Avodá Zará 27b — el Talmud en español

ואין לחשוש שמא ישיא לו הגוי עצה מזיקה, משום ש

סבר

הגוי כי אותו ישראלי שאינו רוצה להתרפאות ממנו אלא רק בא לשאול בעצתו לגבי הסם, חושש הוא ממנו, ולכן הישראל

שיולי משאיל לו,

שואל אותו אודות הסם כדי לנסותו,

כי היכי דמשאיל לו,

שאחר ששואל אותו והוא יענה לו,

משאיל לאיניש אחרינא,

שואל הישראלי רופא אחר, כדי לדעת אם אכן לא הכשיל אותו הרופא הגוי.

ו

משום כך, לא ישיא אותו הגוי עצה רעה, כי הוא חושש שמא

אתא ההוא גברא,

עלול הוא אותו הגוי המשיא עצה רעה [דהיינו, הוא עצמו],

לאורועי נפשיה,

להזיק לעצמו ולשמו הטוב, אם ישיא ללקוחותיו עצות רעות.

אמר רבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה

, יש אומרים כי שמועה זו

אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן

: אם היה אותו ישראלי חולה במחלה אשר

ספק חי ספק מת

מחמת המחלה הזו

, אין מתרפאין מהן,

מן הגוים. כיון שקרוב לודאי שהרופא הגוי יהרגנו, שאינו חושש הגוי להריגתו כיון שידוע לכל שיש ספק אם יחיה, ומשום כך עדיף שיניחנו לרופא הגוי, ולא יתעסק עמו להתרפאות ממנו, ואולי יבריא ממחלתו, ויחיה.

אך אם

ודאי מת

הישראלי מחמת מחלתו,

מתרפאין מהן!

כיון שאין מה להפסיד, שהרי בין כה וכה ימות ממחלתו, ושמא כעת, ירפאנו הגוי ולא יהרגנו.

שואלת הגמרא: אף אם ודאי מת ממחלתו, עדיין

האיכא

יש לו לחולה להמנע מלהתרפאות אצל גוי כדי להציל, לפחות, את

"חיי שעה"

שנותרו לו לחיות. שהרי לא ימות החולה ממחלתו מיד, אלא מסתמא יחיה עוד יום או יומיים. ואם נניחנו להתרפאות ביד הגוי, יהרגהו הלה מיד, ונמצא הישראל מפסיד את חיי השעה [הקצרים] שעוד נותרו לו?

ומתרצת הגמרא:

לחיי שעה

-

לא חיישינן.

אין אנו מונעים מחמתם את האפשרות לרפאותו על ידי הגוי.

ומנא תימרא

, מנין לנו לומר דבר זה,

דלחיי

שעה לא חיישינן?

דכתיב

בענין ארבעת האנשים המצורעים, שישבו בפתח העיר שומרון בעת שצרו עליה, בספר מלכים ב [ז ד]:

"אם אמרנו נבוא העיר, והרעב בעיר, ומתנו שם.

ואם ישבנו פה, ומתנו. ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם. אם יחיונו, נחיה. ואם ימיתנו, ומתנו"

ומוכיחה מכך הגמרא [בדרך קושיא]: איך אמרו להפיל עצמם למחנה ארם, והרי יתכן ששם יהרגום מיד,

והאיכא חיי שעה,

שהרי אם יבואו לעיר, לא ימותו מיד על ידי הרעב אלא רק אחר יום או יומים?

אלא לאו,

מוכח מכאן, כי

לחיי שעה

-

לא חיישינן.

מיתיבי

ממה ששנינו בברייתא:

לא ישא ויתן אדם עם המינין.

ואין מתרפאין מהן,

מן המינים

אפילו לחיי שעה!?

וכן היה

מעשה

בענין זה,

בבן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל, שהכישו נחש. ובא יעקב איש כפר סכניא

שהיה מין,

לרפאותו. ולא הניחו

לא נתן

רבי ישמעאל

לאותו מין לרפאותו.

ואמר לו

בן דמא לרבי ישמעאל דודו:

רבי ישמעאל אחי, הנח לו

לאותו מין

וארפא ממנו!

ואני

אף אביא ראיה שהיא

מקרא מן התורה

[לקמן מבארת הגמרא לאיזה מקרא נתכוין],

שהוא,

ריפוי מן המין -

מותר!

ולא הספיק בן דמא לגמור את הדבר, עד שיצתה נשמתו,

כאשר אמר "מותר" -

ומת!

קרא עליו רבי ישמעאל: אשריך בן דמא, שגופך טהור, ויצתה נשמתך בטהרה

באמירת "מותר" [שהיא לשון היתר, להורות על דבר שהוא מותר וטהור],

ולא עברת על דברי חביריך!

שהיו

חבריך

אומרים

[על פי דברי הכתוב בקהלת י ח]

"ופורץ גדר, ישכנו נחש".

אדם שפורץ את הגדר שגדרו חכמים בדבריהם - ישכנו נחש.

ואם כן קשה, הרי שנינו לעיל, כי לחיי שעה לא חיישינן, ובשעת סכנה מתרפאין מן הגוי?

ומתרצת הגמרא:

שאני מינות

, שונה הדין לגבי רפואה ממי שהוא "מין", כיון

דמשכא

, שמושכת היא המינות לכפור ולדבוק בה. ומשום כך יש לאסור כל מגע עם המינים, כיון

דאתי למימשך בתרייהו,

עשוי אדם להימשך אחר המינות.

ועתה חוזרת הגמרא לדון במעשה שהיה עם בן דמא -

אמר מר

, אמר רבי ישמעאל על בן דמא: אשריך, ש

לא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים "ופורץ גדר, ישכנו נחש".

ומקשה הגמרא: מדוע לא הרשה לו רבי ישמעאל להתרפאות מן המין, וקרא עליו "אשריך", לפי שאם היה מתרפא מהמין, היה נחש נושך אותו כדין פורץ גדר? והרי

איהו

, בן דמא עצמו

נמי, חויא טרקיה,

נשכו נחש. ואם כן, היה יכול להינצל גם מהנשיכה השניה, שהיתה באה עליו בגלל שעבר על דברי חביריו, על ידי רפואת אותו המין!?

דהיינו, אף אם היה ננשך על ידי נחש כפי שאמרו חכמים "פורץ גדר ישכנו נחש", היה מתרפא בשנית, ומדוע קרא עליו רבי ישמעאל "אשריך"!?

משיבה הגמרא:

חויא דרבנן,

נחש המכיש על ידי קללת חכמים,

דלית ליה אסותא כלל,

אין לו רפואה כלל, אלא העובר על דבריהם - חייב מיתה ! ואילו היה מתרפא על ידי המין, סופו היה למות בודאי מחמת נשיכת נחש אחר. ולנשיכה הזו - אין רפואה!

עוד שנינו במעשהו של בן דמא, שרצה להביא מקרא מן התורה שמותר להתרפאות על ידי מין.

ודנה הגמרא:

ומאי הוה ליה למימר,

מהו המקור מן המקרא שהיה לו לבן דמא? - דכתיב [ויקרא יח ה] "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם

וחי בהם".

ודרשינן, וחי בהם

ולא שימות בהם.

ולכן היה סבור בן דמא כי במקרה של סכנת מיתה, כמו שהוא היה בה, יש לעבור על דברי תורה, ולינצל.

ו

אילו

רבי ישמעאל,

שלא הניחו להתרפא מן המין סובר, כי

הני מילי,

הלכה זו שמותר לעבור על דברי תורה בשביל לינצל, היא רק כאשר הדבר נעשה

בצינעא,

ואין פירסום לכך שעברו על דברי תורה בשביל להנצל.

אבל

לעבור על דברי תורה

בפרהסיא, לא.

אין היתר לכך. כיון שנעשה הדבר בפרהסיא, יש בכך חילול ה'. ואסור לעבור על דברי תורה אפילו כדי להציל את נפש במקום שיש חילול ה' בדבר, כי איסור חילול ה' אינו נדחה בשום ענין, אפילו לא במקום פיקוח נפש.

ומנין שאכן יש חילוק בין אם הדבר נעשה בפרהסיא או לא?

דתניא: היה רבי ישמעאל אומר, מנין שאם אומרים לו לאדם: עבוד עבודת כוכבים

-

ואל תהרג,

הדין הוא

שיעבוד ואל יהרג,

תלמוד לומר "וחי בהם"

-

ולא שימות בהם.

יכול

שיהיה הדבר כן

אפילו בפרהסיא?

-

תלמוד לומר

[ויקרא כב לב]

"ולא תחללו את שם קדשי".

עבירה שנעשית בפרהסיא הרי היא חילול ה', ואסורה אפילו במקום פיקוח נפש.

אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: כל מכה שמחללין עליה את השבת,

לפי שיש בה פיקוח נפש -

אין מתרפאין מהן.

אבל מכה שאין בה פיקוח נפש, שאין מחללין מחמתה את השבת - מתרפאין מהם.

וחולק הוא על דברי רב יהודה בשם רב לעיל, הסובר שאפילו ריפוי קל כחתך - אין מתרפאין מהם.