Avodá Zará 31b — el Talmud en español

ורמינהי,

הרי לכאורה ישנה סתירה לדין זה, שהרי שנינו בתוספתא:

השולח חבית של יין ביד כותי, ו

חבית

של ציר

[הפרשה שזבה מדגים כבושים],

ושל מורייס

[מאכל שומן דגים]

ביד עובד כוכבים,

דינם כך:

אם

היה הישראלי

מכיר

את

חותמו וסתמו,

את צורת סתימתה של החבית, ויודע שלא נפתחה בדרך -

מותר.

אך

אם לאו

-

אסור.

ומכך שהיין שביד הכותי אסור, משמע שאינו מקפיד על מגע הגוי. ומוכח שלא כדברי הברייתא לעיל, האומרת שהכותי מקפיד על מגע הגוי?!

אמר רבי זירא: לא קשיא.

כאן בעיר,

מקפיד הכותי. לפי שחושש שיראו אנשים את מגע הגוי ולא יקנו מיינו.

ואילו

כאן

מדובר

בדרך

, שלא רואה איש. ולכן אסור לקחת ממנו.

מתקיף לה רבי ירמיה: מידי הנך דעיר, לא בדרך אתו?

[האם אלו הנמצאים בעיר, לא הגיעו בדרך], ואם כן יהיה דינם כמו היינות שבדרך?

אלא אמר רבי ירמיה

: אף היינות שבעיר, יש לחשוש בהם ולאסרם. ואילו ההיתר בחביות סתומות -

בין הגיתות

[מקום דריכת הענבים]

שנינו,

שמותר לקחת מן הכותי.

והטעם:

כיון דכולי עלמא אפכי

, כולם מצויים שם במקום הדריכה,

מירתת

מפחד הכותי לאפשר לגוי לגעת ביין. כיון ש

אמר

הכותי:

השתא, אי חזי לי

כעת, אם יראו שמניח אני לגוים לגעת ביין, לא יקנו ממני,

מפסדו לי,

יגרמו לי הפסד.

אתמר: מפני מה אסרו

שכר של עובדי כו כבים?

רמי בר חמא אמר רבי יצחק: משום חתנות.

שלא ירגיל עצמו לשתות עם הגוים, שמרוב רגילותו אצלם יתן עיניו בבנותיהן, ויבואו לידי חיתון.

רב נחמן אמר

: הטעם ששכר שלהם אסור, הוא

משום גילויא

מפני שמשקאותיהם מגולים. וכפי ששנינו, משקה מגולה - אסור.

שואלת הגמרא:

גילוי

-

דמאי?

על איזה דבר חוששין אנו שנתגלה?

אילימא

אם נאמר כי החשש

גילוי דנזייתא

[הגיגית שבה נעשה השכר לפני שמעבירין אותו לחביות], הרי

אנן נמי מגלינן.

אנחנו גם מגלין ומשאירין את הגיגיות הללו מגולות, ואין אנו חוששין, כיון שהנחש אינו שותה מן השכר.

ואלא

מה נאמר, כי אין שותים מן השכר של גוים משום גילוי

דחביתא,

שמגלים את החביות שבהן מאכסנין את השכר, הרי

אנן נמי מגלינן

גם מגלים אותן, ואם כן, מדוע אסור דוקא שכר של גוים?

מיישבת הגמרא:

לא צריכא

, אכן לא נאסרה שתית השכר, אלא

באתרא דמצלו מיא.

במקום שהיו משאירין את המים שמהם עתידין לעשות השכר, זמן רב בכלי, כדי שתשקע כל הפסולת שבמים, ויהיו המים צלולים.

ובאופן זה יש לחשוש כי הנחש שתה ממים אלו שהיו מגולים, ולכן שכר זה - אסור לשתותו.

שואלת הגמרא:

אלא מעתה

, אם אכן האיסור הוא רק כאשר נתנו בשכר מים שנצטללו, וחוששין שמא שתה מהן הנחש -

ישן תשתרי,

נתיר לשתות משקה ישן.

דאמר רבי,

משקה

ישן, מותר.

משום שאילו היה בו ארס הנחש, הרי שארס זה,

אין מניחו ליישן

, להתיישן ולהשאר באיכותו, אלא היה מתקלקל.

וכן אם היה יין חדש שנתגלה. ו

החמיץ

-

מותר

לשתותו. כיון שודאי לא שתה ממנו נחש והטיל את ארסו. משום שאם היה ארס במים הללו, הרי שהארס,

אין מניחו להחמיץ.

ואם כן, מדוע לא הותר?

מיישבת הגמרא:

גזירה

גוזרים ואוסרים משקה

ישן, אטו

משום משקה

חדש.

כדי שלא יטעו ויתירו אף משקה חדש שנתגלה.

רב פפא מפיקין ליה לאבבא דחנותא,

היו הגוים מוציאין לו את השכר לפתח החנות,

ושתי

, והיה שותה. וכן

רב אחאי מייתו ליה לביתיה,

היו מביאים לו את השכר לביתו,

ושתי

היה שותה.

ותרוייהו

שניהם סבורים כי האיסור לשתות מן הגוים, הוא

משום חתנות.

[אך לא משום איסור גילוי. כיון שאם כך, אסור היה עליהם לשתות בכל מקום].

ומשום כך, לא שתו רב פפא ורב אחאי אצל חנותם של הגוים, אלא הרחיקו מהם.

רב אחאי עביד

עשה

הרחקה יתירתא

[יתירה], ושתה רק בביתו. ואילו רב פפא הרחיק בכך ששתה רק בפתח החנות.

רב שמואל בר ביסנא איקלע

נזדמן למקום ששמו

מרגואן,

והישראלים שבמקום זה, לא היו זהירים מיין שנגעו בו גוים.

אייתו ליה

הביאו לפניו

חמרא

יין

, ולא אשתי

לא שתה.

אייתו ליה

הביאו לפניו

שיכרא

שכר,

ולא

אשתי

לא שתה.

ודנה בכך הגמרא:

בשלמא חמרא

ברור לנו למה לא שתה מן היין -

משום שימצא

, חשד שמא יין נסך הוא. אולם

שיכרא

שכר,

משום מאי

מחמת מה לא שתה?

התשובה:

משום שימצא דשימצא

[חשש על גבי חשש] גזר שלא לשתות מן השכר שלהם, כדי שיזהרו, ולא יבואו כלל לשתות מיינם.

אמר רב: האי שיכרא

שכר זה

דארמאה

של גוים -

שרי

מותר. אולם,

וחייא ברי

בני

\-

לא נישתי מיניה,

לא ישתה מהם.

וקשה:

מה נפשך, אי שרי לכולי עלמא

אם הותר הדבר לכולם -

שרי,

ואף לחייא מותר. ו

אי אסיר לכולי עלמא,

אף לחייא

אסיר.

ואיך יתכן להתיר לכולם, ולאסור עליו?

אלא, רב סבר

שיש לחשוש בו בשכר הגוים

משום גילויא

שמא נתגלה, ושתה ממנו הנחש והטיל בו את ארסו. ובכל זאת מותר לאנשים בריאים בגופם לשתותו, כי -

ואזיל מרורא דכשותא, וקלי ליה זיהריה.

מרירותו של השכר, הולכת ושורפת את הארס, אם כי נשאר בשיכר מעט מכוחו של הארס. ומשום כך אין בו סכנה לאנשים בריאים לשתותו, אך,

ודלקי מלקי ליה טפי,

למי שלוקה בגופו וחולה, יכולה שארית הארס להזיקו.

וחייא ברי

בני,

הואיל ולקי

חולה הוא,

לא נישתי מיניה,

לא ישתה משכר הגוים.

אמר שמואל: כל השרצים יש להן ארס.

אך חלוקים הם זה מזה: ארס

של נחש ממית,

וארס

של שרצים אינו ממית.

אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אריא, תא ואימא לך מילתא מעלייתא.

בן אריה [כלומר, בן איש גדול אתה], בוא, ואומר לך דבר מעולה,

דהוה אמר רב אבוך,

שהיה אומר אביך, רב.

הכי אמר אבוך,

כך אמר אביך:

הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא ולא מתו,

אותם גוים נפוחים מחמת שהיו שותים מים מגולים שיש בהם ארס של נחש, ולא מתו מכך, הסיבה לדבר היא,

איידי דאכלי שקצים ורמשים, חביל גופייהו,

כיון שאכלו שקצים ורמשים, נתחמם גופם, ופגם חום גופם בכח ארס הנחש.