Avodá Zará 21a — el Talmud en español

ובסוריא

הקילו חכמים יותר

משכירין להם בתים

, ולא גזרו שאם יתירו לשכור יבואו אף למכור, שאף אם ימכרו, לא יעברו על איסור דאורייתא, היות וסוריא אינה כארץ ישראל, ולא נאמר עליה איסור "לא תחנם", לא תתן להם חנייה בקרקע. אך אין מוכרין בתים, משום שיש לגזור שמא יבואו למכור אף בארץ ישראל -

אבל לא

משכירין שם

שדות.

והגמרא תבאר מדוע החמירו חכמים יותר בשדות.

ובחוץ לארץ,

מקומות הרחוקים מארץ ישראל, הקילו יותר ואמרו: אף

מוכרין להם בתים

. ולא גזרו שמא יבואו למכור אף בארץ ישראל, כי בבתים הקילו, אבל אין מוכרין להם שדות גזירה שמא יבואו למכור אף בארץ ישראל -

ומשכירין

אף

שדות

, וכל שכן בתים. ולא גזרו שכירות משום מכירה, ומכירת חוץ לארץ משום מכירת ארץ ישראל, היות שזה גזירה לגזירה [והיינו, גזרו חכמים גזירות, ועשו הרחקות לאיסורים, מדין "ושמרתם את משמרתי", שמשמעותו, יש לגזור גזירות ולעשות הרחקות כדי שלא יבואו לעבור על איסורי תורה. אך אין מצוה בתורה לגזור גזירות כדי שלא יעברו על גזירות],

דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: בארץ ישראל משכירין להם בתים

ולא גזרו שמא יבואו למכור. אבל אין מוכרין להם בתים, כיון שדבר זה הוא איסור מן התורה, מדין "לא תחנם".

אבל לא

משכירין

שדות,

גזירה שמא יבואו למכור להם.

ובסוריא, מוכרין בתים.

ולא גזרו על מכירת "בתים" שם שמא יבואו למכור בארץ ישראל. וכל שכן שמשכירין בתים.

ומשכירין שדות

. משום שהוא גזירה לגזירה, שכירות משום מכירה, וסוריא משום ארץ ישראל. אבל אין מוכרין שם שדות, גזירה שמא יבואו למכור בארץ ישראל.

ובחוץ לארץ

, הרחוקה מארץ ישראל, לא גזרו כלום,

ומוכרין אלו ואלו

, בתים ואף שדות.

אף במקום שאמרו

שמותר

להשכיר

בית [לרבי יוסי אף בארץ ישראל, ולרבי מאיר בסוריא], מותר להשכיר רק לצורך אוצר של עצים ותבן, ו

לא לבית דירה אמרו.

לא התירו להשכיר לגוי שישתמש בו לצורך מגורים,

מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים. שנאמר

[דברים ז] "

לא תביא תועבה אל ביתך".

ובכל מקום

-

לא ישכיר לו את המרחץ

הציבורי

מפני שהוא נקרא על שמו

של הישראל, ויש חשש ל"מראית עין", שהרואה שמחממין בו בשבת, יחשוב שהבלנים הם שכירים של הישראל, ואינו יודע שעתה הוא מושכר בידי הגוי.

גמרא:

שנינו במשנה, בשדות החמירו חכמים וגזרו יותר מבתים.

ומבארת הגמרא מדוע הוא כך.

מאי

מהו הביאור בדברי המשנה "

אין צריך לומר שדות"?

מהי חומרתן של שדות?

אילימא

, אם נאמר,

משום דאית בה תרתי

, שיש בשדה שתי סיבות להחמיר,

חדא,

משום הלאו של

חניית קרקע,

הנלמד [בסוגיא לעיל] ממה שנאמר "לא תחנם".

וחדא

, עוד סיבה: משום

דקא מפקע לה ממעשר

, שהישראל במכירתו לגוי מפקיע את תנובת השדה מתרומות ומעשרות, כי לא יופרשו ממנה תרומות ומעשרות -

אי הכי

, אם כן קשה,

בתים נמי, איכא תרתי,

יש גם בבתים שתי סיבות להחמיר:

חדא

משום

חניית קרקע,

כי גם בבתים יש איסור חנייה,

וחדא,

ועוד סיבה,

דקא מפקע ליה לבית ממזוזה,

שהגוי לא יקבע מזוזה בביתו הקנוי לו.

ובמה שונה בית משדה?

ומתרצינן:

אמר רב משרשיא: מזוזה,

איננה חיוב המוטל על הבית, אלא

חובת הדר הוא,

החיוב מוטל על בעל הבית, שנאמר [דברים ו] "על מזוזות ביתך", ודרשינן "ביתך" מלשון "ביאתך", דהיינו, המצווה מוטלת על האדם הנכנס לבית ויוצא ממנו לקבוע מזוזה.

ולכן, המוכר בית לגוי אינו מפקיע את ה"בית" מחובת מזוזה, כי ה"בית" לא חייב במזוזה. זאת בניגוד לשדה, שחובת וקדושת תרומות ומעשרות מוטלת עליה.

שנינו במשנתנו:

בסוריא משכירין בתים אבל לא שדות... דברי רבי מאיר

. הגמרא סברה שטעמו של רבי מאיר האוסר בסוריא, הוא: משום גזירה שמא יבואו להתיר אף בארץ ישראל, ולכן מקשינן -

מאי שנא מכירה

במה שונה מכירת בתים -

דלא

שלא התירו חכמים בסוריא -

משום

גזירה אטו [- שמא יבואו להתיר]

מכירה דארץ ישראל

האסורה מן התורה -

וקשה,

אי הכי

אם כן

משכירות נמי נגזור

למה לא גזרו אף שכירות בתים, כשם שאסור בארץ ישראל? ומתרצינן:

היא גופא

אף שכירות בעצמה בארץ ישראל - אינה אסורה אלא משום

גזי רה

-

ו

האם

אנן

אנו חכמים

ניקום ונגזור גזירה

שכירות בתים בסוריא

לגזירה

אטו שכירות בארץ ישראל שהיא בעצמה איננה אלא גזירה?! והלא אין גוזרין גזירה לגזירה.

ומקשינן: האם לא גזרינן גזירה לגזירה -

והא שכירות

של

שדה דבסוריא, דגזירה לגזירה היא

אטו שכירות בארץ ישראל, ושכירות בארץ ישראל עצמה היא גזירה אטו מכירה

וקא גזרינן

וגזרו חכמים?

ומתרצינן:

התם

בסוריא

לאו גזירה

אטו ארץ ישראל

היא

-

אלא שסוריא עצמה אסורה בנתינת חנייה לגוי כשם שארץ ישראל אסורה, כי

קסבר

רבי מאיר סובר:

כיבוש יחיד

שסוריא נכבשה על ידי דוד

שמיה כיבוש

ונסתפחה לארץ ישראל.

ומה שאסור "למכור" בהם שדות או בתים הוא משום הלאו של "לא תחנם" -

ו"שכירות" - בשדה גזרו חכמים אטו מכירה בסוריא , ובבית לא גזרו -

והטעם לחלק בין בתים לשדות, הוא:

שדה, דאית בה תרתי

שתי סיבות לא למכור, גם "לא תחנם" וגם משום שמפקיע ממנה מעשרות, לכן

גזרו ביה רבנן

אטו מכירה. ואולם,

בתים, דלית בהו תרתי,

שאין בהם שתי סיבות לא למכור,

לא גזרו בהו רבנן.

שנינו במשנתנו:

ובחוץ לארץ, מוכרין להם בתים, ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר.

והגמרא ממשיכה לבאר דעת רבי מאיר.

שדה, דאית בהו תרתי

-

גזרו בהו רבנן

שלא למכור בחוץ לארץ, שמא יבואו להתיר למכור בארץ ישראל [ולא גזרו על שכירות משום שהוא גזירה לגזירה].

בתים, דלית בהו תרתי, לא גזרו בהו רבנן

אף במכירת בתים.

שנינו במשנתנו:

רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים. אבל לא שדות.

הגמרא מבארת טעמו של רבי יוסי:

מאי טעמא

של רבי יוסי, שלא גזר שכירות בתים בארץ ישראל אטו מכירת בתים, כשם שגזר שכירת שדות אטו מכירת שדות?

שדות, דאית בהו תרתי, גזרו בהו רבנן.

אבל

בתים, דלית בהו תרתי

-

לא גזרו בהו רבנן

אף בארץ ישראל.

עוד אמר רבי יוסי:

ובסוריא, מוכרין בתים ומשכירין שדות.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא

של רבי יוסי שגזר מכירה בשדות בסוריא, ולמה לא גזר מכירה בבתים?

קסבר

רבי יוסי,

כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש.

וכיבוש סוריא שהיה בגדר כיבוש יחיד אינו מקדש אותה בקדושת ארץ ישראל, ולכן נשאר דינה של סוריא כחוץ לארץ, ומן התורה מותר למכור בה בתים ואף שדות.

ו

לכן,

שדה, דאית בה תרתי

-

גזרו בה רבנן

מכירת שדות אטו מכירה בארץ ישראל. אך על שכירות שדות לא גזרו, משום שהיא גזירה לגזירה -

בתים, דלית בהו תרתי

-

לא גזרו בהו רבנן

אף במכירה אטו מכירה בארץ ישראל.

עוד אמר רבי יוסי:

ובחוץ לארץ, מוכרין אלו ואלו.

ומבארינן:

מאי טעמא?

למה לא גזרו כלל?

כיון דמרחק

, שהיא רחוקה מארץ ישראל,

לא גזרינן

כלל, ואילו בסוריא גזרו במקצת, היות והיא קרובה לארץ ישראל.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי.

אמר רב יוסף

: אף שהלכה כרבי יוסי, ומותר להשכיר לגוים בתים בארץ ישראל ולמכור בסוריא [ובחוץ לארץ],

ובלבד שלא יעשנה שכונה

של גוים.

וכמה

היא

שכונה?

תנא

, שנינו ברייתא:

אין שכונה פחותה משלשה בני אדם.

ומבררינן: משמע שלשנים מותר למכור,

וליחוש

, הרי יש לחשוש,

דלמא

שמא

אזיל האי ישראל,

כלומר, שמא ילך הישראל

ומזבין,

ואכן ימכור רק

לחד עובד כוכבים, ו

אולם, לאחר מכן,

אזיל היאך,

ילך הגוי הלז, ויחלק ביתו לשלשה חלקים, אחד ישאיר לעצמו,

ו

שנים האחרים

מזבין לה לתרי

ימכור לשני גוים אחרים, ונמצא שיש כאן שכונה של שלשה גוים?

אמר אביי: א"לפני" מפקדינן,

אנו מצווין לא למכור להרבה גוים, ואילו

אלפני דלפני לא מפקדינן

. אין אנו מצווין לחשוש שמא גוי הקונה יעשה ממנו שכונה. כי הוא חשש רחוק.

שנינו במשנתנו:

אף במקום שאמרו להשכיר

-

לא לבית דירה אמרו.

והגמרא מדייקת הלשון "במקום שאמרו להשכיר" -

מכלל

זה אתה למד,

דאיכא דוכתא

, שיש מקומות,

דלא מוגרי.

שאסור להשכיר בתים לגוים.