Avodá Zará 38a — el Talmud en español

והמסקנא:

אלא

, כל איסור שלקות גוים, הוא רק

מדרבנן

. שגזרו זאת על מנת שלא יהיה ישראל רגיל לאכול אצל גוי, ומתוך כך יאכילנו הגוי מאכל טמא.

וקרא,

הפסוק שהובא בענין זה,

אסמכתא בעלמא הוא!

אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל

מאכל

הנאכל כמות שהוא חי

ואין צורך לבשלו, הרי אף אם בשלו הגוי,

אין בו משום בישולי עובדי כוכבים.

לפי שאפשר לאוכלו אף ללא בישול.

ומביאה הגמרא בענין זה:

בסורא, מתנו

שנו מאמר זה של רב שמואל בר רב יצחק אמר רב

הכי

כך, כמו שהובא כאן.

ואילו

בפומבדיתא, מתנו הכי

שנו אותו כך:

אמר רב שמואל בר רב יצחק, אמר רב: כל

מאכל

שאינו

מכובד דיו ומשום כך אינו

נאכל על שולחן מלכים

ללפת בו את הפת,

אין בו משום בישולי עובדי כו כבים.

ומבררת הגמרא:

מאי בינייהו

בין שתי הלשונות במאמר זה.

איכא בינייהו

הנפקא מינה ביניהם היא ב

דגים קטנים, וארדי

[פטריות],

ודייסא.

שמצד אחד אינם נאכלים חיים, אלא צריכין בישול. ומאידך, אינם עולים על שולחן מלכים.

לפי הלישנא הראשונה [שהגדרת האיסור הינה בישול] הרי שמאכלים אלו אסורים. ולפי הלישנא השניה [שהגדרת האיסור הינה מאכל העולה על שולחן מלכים], מאכלים אלו - מותרים.

אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים, אין בהן משום בישולי עובדי כוכבים.

לפי שמחמת שמלוחים הם, נאכלים גם כשהם חיים.

אמר רב יוסף: אם צלאן

עובד כוכבים

את הדגים המלוחים,

סומך ישראל עליהם

, שעל אף שאינם נחשבים כ"בישולי" גוים, בכל זאת אפשר להחשיבם כתבשיל

משום

[לענין]

עירובי תבשילין.

[מכין תבשיל מוכן מערב יום טוב שחל בערב שבת, ו"מערב" בו כדי שיוכל להכין מיום טוב לשבת].

ואי עבדינהו

ואם עשה

עובד כוכבים

מן הדג המלוח

כסא דהרסנא

[דגים קטנים מלוחים המטוגנים בשמן קרביהם ובקמח],

אסור.

תמהה הגמרא:

פשיטא

, ודאי שאסור?!

ומתרצת:

מהו דתימא

היינו אומרים ש

הרסנא

, שומן הדג המלוח הנמצא בתבשיל זה, הוא

עיקר

התבשיל [ובו, אין בישולי גוים], ולא הקמח,

קא משמע לן, קימחא

, שהקמח הוא ה

עיקר,

ומשום כך נאסר המאכל כדין בישולי גוים.

אמר רב ברונא, אמר רב: עובד כוכבים שהצית את האור

אש באגם [שדה פתוח],

כל החגבים

ש

נמצאים

באגם

ונחרכו ונתבשלו מחמת חום האש -

אסורין

.

ודנה הגמרא:

היכי דמי,

באיזה אופן מדובר כאן.

אילימא

אם מדובר באופן

דלא ידע

אין ידוע

הי

איזה מן החגבים

טהור, והי

איזה מהם

טמא,

מאי איריא עובד כוכבים,

מדוע צריך להעמיד שדוקא הוא הצית את האגם, והרי

אפילו

אם

ישראל

עשה זאת,

נמי,

גם כן יהיה אסור, כי שמא אוכל חגב טמא!

אלא

יש להעמיד שמדובר באופן שיודעים אנו כי החגבים שבאגם, מותרין. וסיבת האיסור היא

משום בישולי עובדי כוכבים.

וקשה:

כי האי גונא

וכי באופן זה

מי אסיר

האם אסורין החגבים?

והאמר רב חנן בר אמי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: האי עובד כוכבים, דחריך רישא

החורך באש ראשה של בהמה,

שרי למיכל מיניה

מותר לאכול ממנה, אף שנחרכה על ידי גוי. ו

אפילו

אם חרך

מריש אוניה

מן האוזן שהיא רכה ונצלית בקלות על ידי החריכה, אפילו כך - מותר. לפי שלא נתכוין לעשות זאת בכדי לבשלה,

אלמא

, מוכח מכאן שיש לתלות שהגוי אינו מתכוין לחרוך כדי לצלות אלא רק

לעבורי

להסיר

שער

הבהמה

קמיכוין

בחריכה הזאת ולכן אין בה איסור מצד בישולי נכרי. ואם כן,

הכי נמי,

נאמר כך גם כאן, שאין בכוונתו של הגוי לבשל את החגבים שבאגם, אלא

לגלויי אגמא קא מיכוין,

לגלות [לנקות] את השדה הוא מתכוין, ומדוע אסורין החגבים?

מבארת הגמרא:

לעולם

אכן מדובר באופן

דלא ידע

שאין ידוע

הי טהור והי טמא.

ולא נאסרו החגבים כיון שהצית הנכרי את האש,

ומעשה שהיה

אותו מעשה שבו הורו לאסור את החגבים,

בעובד כוכבים היה.

ואכן אף בישראל היה הדבר נאסר.

הובאה לעיל ההלכה בענין עובד כוכבים שחרך ראש בהמה. ודנה בכך הגמרא:

גופא

-

אמר רב חנן בר אמי אמר רבי פדת, אמר רבי יוחנן: האי עובד כוכבים דחריך רישא,

שחרך ראש בהמה -

שרי

מותר

למיכל מיניה

לאכול ממנה. ו

אפילו

חרך וצלה

מריש אוניה,

מאוזנה.

אמר רבינא: הלכך, האי עובד כוכבים דשדא סיכתא לאתונא

הניח יתד עץ בתנור האש,

וקבר בה ישראל קרא מעיקרא,

והטמין שם ישראל דלעת לפניו,

שפיר דמי,

מותרת הדלעת.

ותמהה הגמרא:

פשיטא!?

הרי זה מה שאמר רבי יוחנן!

ומתרצת:

מהו דתימא

היינו אומרים כי הגוי

לבשולי מנא קא מיכוין

הניח את יתד העץ כדי לרככו שהוא תהליך של בישול, וכיון שהסיקו לשם בישול, יש לאסור את הדלעת שנתבשלה עימו,

קא משמע לן,

שהגוי רק

לשרורי מנא קא מיכוין,

להקשות את יתד העץ היתה כוונתו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הניח ישראל

בשר על גבי גחלים, ובא עובד כוכבים והפך

בו

-

מותר.

מבררת הגמרא:

היכי דמי

היאך היה דבר זה?

אילימא

אם היה מצב הבשר בשעת ההפיכה,

דאי לא הפך ביה

שאם לא היה הופכו

הוה בשיל

היה מתבשל בין כך ובין כך,

פשיטא

שמותר.

אלא לאו,

המצב היה

דאי לא

שאם לא

הפך

את הבשר,

לא הוה בשיל,

לא היה מתבשל, ועל ידי היפוכו - נתבשל.

אם כן,

אמאי מותר?

והרי

בישולי של עובדי

כוכבים נינהו

בשר זה?

מבארת הגמרא:

לא צריכא

הלכה זו לא נצרכה אלא למקרה זה:

דאי לא הפך

שאם לא היה הופכו,

הוה בשיל בתרתי שעי

היה בשל במשך שתי שעות.

והשתא קא בשיל בחדא שעתא

, וכעת שהיפכו, נתבשל בשעה אחת.

מהו דתימא

הייתי אומר כיון ש

קרובי בישולא

קירב את בישול הבשר בשעה,

מילתא היא

, נחשב הדבר כבישול ויאסר הבשר מחמת זה,

קא משמע לן

, כיון שבכל אופן היה הבשר מתבשל, אין לאסור מחמת מעשה הגוי. שואלת הגמרא:

והאמר רבי אסי, אמר רבי יוחנן

-

כל מאכל שהוא

מבושל מעט

כמאכל בן דרוסאי

[שם של ליסטים, שתמיד ממהר היה. וכיון שנתבשל מאכלו קצת, לא היה ממתין, ואוכלו כמות שהוא]

אין בו משום בישולי עובדי כוכבים.

ומדויק מכך:

הא

הרי שאם עדיין

אינו כמאכל בן דרוסאי

ובישלו גוי,

יש בו משום בשולי עובדי כוכבים.

ואם כן, יתכן שכאשר הפך הגוי את הבשר, עדיין לא היה מבושל כמאכל בית דורסאי, ונמצא שבשלו הגוי?

מיישבת הגמרא:

התם

שם בדין 'כל שהוא כמאכל בן דורסאי אין בו משום בישולי עכו"ם', מדובר ב

כגון דאותביה בסילתא,

שהיה הבשר מונח בסל,

ושקליה עובד כוכבים, ואותביה בתנורא.

ונטלו הגוי והניחו בתנור.

ואם כן, כל בישולו נעשה על ידי הגוי. אבל כאן, כאשר כבר מונח הבשר על גבי גחלים או בתנור, ורק הפכו הגוי, אין בכך כלום, שהרי ממילא היה מתבשל [אם כי יותר זמן].

תניא נמי הכי: מניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא עובד כוכבים ומהפך בו עד שיבא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש, ואינו חושש

ישראל זה משום בישולי עכו"ם.

וכן

שופתת אשה קדירה על גבי כירה,