Avodá Zará 51a — el Talmud en español

בשלמא

ניסך לפניה

עביט של מימי רגלים

, שפיר חייב, כי

איכא

יש כאן

זריקה משתברת

.

אלא, צואה

-

מאי זריקה משתברת איכא!?

הרי היא אינה משתברת, ובמה היא שונה מזריקת מקל?

ומתרצת הגמרא: הברייתא האת מדברת

בצואה לחה,

המשתברת בזריקה.

ועתה דנה הגמרא לגבי הדין הראשון שחידש רב, שעל שבירת מקל חייב כעל זביחה, אף שאינה דומה לה אלא רק במקצת.

לימא

, האם נאמר שחידושו של רב הוא

כתנאי,

תלוי הוא במחלוקת של תנאים, ואינו מוסכם על דעת כל התנאים?!

שנינו ברייתא:

שחט לה חגב

לכל עבודת כוכבים, בין שדרכה בשחיטה בין שאין דרכה בשחיטה -

רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים

.

המקשן סובר שטעמם של החכמים הפוטרים הוא: משום שאין שחיטה נוהגת בחגב -

מאי לאו

האם לא נבאר ש

בהא קמיפלגי

שנחלקו בדין זה:

דמר

רבי יהודה

סבר: אמרינן

"

כעין זביחה",

אף שאינו דומה ממש לזביחת קרבנות, מכל מקום חייב, מפני שיש לו דמיון לזביחה בכך ששוברה -

כשם שאמר רב ששבירת מקל דומה לזביחה [ונמצא שרב אמר דינו רק אליבא דרבי יהודה] -

ומר סבר

וחכמים סוברים:

לא אמרינן

"

כעין זביחה"

ולא כל דבר הדומה במקצת לזביחה מחייבת מיתה -

אלא

אמרינן "

כעין פנים"

זביחה ממש של חיה בהמה ועוף ששייך בהם שחיטה, אף שאינם ראויין לקרבן - היא המחייבת מיתה בכל האלילים, ולא חגב שאינו בר זביחה כלל.

ולדבריהם גם אם שבר מקל - פטור. האם אמר רב דינו כתנאי? ומסקינן:

לא

במחלוקת זו נחלקו רבי יהודה וחכמים, אלא -

דכולי עלמא

כל התנאים של ברייתא זו סוברים:

לא אמרינן

"

כעין זביחה",

ולדעתם השובר מקל בפניה - פטור -

אלא

, כדי לחייב

כעין פנים בעינן

דבר הדומה לזביחה כגון: חיה ועוף, אף שאינן ראויים להקרבה ממש, מכל מקום הם ראויים לשחיטה, ודמיונם קרובה מאוד לעבודת פנים -

ובשאר כל השבירות פטורים, לפיכך פטרו חכמים בחגב -

ו

הטעם שרבי יהודה מחייב הוא, משום ד

שאני חגב, הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה

הוי שחיטתו כעין שחיטת פנים .

הגמרא מביאה מאמר דומה שאמר רב.

אבל - לדעת רש"י - שונה אליל זה בכך שעבודתה ב"זריקת" מקל, ולא בקשקוש גרידא.

ובמאמר זה מתייחס רב גם לדינו של המקל, האם נאסר בהנאה כדין תקרובת עבודת כוכבים.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל

-

אם

שבר מקל בפניה

-

חייב

מיתה, וכמבואר לעיל דשבירה הוי כעין זביחה, הילכך חייב בין אם עבודתה בשבירה ובין אם אין עבודתה בשבירה, הואיל ועל כל פנים עבודתה במקל -

ונאסרת

המקל, מדין תקרובת עבודת כוכבים, מאותו הטעם ואותה הסיבה, מפני שעשה בה מעשה כעין זביחה.

אבל אם

זרק מקל לפניה

-

חייב

מיתה, הואיל ועבודתה בכך בזריקה -

ו

המקל

אינה נאסרת

מפני שאין תקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה אלא אם הוי כעין פנים, וכמו שמבואר לעיל [נ א]. ונלמד ממה שנאמר "זובח לאלהים [אלילים] יחרם בלתי לה' לבדו" ודרשינן: החרם יוחרם וייאסר בהנאה רק בעושה עבודה המיוחדת לעבודת האל יתברך, ואילו מקל זו - אין עבודתה עבודת פנים, וכמו שיבואר.

והחידוש בדברי רב הוא: אותה עבודה, והיא: זריקת מקל, לגבי האיש העובד - הוי עבודה להתחייב עליה, ואילו החפץ הנעבד אינו נאסר מדין תקרובת עבודת כוכבים.

ומקשינן על דברי רב:

אמר ליה רבא לרב נ

חמן:

מאי שנא שבר

מקל שהמקל אסורה בהנאה משום

דהויא ליה

שהשבירה היא

כעין זביחה

-

זרק נמי

תיאסר המקל, הרי

הויא ליה כעין זריקה?

כלומר: הרי אין חסרון בעצם המקל מפני שאינה נכנסת לעבודת פנים, והא ראיה, שהרי אם שבר בפניה נאסרת. וגם אין חסרון מצד העובד, שהרי הוא אכן חייב מיתה. ואם כן, איפא, למה אינה אסורה בהנאה?

ומתרצת הגמרא:

אמר ליה

רב נחמן לרבא: כדי לאוסרה בהנאה

בעינן

שתהיה

זריקה משתברת

כעין עבודת פנים -

וליכא

וזריקה זו אינה זריקה המשתברת.

כלומר: האדם העובד אכן חייב על הזריקה משום שעבודתה בכך, ולא משום מעשה עבודת פנים. ואילו המקל לא נאסרת משום עבודת פנים, מפני שאינו מעשה זריקה הדומה לזריקת פנים .

מה שאין כן כששבר מקל - מעשה השבירה הדומה לזביחת פנים הוא מעשה האוסר את המקל.

ומקשה רבא לרב נחמן:

אלא

לדבריך שהמקל לא נאסרת מפני שבעינן זריקה המשתברת, אף שעבודתה בזריקת מקל -

מעתה

, קשה,

אבני בית מרקוליס

-

במה יאסרו

, הרי אבנים אלו לא נזרקו בזריקה המשתברת?

אמר ליה

רב נחמן לרבא:

אף לדידי קשיא לי

גם אני התקשיתי בקושיא זו,

ושאלתיה

והקשיתי אותה

לרבה בר אבוה, ורבה בר אבוה

הקשה כן

לחייא בר רב, וחייא בר רב

הקשה

לרב

-

ואמר ליה

רב לבנו חייא: האבן שניתוסף על המרקוליס -

נעשה כמגדל עבודת כוכבים

, דהיינו כמרקוליס גדול המצטרף מכל אבן ואבן, ואינם אסורים מטעם תקרובת -

אבל מקל לא נעשה חלק מהאלילים, היות ואינו, עשוי ממקלות מקלות.

ומקשה רבא לרב נחמן :

הניחא

סברא זו אתי שפיר

למאן דאמר: עבודת כוכבים

אליל

של עובד כוכבים

גוי -

אסורה מיד

כשעושה בה מעשה לשם אלילים - לפיכך אבנים אלו אסורות שבכולן נעשה מעשה ההשלכה למקום המרקוליס לשם עבודת כוכבים -

אלא, למאן דאמר

הסובר שאינה נאסרת

עד שתעבד

, קשה:

תשתרי

תהיינה אבנים האלו מותרות,

דהא לא פלחה

, הרי לא עבדו להן, אלא כל אבן ואבן הושלכה למקום המרקוליס לשם ההגדלה וההוספה -

ולמה אסורות, הרי עדיין לא נעבדו?

אמר ליה

רב נחמן לרבא: אכן,

כל אחת ואחת נעשית עבודת כוכבים, ו

גם נעשית

תקרובת לחברתה

להאבנים שקדמו לה, וכל האבנים שקדמו לה נעבדו על ידי זריקת האבן שלאחריה.

והקשה לו רבא:

אי הכי

-

בתרייתא

האחרונה

מיהא תשתרי

תהיה מותרת, שהרי אותה לא עבדו?

אמר ליה

רב נחמן לרבא: אכן אינה אסורה,

אי ידעת ליה

אם אתה מכירה -

זיל שקלה

קחנה! כלומר: כיון שאין מכירים אותה, לכן כולן אסורות.

סיכום: כשאנו דנים על "האבנים" איזה דין יש להן, אם כתקרובת אם כעבודת כוכבים עצמה -

ודאי שיש להם דין של עבודת כוכבים אחת גדולה.

הילכך, יש להם דין ביטול, כשם שיש ביטול לעבודת כוכבים. ולכן דרכו עליהן החכמים ובראשם רבי מנחם בן סימאי.

ואי אפשר לתת להם דין של תקרובת שאינה בטלה, מפני שאינה זריקה המשתברת.

אבל, כשאנו דנים על "מעשה הזריקה", הוי הזריקה מעשה של עבודה - שהרי דרכה בכך, והיא היא העבודה האוסרתה למאן דאמר "עד שתעבד".

רב אשי אמר

: אף זו האחרונה נאסרת, מפני שכיון שאין למרקוליס עבודה אחרת, וזריקתה היא עבודתה, לכן

כל אחת ואחת נעשית תקרובת לעצמה

והיא היא העבודה האוסרתה [אף למאן דאמר "עד שתעבד"]

ו

נעשית

תקרובת לחברתה

.

הגמרא מביאה משנה, להקשות על מסקנת הגמרא שרק דבר שנזרק בזריקה המשתברת אסור בהנאה.

תנן

שנינו במשנה הבאה:

מצא בראשו

של המרקוליס,

כסות ומעות או כלים

-

הרי אלו מותרין

בהנאה, והטעם יבואר שם.

ואם מצא

פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח

-

אסור

בהנאה, משום תקרובת עבודת כוכבים.

וקשה,

בשלמא יינות שמנים וסלתות

-

איכא כעין פנים

יש עבודה כזו בפנים

ואיכא כעין זריקה משתברת

שדברים אלו נזרקין טיפים טיפים -

אלא, פרכילי ענבים ועטרות של שבלים

למה נאסרים, הרי

לא כעין פנים איכא

כי אין דרכן להביאן בפנים,

ולא כעין זריקה משתברת איכא

כי אינם משתברין?

ומתרצת הגמרא:

אמר רבא אמר עולא: כגון שבצרן מתחילה לכך

לצורך המרקוליס, והבצירה דומה לזביחה, כשם ששבירת מקל דומה לזביחה.

וכיון שבמעשה הבצירה עשה מעשה הדומה לזביחה - נאסרו בהנאה .

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מנין

אנו למדים

ל

דין זה: ה

זובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים

שאין דרכה בשום עבודה בבהמות -

שהוא פטור?

שנאמר

[שמות כב] "

זובח לאלהים

[אלילים]

יחרם בלתי לה' לבדו

". ודרשינן: דבר הראוי לה' יתברך לבדו אסור לזבוח לאלילים, לפיכך

לא אסרה תורה אלא כעין פנים

דבר הראוי לפנים בית המקדש. והיות והיא בעלת מום - אינה ראויה לעבודת פנים.

ומקשה הגמרא:

הוי

התקשה

בה רבא: במאי

באיזה מום אמר רבי יוחנן שהוא פטור?

אילימא

אם נאמר:

בדוקין

[כתם]

שבעין

הבהמה, וכן שאר מומין הפוסלין בהמות להביאן קרבן לה' -

קשה, איך יתכן לומר כן

! השתא

אם אפילו

לבני נח

[גוים, ואף בני ישראל לפני מתן תורה]

חזיא

ראויה בהמה זו -

לגבוה

להקריבה קרבן לה'

בבמה דידהו

בבמות שהותרו להקריב עליהן קרבנות. וגוים המביאים קרבנות בבמות - מותר להם להביא בהמות בעלי מום -

אותה בהמה כאשר הביאה

לעבודת כוכבים

[גירסא אחרת:

לארורה זו

] -

מיבעיא?!

ודאי שחייב, שהרי בהמה זו ראויה להקריבה קרבן לה'?

ומסקינן:

אלא

, רבי יוחנן הפוטר - פטר

במחוסר אבר

שלם, שאינה ראויה לקרבן בבמה אף לבני נח.

וכ

דברי

רבי אלעזר

-

דאמר רבי אלעזר: מנין

אנו למדים,

למחוסר אבר דאסור לבני נח

?

שנאמר

[בראשית ו]: אמר הקב"ה לנח "

ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך"

-

ודרשינן "מכל החי",

אמרה תורה

"

הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה

", שהרי עתיד נח להקריב קרבנות מן הבהמות שהכניס לתיבה, כמו שנאמר [שם ח] אחרי יציאתו מן התיבה "ויקח מכל הבהמה הטהורה... ויעל עולות במזבח".

ומקשה הגמרא: איך אפשר ללמוד ממקרא זה? הרי

האי

"ומכל החי"

מיבעי ליה

ללימוד אחר. והוא:

למעוטי טריפה

שציווה הקב"ה לנח לא להכניס לתיבה בהמות שנטרפו כגון: שניקב קרום של מח [ואינה בעלת מום בכך].

ומתרצת הגמרא: מה שהיה אסור לו להכניס בהמות טריפה נדרש מדרשה אחרת, והיא: מה שנאמר שם "

לחיות זרע

",

נפקא

נלמד, כלומר: הכנס בהמות שמהם יוולדו זרע, ואילו טריפה אינה יולדת.

ומקשה הגמרא:

הניחא

לימוד זה מתיישב,

ל

דברי

מאן דאמר: טריפה אינה יולדת,

ואפשר למעטה מ"לחיות זרע

"

-

אלא ל

דברי

מאן דאמר: טריפה יולדת

-

מאי איכא למימר?

שלדעתו אי אפשר למעט טריפה מ"לחיות זרע" שהרי היא "מחיה זרע" ויולדת, אם כן טריפה ממועטת מהפסוק "ומכל החי" -

וחוזרת השאלה, מנין למחוסר אבר דאסור לבני נח?

ומתרצת הגמרא:

אמר קרא

"להחיות

אתך

", ודרשינן "

אתך"

-

בדומין לך

, וכמו שנח לא היה טריפה [ויבואר בהמשך] כן לא יכניס בהמה טריפה -

ומכאן דרשינן טריפה, ו"מכל החי" נדרש למעוטי "מחוסר אבר".

ומקשה הגמרא:

ודילמא

הרי יתכן לומר ש

נח גופיה

בעצמו

טריפה הוה?

ומתרצת הגמרא "

תמים" כתיב ביה

, התורה העידה עליו שהיה "איש צדיק תמים", הרי שלא היה טריפה.

ומקשה הגמרא: למה נאמר ש"תמים" כוונתו תמים בגופו,

דילמא

הרי יתכן לומר "

תמים" בדרכיו

, עניו ושפל רוח?

ומתרצת הגמרא: גם

"צדיק" כתיב ביה

, וממנו נלמד שהיה צדיק בדרכיו, ומ"תמים" נלמד שהיה תמים בגופו - ולא טריפה.

ומקשה הגמרא: עדיין לא נלמד שהיה תמים בגופו, כי

דלמא

יתכן לומר "

תמים"

היינו

בדרכיו, ו"צדיק"

היינו

במעשיו

, ולא עשה מעשי חמס כאנשי דורו?

אלא, לא נלמד כן ממה שנאמר "תמים", ונלמד ממה שנאמר "אתך" -

ולא קשה "דילמא נח גופיה טריפה הוה", כי -

לא מצית אמרת

, לא מסתבר

דנח גופיה טריפה הוה

.

דאי סלקא דעתך נח טריפה הוה

-

האם יתכן ש

אמר ליה רחמנא: כוותך

בדומין לך "טריפה" -

עייל

הכנס לתיבה,

שלמין לא תעייל

אל תכניס?! ומכאן הראיה שלא הכניס טריפה לתיבה.

ודנה הגמרא:

השתא

אחרי שהסקנו,

דנפקא

שנדרש שלא הכניס טריפה

מ

מה שנאמר

"אתך"

קשה, "

לחיות זרע" למה לי

, למה אמר לו כן הקב"ה, הרי כבר התמעטה טריפה מ"אתך"?!

ומתרצת הגמרא: אף אם לא יכניס טריפות, עדיין יתכן שיכניס בהמות שאינן ראויות להוליד, והקב"ה הרי רצה שיהיה קיום לכל החי, לכן אמר לו "לחיות זרע", שיכניס בהמות הראויות להוליד.

אי מ"אתך",

אם היה מצווהו רק "אתך",

הוה אמינא

היינו אומרים, שיכניס בהמות שלמות

לצוותא בעלמא

לעמוד אתו בתיבה שתים עשרה חדשים, ולכן לא יכניס אתו טריפות שאינן חיות שתים עשרה חדשים, ותבטל ה"צוותא" -

ואכן יכול להכניס

אפילו זקן ואפילו סריס

שאינן ראויות להוליד -

לכן

קמשמע לן "לחיות זרע",

ללמדו שלא יכניס אתו אלא בהמות הראויות להוליד.

הגמרא ממשיכה בדין מרקוליס.

אמר רבי אלעזר: מנין

אנו למדים

ל

דין זה: ה

שוחט בהמה למרקוליס

-

שהוא חייב

, למרות שאין עבודתה בזביחת בהמות?

שנאמר [ויקרא יז] בפרשת שחוטי חוץ "

ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים".

[שעירים הם שדים, והגוים זבחו להם, כמו לאלילים].

אם

מקרא זה

אינו ענין ל

העובד עבודת כוכבים

כדרכה

, דהיינו עבודת כוכבים שהגוים זובחים לה, ד"כדרכה" נלמד ממקרא אחר,

דכתיב

[דברים יב] "

איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם"

-

תנהו ענין לשלא כדרכה

.

מדה היא בתורה: מקרא שאינו ענין לה, כלומר: דכבר נאמר במקום אחר, הריהו מיותר לדרשה אחרת הדומה לה.

ומקשה הגמרא:

ו

כי

הא

מקרא זה

להכי הוא דאתא

האם הוא מיותר לדרשה זו?

האי מיבעי ליה

הרי הוא נדרש

ל

דרשה אחרת,

כ

מו

דתניא

שנינו ברייתא בענין "שחוטי חוץ".