Arajín 7a — el Talmud en español

ומקשינן:

מכלל, דתנא קמא

שמחייב,

סבר שניתן לחזרת עמידת ב"ד

לחייבו על חבלה? והרי זה עינוי הדין ולא יתכן שחולק בזה.

ומשנינן:

אמר רב יוסף

: לעולם גם תנא קמא מודה שאין מחזירים אותו לב"ד, אלא

במלוה על פה גובה מן היורשין קמיפלגי. תנא קמא סבר מלוה על פה גובה מן היורשין,

ויעמוד הנחבל לדין עם היורשין, ואף שחבלה כמלוה על פה היא, מכל מקום גובה מן היורשים.

ורבי שמעון בן אלעזר סבר, מלוה על פה אינו גובה מן היורשין.

וכיון שהחובל עצמו אינו חוזר לידון בב"ד אין לחייב את היורשים. כי אין שעבוד נכסים במלוה על פה.

רבה אמר: דכולי עלמא

בין רבנן ובין רבי שמעון בן אלעזר מודים

דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין. והכא

בברייתא,

במלוה הכתובה בתורה

כחבלה שמחיוב התורה הוא,

קמיפלגי. תנא קמא סבר ככתובה בשטר דמיא

ולכן גובה מן היורשים,

ורבי שמעון בן אלעזר סבר

מלוה הכתובה בתורה

לאו ככתובה בשטר דמיא,

אלא כמלוה על פה היא, ולכן אינו גובה מן היורשים.

מיתיבי: החופר בור ברשות הרבים, ונפל עליו שור והרגו, פטור

בעל השור, שהרי פשיעה של הנהרג היא.

ולא עוד, אלא שאם מת השור, יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו

כדין בור שהזיק. הרי שמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר היא. וקשה על מה שפירשנו מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי במשנה שלתנא קמא יורשים פטורים. וסתם משנה שאומרת שיורשין פטורים סותרת לסתם ברייתא האומרת שיורשים חייבים.

ומשנינן:

א

מר

ר

ב

אילא אמר רב

: הברייתא מדוברת

כשעמד

החופר

בדין

לפני שמת, וכבר חייבוהו לשלם. ומעשה ב"ד הוא כמלוה בשטר ומשתעבדים הנכסים, ולכן גובה מן היורשים.

ופרכינן:

והא הרגו קתני,

וכיצד נפרש שעמד בדין לפני שמת?

ומשנינן: כאן מדובר

כשעשאו טריפה

, ולא מת מיד, אלא הספיק לעמוד בדין לפני מותו.

ופריך:

והאמר רב נחמן: תני רב חנא

את הברייתא שמדובר כשנפל השור

ומת

והפיל עמו גוש עפר

וקברו

לחופר בו ושוב לא שייך לומר שעמד בדין לאחר מכן, ואפילו באופן זה חייבים היורשים.

ומשנינן:

והלכתא

הברייתא שחייבים היורשים מדובר

דיתבי דיינים אפומא דבירא

ועדיין חי החופר, ושם גמרו את דינו, ולכן חייבים היורשים כיון שנגמר הדין בחייו וחל שעבוד נכסים.

תנו רבנן: היוצא ליהרג

בבית דין לאחר שהביא קרבנו

מזין עליו

[זורקין בשבילו]

דם חטאתו ודם אשמו

על המזבח. ואין זה כחטאת שמתו בעליה כי עדיין חי הוא.

חטא בשוגג באותה שעה

שיוצא ליהרג בעבירה שחייבין עליה קרבן,

אין נזקקין לו

לחייבו בקרבן אלא נהרג מיד.

ומפרש לה:

מאי טעמא? אמר רב יוסף: מפני שאין מענים

לעכב

את דינו

מלהורגו עד שישחט הזבח ויזרק הדם.

ומקשינן:

אמר ליה אביי: אי הכי,

אפילו ב

רישא

של הברייתא

נמי

נאמר שאין מענין את דינו, ומדוע מחכים עד שמזים עליו.

ומשנינן: הרישא מדובר

כגון שהיה זבחו זבוח באותה שעה

ורק מחוסר זריקה הוא. ולא נחשב עינוי דין בשיעור זמן מועט של זריקה.

ותו פרכינן:

אבל אין זבח

של היוצא ליהרג עדיין

זבוח באותה שעה

שיוצא ליהרג,

מאי? לא

נעכב את דינו עד שיקריב, וקשה,

אדתני

בסיפא

חטא באותה שעה אין נזקקין לו, ליפלוג

בין דין הרישא לדין הסיפא

וליתני בדידה

ובין הרישא בין הסיפא כשחטא קודם לכן והביא קרבן, ובסיפא ישמיענו

במה דברים אמורים שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אין זבח זבוח כבר, לא נזקקין לו.

ומשנינן:

הכי נמי קאמר,

חסר בברייתא וכך כתוב:

במה דברים אמורים שהיה זבח זבוח באותה שעה. אבל אין זבח זבוח באותה שעה נעשה כמי שחטא באותה שעה ואין נזקקין לו.

מתניתין:

האשה שיצאה ליהרג

על ידי בית דין והיא מעוברת,

אין ממתינין

לה

מלהורגה עד שתלד, אלא הורגין את העובר עמה כי גוף אחד הוא.

אבל

ישבה על המשבר

לילד [ופירש"י לפני שנגמר דינה והתוס' חולקים ומפרשים שאחרי שנגמר דינה]

ממתינין

לה עד שתלד,

כי באותה שעה כבר נעקר הולד וזז ממקומו, והוא כגוף בפני עצמו ואסור להורגו.

האשה שנהרגה נהנין בשערה

אף על פי שמת אסור בהנאה.

בהמה שנהרגה

בידי ב"ד

אסורה בהנאה.

ולמדים זאת מ"בעל השור נקי" שכתוב לגבי שור הנסקל והיינו נקי מנכסיו ולא יהיה לו מהם שום הנאה.

גמרא:

שנינו במשנה אין ממתינין לה עד שתלד, ומקשינן:

פשיטא, כגופה היא

העובר.

ומשנינן:

איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב

"ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה וגו'

כאשר ישית עליו בעל האשה"

ומשלם דמי ולדות לבעל, הרי שעובר ממונו של הבעל הוא,

ו

לכן נאמר שלא

ליפסדיה מיניה

מהבעל את הולד ונמתין לה עד שתלד,

קמ"ל

שאין ממתינין.

והוינן בה:

ואימא הכי נמי

שנמתין כדי שלא יפסיד הבעל.

ומשנינן:

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אמר קרא

באשת איש שזינתה

"ומתו גם שניהם"

הנואף והנואפת. ומרבים מזה

לרבות את

הולד.

וחשבה הגמרא כעת שה"שניהם" מיותר, כי היה מספיק לכתוב "ומתו".

ומקשינן:

ו

הא

האי

פסוק "גם שניהם" לדרשה אחרת

מיבעיא ליה.

שדורשים: מזה שכתוב "שניהם" שאין חיוב מיתה אלא

עד שיהיו

הנואף והנואפת

שניהם שוים

דהיינו בני עונשין. אבל אם היא קטנה והוא גדול או להיפך אף הגדול אינו נהרג.

דברי רבי יאשיה.

ואם כן אין ייתור לדרשה כאן לולד.

ומשנינן:

כי קאמרת

לרבות את העובר לא "משניהם" למדים אלא

מ

יתור

"גם

שניהם".

וזה שנאמר במשנה:

ישבה על המשבר

ממתינין לה עד שתלד,

מאי טעמא? כיון דעקר

הולד ממקומו

גופא

אחרינא הוא

ואסור להורגו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: האשה

המעוברת

היוצאה ליהרג,

שאין ממתינין לה, כמבואר במשנה, ונהרגת מיד -

מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה, כדי שלא תבוא לידי ניוול.

שאם תהיה חיות בולד יצא לאחר מיתתה וניוול הוא לה.

ופריך:

והא קיימא לן דהולד מיית ברישא

לפני מיתת אמו, ואם כן אין לחשוש שיצא לאחר מיתתה ותתנוול.

ומוכיחים כך

דתנן: תינוק בן יומו

אם נפלה לו ירושה

נוחל, ומנחיל

אם מת בו ביום.

ואמר רב ששת

לפרש:

נוחל

היינו

בנכסי האם,

ומנחיל היינו

להנחיל לאחין מן האב.

[ובלי זה שיורשים אותו לא היו יורשים אותה שהרי הם אינם קרוביה].

ודוקא בן יום אחד, אבל עובר

באופן כזה

לא

מנחיל. כיון

דהוא מיית ברישא

לפני אמו.

ואין הבן יורש את אמו בקבר

לאחר מיתתו, בשביל

להנחיל לאחין מן האב.

[ואף שיש דין משמוש בירושה, שהמת יורש בקבר כשמת מורישו ומנחיל ליורשיו, זהו דוקא בירושת האב אבל לא בירושת האם].

ומוכח מזה שלא שייך שעדיין תהיה בו חיות לאחר מיתת האם, וקשה על רב יהודה אמר שמואל שחושש לזה.

ומשנינן:

הני מילי

שהולד מת קודם

לגבי מיתה

שמעצמה מתה,

איידי דולד זוטרא חיותא

מחיותה של האם

עיילא טיפה דמלאך המות ומחתך ליה לסימנין

של העובר

ברישא. אבל נהרגה

בידי אחרים

היא מתה ברישא.

והדר פריך:

ו

כי

הוא מיית ברישא

במתה אמו?

והא הוי עובדא

שמתה האם

ופרכיס

העובר

עד תלת פרכוסי.

ומשנינן:

אמר מר בר רב אשי

: פרכוס זה לא חיות הוא,

מידי דהוי אזנב הלטאה

שאחרי שחותכים אותה

דמפרכסת

, ואע"פ שאין בה חיות.

אמר רב נחמן אמר שמואל: האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד

להצילו , שפיקוח נפש הוא.