Avodá Zará 49b — el Talmud en español

המשנה ממשיכה בדין איסור הנאה מעצי אשרה.

מתניתין:

נטל ממנה

מן האשרה

עצים

העצים

אסורין בהנאה

.

הסיק בהן

בעצי אשרה

את התנור

-

אם

היה תנור

חדש

-

יותץ

מפני שהתנור נעשה והתחזק בעצי איסור, וכח היסק זה מסייע בכל ההיסקים מכאן ואילך.

ואם

התנור היה

ישן

והתחזק מכבר, ועתה מסיקו לאפייה -

יוצן

, ולא יאפה בהסקה זו, כדי שלא יהנה מהאיסור.

אפה בו

בתנור, -

אסורה

הפת

בהנאה

.

בתנור חדש שחיזקו באיסור, אף שציננו והסיק אותו בעצי היתר הגורמים לאפיית הפת, מכל מקום גם תנור האסור גרם אותה. וכן בתנור ישן, אף שתנור המותר גורם את האפייה, מכל מקום גם עצי איסור גורמים אותה.

ומשנתנו סוברת "זה וזה גורם - אסור".

נתערבה

הפת

באחרות

-

כולן אסורות בהנאה

.

רבי אליעזר אומר

: אסורות עד ש

יוליך הנאה

השווי של עצי האיסור

לים המלח

ויבערם שם, ואז תותר הפת בהנאה.

אמרו לו

חכמים לרבי אליעזר: אין היתר בהולכה לים המלח, מפני ש

אין פדיון לעבודת כוכבים

, והפדיון אינו מוריד ממנה את איסורה בהנאה.

וכן, אם

נטל הימנה

מן האשרה, עץ, ועשוהו

כרכור

לאריגת בגד -

אסור

הכרכור

בהנאה

.

ארג בו

בכרכור

את הבגד

הבגד

אסור

בהנאה

.

נתערב

הבגד

באחרים, ואחרים

נתערבו

באחרים

-

כולן אסורין בהנאה

.

רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח

.

אמרו לו: אין פדיון לעבודת כוכבים

.

גמרא:

שנינו במשנתנו מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בפת ובכרכור. ולכאורה למה הוצרכה המשנה לכפול עצמה?

ומבארת הגמרא:

וצריכא

להשמיענו גם בפת וגם בכרכור -

דאי אשמעינן קמיייתא

אם היה משמיענו דין הראשון של פת, היה אפשר לומר:

בהא קאמר

בדין זה דוקא אמר

רבי אליעזר

לפדותה ולהוליך הנאתה לים המלח, משום שאין ממשות האיסור ניכר בפת,

משום דבעידנא דקא גמרה פת

כשנגמרה אפיית הפת

קלי לה איסורא

כבר נשרפו עצי האיסור -

אבל כרכור, דאיתיה לאיסורא בעיניה

שהאיסור נמצא בעין -

אימא

אפשר לומר, שרבי אליעזר

מודי לרבנן

ואוסר אף אם יוליך הנאה לים המלח -

ובאה המשנה להשמיענו, שאינו כן, אלא אף בכרכור חולק על החכמים, ומתיר אחרי שיוליך ההנאה לים המלח.

ו

מאידך,

אי אשמעינן

אם היתה משמיענו

כרכור

, אפשר לומר:

בהא קאמרי רבנן

רק בכרכור אוסרים חכמים, הואיל והוא נמצא בעין -

אבל פת

שבשעה שנגמרה אפייתה כבר האיסור מבוער,

אימא

אפשר לומר, שחכמים

מודו ליה לרבי אליעזר

ומתירים בהולכת הנאה לים המלח -

לכן

צריכא

המשנה להשמיענו שאף בפת חולקים, וסוברים שאין פדיון לעבודת כוכבים.

אמר רב חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר זעירי: הלכה כ

דברי

רבי אליעזר

המתיר בהולכת הנאה לים המלח.

איכא דאמרי

יש מי שמסר שמועה זו בנוסח אחר:

אמר רב חסדא: אמר לי אבא בר רב חסדא: הכי אמר זעירי: הלכה כ

דברי

רבי אליעזר

.

אמר רב אדא בר אהבה: לא שנו

שהלכה כדברי רבי אליעזר,

אלא בפת

הואיל ולא ניכר האיסור בפת עצמה,

אבל חבית

של יין נסך האסור בהנאה שנתערבה בחביות אחרות של יין היתר -

לא

הותרו כולן בהולכת הנאה לים המלח. הואיל והאיסור הוא בעין.

הילכך, כיון שעל כל חבית וחבית יש ספק שמא היא החבית של יין נסך, והיות ואינה בטילה - אסור למוכרה, ולהשקות מהן לפועליו גוים ושאר הנאות - אבל, מותר למכור לגוי כל החביות יחד חוץ מדמי עבודה זרה שבהן, כגון: אם נתערבה חבית בתשעים ותשע חביות ועתה הן מאה חביות, מוכר אותן בדמי תשעים ותשע, ונמצא שלא נהנה מן יין נסך.

ורב חסדא אמר: אפילו חבית

שנתערבה -

מותרת

בהולכת הנאה לים המלח, ואז מותרות כל החביות בהנאה, ומותר למכור אף חבית חבית לעצמה, או ליהנות מן היין עצמו, כגון: להשקות ממנו לפועליו הגוים וכדומה שאר הנאות.

בענין זה מספרת הגמרא עובדא:

ההוא גברא

איש פלוני

דאיתערב ליה חביתא דיין נסך בחמריה

בין חביותיו.

אתא לקמיה

ובא לפני

דרב חסדא

לשאול מה דינם.

אמר

לו רב חסדא:

שקול ארבע זוזי

קח מעות דמי החבית של איסור,

ושדי בנהרא

וזרוק אותם בנהר

, ונשתרי לך

ונתיר לך להנות מכל חבית וחבית, כדברי רבי אליעזר המתיר בהולכת הנאה לים המלח.

מתניתין:

המשנה מבארת דיני ביטול האשרה, כשבא הגוי לבטלה.

כיצד מבטלה?

אם

קירסם

נטל ממנה קיסמין יבשין להשתמש בהן,

וזירד

או אם נטל ממנה זרדין לחין, או אם

נטל ממנה

עץ לעשותו

מקל או שרביט, אפילו

אם נטל רק

עלה

-

הרי זו בטלה

.

במה דברים אמורים? - אם הגוי נטל לצורכו להשתמש בהם, אבל אם קירסם וזירד לצורך האשירה להצמיחה וליפותה - אינה בטילה בכך.

וכן אם

שיפה

הקציעה אותה, אם

לצרכה

לייפותה -

אסורה

, ואם

שלא לצרכה

אלא לצרכו של הגוי , בטילה ו

מותרת

.

גמרא:

שנינו במשנה: שיפה לצרכה אינה בטילה.

הגמרא דנה מה דינם של השפאים והם הנסורת, האם הותרו, למרות שהעץ אינו בטל.

אותן שפאין מה תהא עליהן?

פליגי בה

נחלקו בהלכה זו

רב הונא וחייא בר רב

.

חד

אחד משניהם

אמר

: השפאים

אסורין

.

וחד

ואחד משניהם

אמר: מותרין

.

תניא

שנינו ברייתא

כ

דברי

מאן דאמר: מותרין

.

דתניא: עובד כוכבים

גוי

ששיפה עבודת כוכבים

צלם אליל, אם

לצרכו

של הגוי -

היא ושפאיה מותרין

. ואם

לצרכה

-

היא אסורה ושפאיה מותרין

.

וישראל ששיפה עבודת כוכבים, בין לצרכה בין לצרכו

-

היא ושפאיה אסורין

, מפני שישראל אינו מבטל עבודת כוכבים.

איתמר: עבודת כוכבים

של עץ

שנשתברה

[גירסת הב"ח:

מאליה

] -

רב אמר: צריך לבטל כל קיסם וקיסם

, מפני שכל קיסם וקיסם נעשה עבודת כוכבים בפני עצמה, הלכך, אין די שיבטל לאחד מהם, אלא צריך לבטל את כולם.

ושמואל אמר: עבודת כוכבים אינה בטלה אלא דרך גדילתה

. כמו שיבואר.

הגמרא הבינה את דברי שמואל, שכוונתו לומר שאינה בטלה אלא כשהיא בשלימותה. ולכן מתמהינן:

אדרבה! דרך גדילתה

כשהיא בשלימותה

מי מבטלא?!

הרי כל משמעות הביטול היא לפוגמה משלימותה?! ומבארת הגמרא: אין זו כוונת שמואל,

אלא, הכי קאמר: אין עבודת כוכבים צריכה לבטל אלא דרך גדילתה

והיא בשלימותה, אבל כשנשתברה מאיליה - בטלה מעצמה, בלי שיפגמה הגוי. מפני שהגוי אומר: אם אין בכחה להציל את עצמה, אין בכחה להציל את עובדיה.

הגמרא מבארת במה נחלקו רב ושמואל.

לימא

האם נאמר:

בהא קמיפלגי

נחלקו בסברא זו:

דמר

רב

סבר

: הגוים

עובדין לשברין

לכן צריך לבטל כל שבר ושבר,

ו

אילו

מר

שמואל

סבר: אין עובדין לשברין

לכן בטלה היא מאליה משעה שנשברה?

ומסקינן:

לא!

אין זו סברת מחלוקתם, אלא

דכולי עלמא

רב ושמואל שניהם סוברים:

עובדין לשברין

שנשתברו מאליהן.

ו

במה נחלקו?

הכא

שאמר רב "כל קיסם וקיסם", מדובר

בשברי בשברים

שכל השברין נשברו לשברים, ובהם

קמיפלגי

-

מר

רב

סבר

: אף שנשתברו ל

שברי שברים

-

אסורין

.

ומר

שמואל

סבר

: מכיון שנשתברו ל

שברי שברים

-

מותרין

ואינם דומים לשברים עצמם האסורין .

הגמרא מביאה עוד דרך בביאור מחלוקתם.

ואיבעית אימא

ואם תרצה אומר: [גירסת רש"י:]

דכולי עלמא

רב ושמואל סוברים:

אין

הגוים

עובדין

אותה כשנשברה

לשברי שברים

.

והכא

וכאן מדובר

בעבודת כוכבים

שהיתה

של חוליות

חלקים דקין כשברי שברים, ונפלה ונתפרקה לחוליותיה.

ו

מדובר

ב

אופן ש

הדיוט יכול להחזירה

ואין צריך למעשה אומן, ובכך

קמיפלגי

:

מר

רב

סבר: כיון דהדיוט יכול להחזירה

-

לא בטלה

, וצריך לבטל כל פרק ופרק.

ומר

שמואל

סבר: אין עבודת כוכבים בטלה

כלומר: אינה צריכה ביטול

אלא

אם נשתברה

דרך גדילתה

כשהיא קיימת

דהיינו אורחה

ודרכה בכך, כגון: נבייה הנושרת מן האילנות, אף שנופלת עלה אחר עלה ושברי שברים הן, או שהעלה עצמה נשברת לשברי שברים.

ואף שנשתברה לשברי שברים, מכל מקום כיון שדרכה בכך כל השנה, לפיכך צריך לבטלה. אבל

הא,

עבודת כוכבים

לאו גדילתה היא

אין דרכה בכך ליפול ולהתפרק,

ו

לפיכך

אין צריכה לבטל

אותה, ובטלה מאליה.

הדרן עלך פרק כל הצלמים

--- title: "חברותא - עבודה זרה — פרק רביעי - רבי ישמעאל" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02363.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - רבי ישמעאל

Оригинал главы פרק רביעי - רבי ישמעאל

החלק הראשון של פרק זה הוא המשך לפרק הקודם בדיני עבודת כוכבים, תקרובתה, נויה ותשמישיה.

המשנה הראשונה עוסקת באליל מרקוליס .

אומות העולם, מאמיני עבודת כוכבים, עבדו גם לאליל מרקוליס, בכך ששמו אבן מכאן ואבן מכאן ואבן שלישית על גביהן. וכל העובר שם היה זורק עליהן אבנים נוספות, לעובדו בכך, ולהוסיף עליו עצמו.

שלושת האבנים הראשונות הן גוף המרקוליס, והן אסורות בהנאה כשאר עבודת כוכבים עד שיבטלנה הגוי. ואף אם יפרדו האבנים זו מזו, הן אינן בטלות בכך כדין עבודת כוכבים שנשתברה, לפי שדרך האבנים הללו להיות פרודות, שהרי הן אינן מחוברות.

ושאר האבנים שניתווספו עליהן, דינן כפול: מצד אחד, כל אבן ואבן היא תקרובת לשלושת האבנים הראשונות. ומצד שני, הן מצטרפות להיות עבודת כוכבים. ונמצא, שבתחילתן הן תקרובת עבודת כוכבים, וסופן הוא להיות עבודת כוכבים עצמה. ודינן אם נאסרו מטעם תקרובת, יבואר בגמרא.

משנתנו עוסקת באבנים הנמצאות בצד מרקוליס, ויש ספק אלו הן האבנים שנפלו ונתפרקו מגל אבני המרקוליס, שהן אסורות בהנאה, ואלו הן האבנים שאינן מן הגל הזה, ומותרות בהנאה. אך זה ברור שכל שלש אבנים בצורת מרקוליס, אחת על גבי שתים - אסורות, כי זהו עיקר מרקוליס, ותחלתו.

מתניתין:

רבי ישמעאל אומר: שלש אבנים זו בצד זו,

והן נמצאות

בצד מרקוליס,

גל גדול של אבנים, שכבר עבדוהו וזרקו עליו אבנים הרבה,

אסורות. ו

אם הן

שתים, מותרות

. וטעמו יבואר בגמרא.

וחכמים אומרים

: האבנים

שנראות עמו,

שנראה הדבר שהן נפלו מן המרקוליס,

אסורות

ואפילו הן שתים.

ושאין נראות

עמו, כיון שהן מרוחקות ממנו, הרי הן

מותרות,

ואפילו הן שלש.

גמרא:

הגמרא מבארת טעמם של חכמים ושל רבי ישמעאל, ובמה נחלקו.

בשלמא

מובן טעמם של רבנן,

קסברי,

לפי שהם סוברים כי הגוים

עובדין לשברים

, וכל האבנים הנזרקות על המרקוליס, כשהן נושרות הן שברי עבודת כוכבים, הלכך אותן אבנים ה

נראות עמו, דאיכא למימר

שיש לומר

מיניה נפל

, שנפלו ממנו,

אסורות.

ואותן

שאין נראות עמו

, שאינן ממנו, אלא הן סתם אבני דרכים,

מותרות.

אלא רבי ישמעאל

-

מאי קסבר?

אי

סבר שעובדי כוכבים

עובדין לשברין

, קשה, אם כן, הרי אבנים הללו שהתפרקו מהגל, הרי הן כבר נעשו עבודת כוכבים בעצמן, ובפירוקן מהגל הן לא התבטלו, כי עובדי הכוכבים ממשיכים לעבוד להם, ואם כן,

אפילו

אם מצא

תרתי,

שתי אבנים,

נמי ליתסר,

גם יאסרו!

אי

ואם סובר:

אין עובדין לשברים

, הרי נתפרקו שתי האבנים מהגל, ונתבטלו, ואם כן קשה,

אפילו

אם מצאן כשהן

תלת

, שלש,

נמי לא

תהיינה אסורות!

ומבארת הגמרא:

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: בידוע

כאשר ידוע

שנשרו

אבנים הללו

ממנו, דברי הכל אסורות.

ואפילו למאן דאמר אין

הגוים

עובדין לשברים,

בכל זאת הן אסורות, כי

הני מילי,

במה דברים אמורים שאין עובדין לשברים, ב

עבודת כוכבים דלאו היינו אורחיה,

שאין דרכה להתפרק, ולכן עובדין אותה רק כשהיא בשלימותה, ולא לשבריה.

אבל הכא

, באבני מרקוליס,

דמעיקרא תבורי מיתבר,

מתחילה הן בגדר "שבורין", שהרי הן אבן אבן לעצמה ואינן מחוברות,

היינו אורחיה,

כך הוא דרכן ליפול ממנה לפי שאינן מחוברות, ולכן אין בנפילה זו משום ביטול העבודה זרה. הילכך, אין כאן ספק האם עובדין אותו אם לא, ואם ידוע שנפלו ממנו בודאי שאסורות, כי הם חלק מחלקי עבודת כוכבים.

כי פליגי,

במה אכן נחלקו חכמים ורבי ישמעאל -

בסתמא

ואין ידוע אם נפלו ממנו.