Avodá Zará 29a — el Talmud en español

וקרירי

מים קרים מועילים

לחספניתא,

לסדקים שבפני האדם.

וחילופא,

החלפת הרפואות הללו זו בזו -

סכנתא!

חלא

, חומץ, מועיל

לסיבורי,

לרפאות אחר הקזת דם.

ומוניני,

אכילת דגים קטנים, מועילה

לתעניתא,

לחיזוק אחר התענית.

וחילופא,

החלפת הרפואות הללו -

סכנתא!

תחלי וסיבורא

, אכילת צמח השחליים, והקזת דם אחריה -

סכנתא!

אישתא

חולי החום, ולאחר החולי,

סיבורא

, הקזת דם מן הכתפיים -

סכנתא!

כאיב עינא,

כאב עיניים

ו

אחריו

סבורי,

הקזת דם מן הכתפיים -

סכנתא!

שני לדג

, ביום השני, דהיינו, למחרת אכילת הדג, אפשר להקיז

דם.

וכמו כן, ביום ה

שני לדם,

לאחר הקזת דם

,

אפשר לאכול

דג.

והאכילה, אינה מזיקה.

אבל, להקיז דם ביום ה

שלישי לו,

לאחר אכילת הדג. וכן לאכול דג ביום השלישי לאחר הקזת דם -

סכנתא!

תנו רבנן: המקיז דם, לא יאכל חגב"ש

[ראשי תבות כדלהלן]:

לא חלב, ולא גבינה, ולא בצלים, ולא שחלים.

אם אכל

אחד מהם, מה יעשה?

אמר אביי: נייתי

יביא

רביעתא דחלא

, רביעית חומץ,

ורביעתא דחמרא

, רביעית יין,

ונערבבינהו בהדי הדדי,

יערבם יחדיו -

ונישתי

וישתה.

וכי מפנה

, כאשר יתפנה לעשיית צרכיו,

לא מפנה אלא למזרחה של עיר,

לפי שהרוח המזרחית אינה חזקה, ולא תשיא את ריח הצרכים אל תוך העיר.

וכל כך למה?

משום דקשה ריחא,

ריח הצרכים לאחר שתיית תערובת החומץ והיין - קשה וחזק.

אמר רבי יהושע בן לוי: מעלין אונקלי בשבת.

ומבררת הגמרא:

מאי

מהו

אונקלי?

אמר רבי אבא: איסתומכא דליבא.

מעין סחוס הנמצא כנגד הלב, ופעמים שמתכופף פנימה, ומעכב את הנשימה.

מאי אסותא,

מהי הרפואה לכך?

מייתי,

יקח ויביא מיני צמחים אלו:

כמונא,

כמון בכמות

כרוייא,

כמלוא כף אגרוף.

וניניא

[מנטה],

ואגדנא,

לענה,

וציתרי,

צמח הקרוי צתרה,

ואבדתא,

איזוב.

אם צריך רפואה

לליבא

, לאיסטמוכא דליבא, ישתה את כל אלו

בחמרא

ביין.

וסימנך

סימן לזה יש מן הפסוק: [תהלים קד טו]

"ויין ישמח לבב אנוש"!

ואם צריך לרפאות

לרוחא,

למחלת השחפת הבאת מחמת הרוח, ישתה את אלו -

במיא,

במים.

וסימנך

סימן לזה הוא [בראשית א ב]

"ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

ו

לכודא,

לחולי התוקף אשה יולדת אשר פעמים שמצטננת ביושבה על המשבר, יש להשרות את אלו

בשיכרא

בשיכר, ותשתה מהם.

וסימנך

סימן לזה [בראשית כד טו]

"וכדה על שכמה"

. והסימן הוא כך: כדא - כודא, שכמה - שכרא.

רב אחא בריה דרבא, שחיק להו לכולהו,

שחק את כל מיני הצמחים הללו,

בהדי הדדי

יחד,

ושקיל ליה,

ונטלם

מלא חמש אצבעתיה,

בכל אצבעות שבידו,

ושתי ליה

שתה אותם.

רב אשי שחיק כל חד וחד לחודיה,

שחק כל אחד מהם לבדו,

ושקיל

ונטל מהם

מלא אצבעיה רבתי,

מלוא אצבעו הגדולה [אגודל],

ומלא אצבעיה זוטרתי

, ומלוא אצבע קטנה [זרת]. כלומר, נטל את מה שיכול להחזיק בין שתי אצבעות אלו.

אמר רב פפא: אנא עבדי לכל הני,

אני עשיתי את כל הרפואות הללו,

ולא איתסאי,

ולא נתרפאתי,

עד דאמר לי ההוא טייעא

עד שאמר לי אותו ישמעאלי:

אייתי

הבא

כוזא חדתא ומלייה מיא,

כד קטן חדש ומלא אותו מים,

ורמי ביה

תן בתוכו

תרוודא דדובשא

מלוא כף דבש,

דתלי לה בי כוכבי,

שהיה תלוי בחצר הבית, בלילה, תחת הכוכבים,

ולמחר

-

אישתי

שתה.

עבדי הכי,

עשיתי כך,

ואיתסאי

ונתרפאתי!

תנו רבנן: ששה דברים מרפאין את החולה מחליו, ורפואתן רפואה.

ואלו הן

:

א.

כרוב,

ב.

ותרדין,

ג.

ומי סיסין יבישה

. צמח נענע יבש, וישרה אותו במים, וישתהו.

ד.

וקיבת

קיבה של בהמה.

ה.

והרת

, רחם של בהמה.

ו.

ויותרת הכבד,

החוצצת בין הריאה לכבד.

ויש אומרים אף דגים קטנים.

ולא עוד, אלא שדגים קטנים, מפרין ומרבין

כל גופו של אדם!

עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו וחליו קשה

יותר משהיה קודם לן.

ו

אלו הן

: האוכל

בשר שור,

וכן האוכל

שומן,

והאוכל

בשר צלי,

ובשר

ציפרים, ו

האוכל

ביצה צלויה, ו

האוכל

שחלים, ו

כן העושה בעצמו

תגלחת, ו

כן ה

מרחץ

אף הוא מחזיר את החולה לחוליו,

ו

אכילת

גבינה וכבד.

ויש אומרים: אף אגוזים

הינם בכלל זה.

ויש אומרים: אף קשואין.

תנא דבי

מבית מדרש

דרבי ישמעאל: למה נקרא שמן

של ירקות אלו

"קשואין"?

מפני שהן קשין לכל גופו של אדם, כחרבות!

ומשום כך, נקראו "קשואין".

שנינו במשנתנו:

ואין מסתפרין מהן,

מן הגוים -

בכל מקום!

תנו רבנן: ישראל המסתפר מעובד כוכבים,

צריך שיהיה

רואה במראה

אם מספרו הגוי יפה. .

ועובד כוכבים המסתפר מישראל, כיון שהגיע

הספר הישראלי לבלוריתו של הגוי,

שומט את ידו,

ואינו מתקנה. משום שמגדל אותה הגוי לצורך עבודה זרה.

ודנה בכך הגמרא:

אמר מר

בברייתא -

ישראל המסתפר מעובד כוכבים, רואה במראה.

היכי דמי

איך מדובר כאן?

אי

אם מסתפר אצל הגוי

ברשות הרבים, למה ליה מראה,

הרי כיון שברשות הרבים הם, ממילא ירא הגוי להורגו?

ואי

ואם

ברשות היחיד

הם,

כי רואה

אף אם מסתכל הישראלי במראה,

מאי הוי

מה בכך, הרי כיון שאין אחרים רואים אותם, יהרגנו הגוי?

מיישבת הגמרא:

לעולם

אכן מדובר שמספרו

ברשות היחיד. וכיון דאיכא

ישנה

מראה

והישראלי מביט בה ובוחן את התספורת,

מתחזי

נראה הוא לגוי

כאדם חשוב

המקפיד על הופעתו. וירא להורגו, אף ברשות היחיד.

רב חנא בר ביזנא הוה

היה

מסתפר מעובד כוכבים בשבילי דנהרדעא,

בשבילים שמחוץ לעיר.

אמר ליה

הספר הגוי:

חנא, חנא! יאי קועיך לזוגא

יפה צוארך לחותכו בתער!

אמר

רב חנא בר ביזנא:

תיתי לי

מגיע לי דבר זה,

דעברי

לפי שעברתי

אדרבי מאיר

במשנתנו, שאמר אין מסתפרין מהם בכל מקום.

שואלת הגמרא:

ו

כי

אדרבנן לא עבר

רב חנא בר ביזנא? והרי אמרו חכמים במשנה, כי רק ברשות הרבים מותר להסתפר, אך לא בינו לבינו.

אימר דאמור רבנן, ברשות הרבים

מותר להסתפר. אך

ברשות היחיד, מי אמור

, האם אמרו שמותר?

ומבארת הגמרא:

והוא

רב חנא בר ביזנא

סבר, שבילי דנהרדעא

ששם הסתפר,

כיון דשכיחי

שמצויין שם

רבים,

הרי

כרשות הרבים דמו.

ומשום כך אף הם בכלל ההיתר שהתירו חכמים, ולכן כאשר התוודה רב חנא בר ביזנא, לא התוודה אלא על שעבר על דברי רבי מאיר.

שנינו בברייתא לעיל:

ועובד כוכבים המסתפר מישראל, כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו.

שואלת הגמרא:

וכמה

יתרחק ממקום הבלורית וישמוט את ידו?

אמר רב מלכיה, אמר רב אדא בר אהבה: שלשה אצבעות לכל רוח ורוח

ירחיק מן הבלורית, ולא יטפל באותו מקום.

וכיון שעסקנו בדברי רב מלכיה, מביאה הגמרא הלכות שנאמרו בשם רב מלכיו, ששמו דומה, וכן הלכות שמובאות בשם רב מלכיה עצמו.

אמר רב חנינא בריה דרב איקא

הלכות אלו:

א.

שפוד

שצלו בו בשר ביום טוב, אסור לטלטלו מיד לאחר שנצלה הצלי. לפי שמאוס הוא ומוקצה, וכבר נעשה בו צורך יום טוב. אלא שומטו מלפניו וגוררו ומטלטלו מן הצד, עד שמעבירו לקרן זוית.

ב.

שפחות,

שנינו במשנה [כתובות נט ב] את המלאכות שהאשה עושה לבעלה. ואמר רבי אליעזר, שאפילו הכניסה לו האשה מאה שפחות, כופה אותה לעשות מלאכה בצמר, לפי שהבטלה מביאה לידי זימה. ואמר רב מלכיו - הלכה כרבי אליעזר.

ג.

וגומות

[נדה נב א]: אם נמצאו בנערה שתי גומות של מקום שער, אף על פי שכעת אין שם שער, גדולה היא, ואם נפלה לפני יבם, אינה ממתנת אלא חולצת.

הלכות אלו -

רב מלכיו

שנה אותן.

ואילו את ההלכות דלהלן:

א.

בלורית,

שאת שיעור דינה שנינו כאן, ב.

אפר מקלה

[מכות כא א] אמר רב מלכיה: אסור לאדם שיתן אפר מקלה על מכתו, מפני שנראית ככתובת קעקע. [האסורה כפי שמבואר במשנה שם].

ג.

וגבינה,

להלן כט ב, מבואר כי גבינה של גוים, אסורה. ובטעם הדבר, ביאר רב מלכיה בשם רב אדא בר אהבה [לקמן לה ב] משום שמחליקים את פניה של הגבינה בשומן חזיר!

הלכות אלו -

רב מלכיה

שנה אותן.

אמר רב פפא

:

מתניתין ומתניתא

הלכות שנאמרו על דברי המשנה ובברייתות [בלורית, שפחות, וגבינה], רב מלכיה שנה אותן.

שמעתתא

הלכות ושמועות שנאמרו בפני עצמן [שפוד, אפר מקלה, וגומות] -

רב מלכיו

שנה אותן.

וסימנא

הסימן לכך הוא:

מתניתא

-

מלכתא

[משנה - מלשון מלכה]. כלומר, ההלכות שנשנו על המשנה והברייתא, מרב מלכיה הם. [כי השם 'מלכיה' דומה ל'מלכתה'].

ושאר ההלכות רב מלכיו שנה אותן.

שואלת הגמרא:

מאי בינייהו,

מה בין סימניו של רב חנינא בריה דרב איקא לסימניו של רב פפא? -

איכא בינייהו: שפחות!

דינה של האשה שהכניסה לבעלה הרבה שפחות, מתייחס הוא לדברי המשנה. הלכך, לדברי רב פפא הוא נאמר על ידי רב מלכיה. ואילו לדברי רב חנינא בריה דרב איקא, הוא נאמר על ידי רב מלכיו.