Avodá Zará 35b — el Talmud en español

כאן,

המשנה בחולין האומרת קיבת גוי אסורה, נשנתה

קודם חזרה

שחזר בו רבי יהושע מדבריו במשנתנו "שהרי מעמידין אותה בקיבה של נבלה", וסבר אז שהחלב שבמעי הבהמה אינו פרש בעלמא [אבל אחרי שהוכיח לו רבי ישמעאל שאין כל איסור בקיבתה של נבלה, חזר בו רבי יהושע מדבריו].

ואילו דברי שמואל

כאן,

"מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה", נאמרו

לאחר חזרה,

שחזר בו רבי יהושע מדבריו, ולכן צריך היה שמואל לטעם זה, שהעמידו את הגבינה בעור קיבת הנבלה. לפי שתוכן הקיבה עצמה, מותר.

ו

אולם, אותה

משנה,

שבה נאמר איסור קיבת נבלה, לא עקרוה, ו

לא זזה ממקומה

לגמרי כיון שכבר נשנית. אך אין הלכה כמותה.

ועתה מביאה הגמרא טעמים נוספים לכך שגבינת גוים אסורה:

רב מלכיא משמיה

בשם

דרב אדא בר אהבה אמר,

הטעם שגבינה זו אסורה הוא,

מפני שמחליקין פניה

של הגבינה

בשומן חזיר!

רב חסדא אמר

: הטעם שגבינה זו אסורה הוא

מפני ש

הגוים

מעמידין אותה בחומץ,

שעל ידי כך, היא מתגבנת. והחומץ, מיין האסור בהנאה הוא.

רב נחמן בר יצחק אמר

: הטעם הוא

מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה,

האסור בהנאה.

כמאן,

כדעת מי נאמר דבר זה? -

כי האי תנא

:

דתניא,

רבי אליעזר אומר: המעמיד

חלב כדי לעשותו גבינה,

בשרף הערלה

-

אסור,

מפני שהוא,

השרף, נידון כ

פירי

.

ודוחה הגמרא: אין הכרח להעמיד את דברי רב נחמן בר יצחק, דוקא כדברי רבי אליעזר. אלא

אפילו תימא

שדברי רב נחמן בר יצחק נאמרו כדעת

רבי יהושע,

החולק על רבי אליעזר במשנה בערלה, יש ליישבם כך:

עד כאן לא פליג

[נחלק]

רבי יהושע עליה דרבי אליעזר, אלא בקטפא דגוזא,

לגבי דינו של השרף היוצא מן העץ. שדעת רבי אליעזר ששרף זה נידון כפרי ערלה, ודעת רבי יהושע אינה כך.

אבל, בקטפא דפירא

, לגבי דינו של שרף היוצא מן הפרי עצמו,

מודי

רבי יהושע שאסור.

והיינו דתנן

, וזהו ששנינו בערלה שם,

אמר רבי יהושע: שמעתי בפירוש, שהמעמיד

גבינה

בשרף

העולה מן

העלין, ובשרף

העולה מן

העיקרין

השרשין -

מותר.

אולם

בשרף

היוצא מן

הפגין

פירות שלא הבשילו -

אסור, מפני שהוא פירי

פרי.

ולפיכך, אפשר לומר כי דברי רב נחמן בר יצחק נאמרו אף לדעת רבי יהושע האוסר להעמיד גבינה בשרף פרי ערלה.

אולם קשה:

בין ל

טעמו של

רב חסדא

שהגוים מעמידין את הגבינה בחומץ, ו

בין ל

טעמו של

רב נחמן בר יצחק

שמעמידין את הגבינה בשרף של ערלה,

תתסר

יש לאסור את הגבינה גם

בהנאה

כדין יין נסך, וכדין פירות של ערלה, ומדוע אסרו רבנן את הגבינה רק באכילה?

קשיא!

לעיל ביארה הגמרא את הפסוק משיר השירים א ב "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", וכעת מבארת הגמרא עוד בהמשך הפסוקים שם:

דרש רב נחמן בריה דרב חסדא: מאי

מהו

דכתיב

[שיר השירים א ג]

"לריח שמניך טובים

שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך"?

הביאור כך הוא:

למה תלמיד חכם דומה? לצלוחית של פלייטין

[שמן של בשמים]. כאשר צלוחית פלייטין זה

מגולה, ריחה נודף.

וזהו שנאמר "שמן תורק שמך", כאשר מגלין אותה ומריקין שמנה, עולה ריחה. וכך הוא תלמיד חכם. כאשר מלמד תורה לתלמידים - יוצא לו שם ומתגלה לרבים.

אך כאשר הצלוחית

מכוסה, אין ריחה נודף.

וכך בתלמיד חכם. כאשר מצניע עצמו, אין תורתו מתגלית לרבים.

ולא עוד, אלא

כאשר מלמדה לאחרים, הרי ש

דברים שמכוסין

ונעלמים

ממנו,

מן התלמיד חכם,

מתגלין לו

מעצמן בלי טרחה.

שנאמר

[שיר השירים א ב] "על כן

עלמות אהבוך". קרי ביה,

יש לקוראו

"עלומות".

כלומר, דברים הנעלמים ממנו, כעת הם כעין 'אוהבין', המתגלים לו.

ולא עוד, אלא שמלאך המות אוהבו!

שנאמר "עלמות אהבוך". קרי ביה

יש לקוראו

"על מות"

כלומר, מלאך המות המופקד "על" ה"מות".

ולא עוד, אלא שנוחל שני עולמות. אחד העולם הזה, ואחד העולם הבא. שנאמר "עלמות". קרי ביה

יש לקוראו

"עולמות".

כלומר, יש בנחלתו שני עולמות.

מתניתין:

כאשר נתאספו חכמי ישראל בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון [מבעלי החכמה וגדול בדורו ] לבקרו, נתקבץ שם קיבוץ גדול מתלמידי בית שמאי ובית הלל, ולא נשאר באותו הדור מי שראוי להוראה שלא היה באותו מעמד. ואלו הם דברי המשנה שבת יג ב:

"ואלו מן ההלכות שנאמרו בעליית בן חזקיה בן גרון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום. "

חמש מתוך י"ח גזירות הללו נגזרו על מנת להרחיק מן הגוים. והם: פת נכרים, שמנם, יינם, יחוד עם בנותיהן, ושיהא תינוק נכרי מטמא בזיבה.

מלבד הגזירות הללו, הוסיפו חכמים וגזרו על מיני מאכלים כפי שיובא להלן במשנתנו. וכן יש שהתירו או הקלו בגזירות אלו, כפי שיובא להלן בגמרא.

באיסורין המובאים במשנתנו, נאמרו שני טעמים:

א. כדי שלא יהא רגיל אצלו במאכל ומשתה ויכשילנו במאכל טמא [רש"י].

ב. לפי שאכילה משותפת במאכלי הגוי, עלולה להביא לידי חתנות עם בנותיהם [תוס'] .

מלבד חששות אלו, אסרו חכמים [במשנה ובסוגיות הגמרא להלן] מאכלים מסוימים שיש בהם חשש כשרות.

עד עתה שנינו מהם דברי הגוים האסורים בין באכילה ובין בהנאה. וכעת מבארת המשנה -

ואלו

הם

דברים של עובדי כוכבים

ה

אסורין,

אולם

ואין איסורן איסור הנאה,

אלא רק איסור אכילה.

א.

חלב שחלבו עובד כוכבים, ואין ישראל רואהו

בשעת החליבה.

ב.

והפת

שנעשתה על ידו.

ג.

והשמן שלהן,

אף הוא אסור.

אולם רבי

ובית דינו, התירו

את

השמן

.

ד.

והשלקות

. כל דבר שבישלו גוי, אפילו דבר כשר שנתבשל בכלי טהור - אסור. משום שיש לחשוש שמא יבואו לידי חיתון עמם, על ידי אכילה מבישוליהם.

ה.

ו

כן

כבשין,

דברים שהדרך לכבוש אותם בחומץ [כגון דגים וירק וראש ורגלי בהמה]

שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ.

ו.

וטרית טרופה

. מאכל העשוי מסוג דגים קטנים ומלוחים קצוצים, ומחמת שקצוצים הם, לא ניכר סוג הדג, ויתכן שמעורבים בזה דגים טמאים.

ז.

וציר

של דגים

שאין בה

בציר

דגה כלבית שוטטת בו.

ישנו דג קטן ששמו "כלבית", הגדל ומתפתח מאליו רק בציר של דגים טהורים ולא בשל טמאים. ואם אין מוצאים אותו בציר של דג טהור, יש לחשוש שמא נתערב בו דג טמא. ומשום כך אין הדג מתפתח שם.

ולפיכך, ציר של דג, שאין הכלבית מצויה בו, אסור. לפי שיש לחשוש שמא מעורב שם ציר של דג טמא.

ח.

והחילק,

דג קטן וטהור, שאין לו סנפיר וקשקשת, ועתיד לגדלם לאחר מכן - אסור לקחתו מן הגוים.

ואף שדג זה בפני עצמו מותר, מכל מקום אסור לקחתו מן הגוים. לפי שמחמת קטנותו, קשה להבחין אם ניצוד לבדו או שדגים נוספים טמאים עלו עמו במצודה.

ט.

וקורט

חתיכה

של חלתית

[צמח חריף], שרגילין לחותכו לקרטים [חתיכות קטנות, גרגרים], ויש לחשוש שמא היה הסכין שחתכו בו מלוכלך בשומן טרפה. וכיון שהחלתית חריפה, הרי היא קולטת טעם השומן. ומשום כך אסורה.

י.

ו

כן

מלח שלקונדית.

מלח מעורב בבשמים העשויים מחמרים אסורים [כגון שומן חזיר ודגים טמאים]

\-

הרי

כל

אלו

שמנינו כאן,

אסורין, ואין איסורן איסור הנאה.

גמרא:

שנינו במשנתנו: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו - אסור.

שואלת הגמרא:

חלב למאי ניחוש לה,

מהו החשש שמחמתו החלב אסור?

ודנה הגמרא:

אי משום איחלופי,

אם החשש הוא שמא החליפו בחלב טמא, אין לחשוש משום כך. כיון שחלב

טהור

הוא

חיור

לבן, ואילו חלב

טמא

-

ירוק.

ו

כן אי

משום איערובי,

אם החשש הוא שמא עירב את החלב הטמא בחלב טהור ומשום כך אין צבעו ניכר כל כך,

ניקום,

יעמיד את החלב בקיבת בהמה [שכך היתה הדרך לייצור גבינות על ידי העמדת החלב בקיבת בהמה].

וכמו

דאמר מר, חלב טהור

-

עומד

. מתגבן בקיבת הבהמה, ואילו

חלב טמא

-

אינו עומד

ומתקשה בה. ויהיה זה סימן אם החלב טהור הוא, או שמא עירב בו חלב טמא?!

ודוחה הגמרא אפשרות זו: כי

אי דקא בעי,

אם אכן צריך הוא את החלב על מנת

ל

עשות ממנו

גבינה, הכי נמי,

יכול הוא לבדוק את החלב על ידי אופן זה.

אולם

הכא במאי עסקינן, דקא בעי ליה

לכמכא,

צריך את החלב על מנת לתת אותו במאכל כמות שהוא, ואינו מעונין לעשות ממנו גבינה.

ומשום כך יש לחשוש שמא באותו חלב, מעורב חלב טמא, ואי אפשר לדעת מכך. ולכן יש לאסור כל חלב הבא מן הגוים.

שואלת הגמרא: עדיין יש לנו אפשרות לבדוק האם החלב טהור לגמרי, או שמא מעורב בו חלב טמא.

ונשקול מיניה קלי

, יקח מעט מן החלב ויעמידנו בקיבה,

וניקום,

יבדוק אם טהור הוא ומתגבן, או שמא טמא הוא ואינו עומד. וכיון שכך, הרי לנו עצה איך לקנות חלב מן הגוים, ויהא הדבר מותר?

ודוחה הגמרא גם אפשרות זו:

כיון דב

חלב

טהור נמי איכא נסיובי,

תמיד ישנם מים בחלב,

דלא קיימי

, שהם אינם מתגבנים אלא נשארים מים, משום כך

ליכא למיקם עלה דמילתא,

אי אפשר לבדוק באופן זה, כיון שבכל חלב, בין טמא ובין טהור, ישנם מים שאינם מתגבנים, ולכן יש לחשוש שמא החלב הטהור יתגבן והחלה הטמא הור יצהתונמצא שאין בידנו כל אפשרות לבדוק אם החלב הבא מן הגוי טהור או שעירב בו חלב טמא - משום כך נאסר כל חלב הבא מן הגויים ללא פיקוח.

ואי בעית אימא

עוד אופן בדבר זה,

אפילו תימא דקבעי לה

נאמר שצריך הוא

לגבינה

ואם כן יבדוק את החלב על ידי העמדתו בקיבה, אף אפשרות זו אינה מועילה. כיון שתמיד

איכא

ישנם מי גבינה

דקאי ביני אטפי

העומדים בין גומות הגבינה, ויש לחשוש כי מים אלו, מחלב טמא הם.

שנינו במשנתנו:

והפת

של גויים אסורה.

אמר רב כהנא, אמר

[בשם]

רבי יוחנן: הפת לא הותרה בבית דין

[כמו השמן].

ושואלת מכך הגמרא:

מכלל

זאת שבבית דין לא הותרה, אנו למדים

דאיכא מאן דשרי

ישנו מי שהתיר?!

ומתרצת:

אין

[כן].

והיכן? ומביאה הגמרא אפשרות זו:

דכי אתא

כאשר בא

רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה,

והביא עובד כוכבים לפניו

לפני רבי

פת פורני

העשויה מתנור גדול

מאפה סאה.

ו

אמר

על כך

רבי: כמה נאה פת זו! מה ראו חכמים לאוסרה?

ותמהה הגמרא: איך שאל רבי

מה ראו חכמים

לאוסרה? והרי מפורש [לקמן] כי טעם חכמים באיסור זה, הוא

משום

שיש לחשוש שמא על ידי ישיבה ואכילה משותפת עם הגויים, יבואו לידי

חתנות

איתם.

אלא

כונת רבי בשאלתו היתה:

מה ראו חכמים לאוסרה

את פת הגוים

בשדה.

במקום שלא יושבים ואוכלים עמם יחד, ואין לחשוש לחתנות?

\- אלו הם דברי רבי.

ו

כסבורין העם,

שבדברים אלו הביע ו

התיר רבי

את

הפת.

אך,

ולא היא!

רבי לא התיר את הפת!

אלא היתה זו שאלה בעלמא. [מביאה הגמרא אופן נוסף היאך היה אותו מעשה].

רב יוסף ואיתימא

ויש האומרים כי

רב שמואל בר יהודה אמר, לא כך היה מעשה! אלא אמרו

כך היה המעשה:

פעם אחת הלך רבי למקום אחד, וראה פת דחוק,

שהיה מעט פת

ל

אכילת ה

תלמידים. אמר רבי: אין כאן פלטר,

אופה שיאפה עוד פת עבורם?

כסבורין העם לומר,

שנתכוין רבי לחפש אחר

פלטר

אופה

עובד כוכבים.

ולמדו מכך שהתיר רבי פת הגוים.

והוא

, רבי,

לא אמר, אלא

לחפש אחרי

פלטר

אופה

ישראל

. ואכן אין ללמוד מדבר זה בענין פת של גוים.

אמר רבי חלבו: אפילו למאן דאמר

לדעת האומר כי רבי חיפש אחר

פלטר

אופה

עובד כוכבים,

וסבר להתיר פת של אופה גוי,

לא אמרן

לא נאמר היתר זה

אלא דליכא

כאשר אין

פלטר

אופה

ישראל

באותו מקום. רק אז התיר רבי פת של אופה גוי.

אבל במקום דאיכא

שישנו

פלטר ישראל,

לא

התיר רבי פת של אופה גוי.

ורבי יוחנן אמר

:

אפילו למאן דאמר,

לדעת האומר שרבי התיר פת של

פלטר עובד כוכבים, הני מילי

, היתר זה נאמר רק בפת הניתנת לו מן הגוי

בשדה,

באופן שאין שם מקום להסב יחד עם הגוי.

אבל

פת הניתנת מן הגוי

בעיר, לא

הותר הדבר.

משום

החשש שמא יבואו לידי

חתנות

אם הגוי.

איבו, הוה

היה

מנכית ואכיל,

נושך ואוכל

פת

של גוים

אבי מצרי

על מיצרי השדות.

אמר להו

לו

רבא, ואיתימא

ויש אומרים כי

רב נחמן בר יצחק אמר: לא תשתעו

, אל תדברו

בהדי דאיבו

יחד עם איבו, משום

דקאכיל לחמא דארמאי,

שאוכל לחם של גוים.

שנינו במשנתנו:

והשמן שלהן

אסור באכילה.

במקורו של איסור

שמן

הגוים, נחלקו:

רב אמר, דניאל גזר עליו

לאוסרו.