Arajín 24b — el Talmud en español

ומבארינן:

ורב

שלא דורש את הק"ו לגבי הקדש,

סבר, סוף סוף לבעלים מי קהדרא

שדה הקדש ביובל עד שנאמר ק"ו שבהקדישה ביובל תישאר בידיהם?! והרי

לכהנים הוא דנפקא

, ולא לבעלים!

וכהנים

אף הם, אין זכייתם מפני שהם במקום הבעלים, אלא

משלחן גבוה

קא זכו

שעומדים במקום ההקדש.

ומקשינן:

מאי טעמא

דרב?

[שכיון שהכתוב אומר: אם "משנת" היובל יקדיש שמשמע אחר שנת היובל, אם כן לא דיבר הכתוב בשנה עצמה של יובל, והיה לנו לומר שאינה קדושה כלל כמו שאמר שמואל - הרמ"ר בתוס'].

ומשנינן:

דאמר קרא "אם משנת היובל

יקדיש שדהו כערכך יקום",

ושנת היובל בכלל!

ושמואל

שסובר שאינה קדושה, לא מפרש כך כי

מי כתיב אם "בשנת" היובל

יקדיש שמשמע המקדיש ביובל עצמו, והלא

"משנת" היובל כתיב?!

דהיינו,

מ"שנת"

הראשונה

שאחר היובל.

ומקשינן:

בשלמא לרב

שמפרש "משנת היובל" על יובל עצמו

היינו דכתיב

שני פסוקים, האחד:

אם משנת היובל

יקדיש שדהו" למקדיש ביובל עצמו, ואז - "כערכך יקום", בלי גירוע! וכתוב פסוק אחר: "

ואם אחר היובל

וגו' וחשב לו הכהן על פי השנים הנותרות" למקדיש אחר היובל, שמגרע מפדיונו! ללמד: שהמקדיש ביובל עצמו נותן להקדש את כל הפדיון, ובשנה שלאחריו הוא מגרע.

אלא לשמואל, מאי "אחר היובל"

שכתוב שמגרע מפדיונו? והרי בפסוק הראשון "משנת היובל" כתוב שנותן את כל פדיונו, ולשמואל גם שם מדובר אחר היובל.

ומשנינן: מהו "אחר היובל",

אחר אחר

כגון שתים ושלש שנים אחר היובל [שסובר שמואל, שכל מקום שנאמר "אחר" מופלג הוא ולא סמוך - רש"ש, ועיין רבינו גרשום]. וכך מתפרשים שני הפסוקים - לשמואל: אם משנת היובל - בשנה ראשונה שלאחר היובל - יקדיש שדהו כערכך יקום, ולא יגרע. ואם אחר היובל - שתים ושלש שנים לאחר היובל - וחשב לו הכהן וגו', שמגרע מפדיונו.

מיתיבי

לרב [מהברייתא לעיל]:

מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה לא יקדיש, ואם הקדיש אינה קדושה!

והיינו כשמואל שביובל אינה קדושה כל עיקר, וקשה לרב?

ומשנינן:

אמר לך רב: אינה קדושה

שכתוב, היינו

ליגאל בגירוע, אבל

השדה עצמו

קדוש, ונותנין

בפדיונו

חמשים

להקדש, שהרי על שנת היובל כתוב "כערכך יקום".

ומקשינן: ומאחר שפירש רב שזה שכתוב בסיפא: ובשנת היובל עצמה "לא יקדיש", אין פירושו כפשוטו שלא יקדישנה כלל בשנת היובל, אלא הכוונה היא, שאם הקדיש אין השדה יוצאת בגירוע אלא בפדיון מלא. אם כן, שלא מדובר בעצם ההקדש אלא בדין גירוע,

מכלל

זה שכתוב ברישא מקדישין

לפני היובל

משמעותו היא ש

קדושה ליגאל בגירוע, והא

זה אי אפשר שיהיה דין גירוע בהקדש שלפני היובל ממש, שהרי

רב ושמואל דאמרי תרווייהו

לעיל:

אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים?!

ומשנינן באופן אחר:

אמר לך רב

: באמת הברייתא היא כפשוטה שאין הקדשו ביובל חל כלל, ומכל מקום לא קשה על רב שסובר שקדושה,

הא מני

ברייתא זו שכתוב בה שביובל אינה קדושה -

רבנן היא!

שלרבנן [לעיל יח.] שמפרשים "מיום הראשון" - שנאמר באזהרת חמץ - ולא ראשון בכלל, מפרשים גם "משנת היובל" ולא יובל בכלל, והלכך המקדיש ביובל איננה קדושה,

ואנא דאמרי

, שזה שאמרה התורה "משנת היובל יקדיש וגו'" יובל עצמו בכלל

כרבי דאמר

לגבי "מיום הראשון":

ראשון וראשון בכלל

ו"עד יום השביעי"

שביעי ושביעי בכלל

, ו

הכא נמי "משנת" ושנת היובל בכלל!

אבל שמואל סובר, שכאן מודה רבי ש"משנת" אין הכוונה בשנת היובל, ורק שם שכתוב "מיום" הראשון "ועד" יום השביעי, שייך לשון "מיום" על יום ראשון עצמו, אבל כאן שלא כתוב "ועד", אם היתה הכוונה לשנת היובל עצמה היה לו לכתוב "בשנת" היובל.

ומתמהינן ארב: ו

אי כרבי

, כלומר: אם כדבריך, שלרבי מה שאמרה התורה "אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום" על שנת היובל עצמה הוא אמור, שהפודה ביובל עצמו נותן חמשים להקדש, נמצא שחשבון חמשים סלע שקצבה תורה לתת ביובל, הוא על "חמשים" שנה שתעמוד ביד הפודה עד שיגיע תחלת יובל הבא, [ולא על ארבעים ותשע שנים בלבד], ואם כן

פונדיון

שמוסיף על הסלע לכל שנה כשפודה באמצע יובל

מאי עבידתיה?!

שהרי חמשים שקצבה תורה הוא לחמשים שנה, ולכל שנה סלע ולא יותר. [אבל לשמואל, שסובר שאף לרבי "אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך - שהוא חמשים סלעים - יקום", בשנה שלאחר יובל הוא אמור, ולא תעמוד בידו עד שיגיע יובל אלא מ"ט שנה בלבד, נמצא שלמ"ט שנה אמרה תורה לתת חמשים סלעים, סלע ופונדיון [שהוא אחד מארבעים ושמונה בסלע] לכל שנה, ומובן שנותן כשפודה באמצע שנות היובל על כל שנה שתעמוד בידו - סלע ופונדיון].

ומבארינן:

וכי תימא

שבאמת

לית ליה

לרבי שמוסיף פונדיון,

והתנן

[לקמן כ"ה ע"ש] מפורש לא כך:

הקדיש שתים ושלש שנים לפני היובל, רבי אומר: אומר אני נותן סלע ופונדיון לשנה

והיינו כשמואל שחמשים סלע שקצבה תורה הוא בשנה הראשונה, למ"ט שנה שעד תחלת יובל הבא, סלע ופונדיון לשנה! וא"כ קשה על רב, לרבי - מדוע צריך לתת פונדיון?!

ומשנינן:

רבי כרבי יהודה סבירא ליה

שאין בין תחלת יובל לתחלת יובל אלא מ"ט שנה!

דאמר

רבי יהודה:

שנת חמשים

שבכל מנין יובל

עולה לכאן

למנין שנות יובל ראשון,

ולכאן

למנין שנות יובל הבא, שהיובל עצמו נמנה כשנה ראשונה למנין חמשים שנות יובל, ואם כן חמשים שנותן ביובל עצמו, הוא רק למ"ט שנה שעד תחלת יובל הבא, לפי חשבון סלע ופונדיון לשנה.

ומיבעי לן:

לשמואל

שסובר שאף לרבי המקדיש ביובל עצמו אינה קדושה, וחמשים שקצבה תורה הוא, כשפודהו בשנה ראשונה שלאחר יובל,

לימא

, [האם מוכרח] ש

רבי כרבנן

שסוברים שתחלת מנין חמשים שנה הוא משנה שאחר יובל

סבירא ליה?!

ומבארינן:

דאי כרבי יהודה

סובר גם רבי, שמתחלת שנה ראשונה שאחר יובל ועד תחלת היובל הבא, אין אלא מ"ח שנה, אם כן חמשים שקצבה תורה לתת בשנה ראשונה שאחר היובל - לשמואל, אינם אלא למ"ח שנה שעד תחלת יובל הבא, שהרי שנה זו שניה היא בחשבון, ואם כן

סלע ושתי פונדיונות

שהוא אחד ממ"ח שבנ' סלעים

מיבעי ליה

לדעת רבי לתת לכל שנה, ולא רק סלע ופונדיון אחד, כמפורש בדברי רבי.

ופשטינן: אכן,

על כרחך, לשמואל, רבי כרבנן סבירא ליה.

תא שמע

ראיה לשמואל שסובר שביובל עצמו לא חל הקדשו - ממשנתנו, שכתוב:

ולא גואלין אחר היובל פחות משנה

, והיינו פחות משנה מתחלת שנת היובל.

ומבארינן:

בשלמא לשמואל לא גואלין לאחר יובל פחות משנה

משום דלא קדושה ביובל,

אלא לרב, מאי אחר יובל שנה

שאומרת המשנה שאין גואלים בה?

ודחינן:

מי סברת

שכוונת משנתנו

אחר יובל ממש?!