בחדר.

ולכן, כל

חביות

יין

פתוחות

שהיו באותו חדר

, אסורות.

שמא נגע בהן הגוי.

אך אם היו שם חביות יין

סתומות, מותרות.

ואם שהה שם ב

כדי שיפתח ויגוף ותיגוב,

אסורות. סתמא דמשנתינו כדעת רבי שמעון בן גמליאל הנ"ל, שהלכה כמותו.

גמרא:

שנינו במשנה: "אם היה בחזקת המשתמר, מותר".

הגמרא מבארת,

היכי דמי "בחזקת המשתמר"?

הקדמה לדברי הברייתא

: שנינו במסכת חגיגה (פרק ב' משנה ז') "בגדי עם הארץ מדרס לפרושין". כלומר, גזרו חכמים טומאה על עמי הארץ, שאם נגעו באוכלים או כלים של "פרושים" היינו, של מי שמקפיד לקיים דיני טומאה, ולאכול חולין בטהרה, טמאים.

הברייתא דלהלן, דנה במי שהניח את טהרותיו ביד עם הארץ, מאימתי יש לו לחשוש שמא נגע בהם וטמאם.

כדתניא

בברייתא

, הרי שהיו חמריו ופועליו

עמי הארץ,

טעונין

ב

טהרות,

כגון יין שנעשה בטהרה, הנתון בכדי חרס, והם אינם נוגעים בגוף היין, אלא רק בגב הכלי. וכלי חרס אינו מטמא מגבו.

אפילו הפליג

[התרחק]

מהן יותר ממיל, טהרותיו טהורות.

ואין חוששים שמא נגעו בתוך הכלי, וטמאו את היין

.

ואם אמר להן "לכו ואני בא אחריכם", כיון

שנתעלמה עינו מהם,

חוששים שמא נגעו ביין, ו

טהרותיו טמאות.

עד כאן הברייתא.

הגמרא מבארת:

מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא?

כלומר, מדוע ברישא לא חוששים שמא נגעו בטהרות?

אמר רב יצחק,

ב

רישא,

טהרותיו טהורות, כיון שמדובר

במטהר חמריו ופועליו לכך.

כלומר, שהטביל את פועליו לפני שנגעו בטהרות. ולכן מגען טהור.

מקשה הגמרא:

אי הכי, סיפא נמי?

מדוע בסיפא טהרותיו טמאות? מתרצת הגמרא: כיון ש

אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו,

חוששים שמא נגע בהן עם הארץ אחר, שנקלע בדרכם.

מקשה הגמרא:

אי הכי, אפילו

ב

רישא נמי,

כיון שהתרחק מהם,

נימא הכי?

שמא נגע בהם עם הארץ אחר?