Arajín 23a — el Talmud en español

מתניתין:

המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה

שעדיין לא גירשה,

רבי אליעזר אומר

: כיון שדין האשה לגבות כתובתה אף מן ההקדש [שהרי נכסיו נשתעבדו לה], על כן:

כשיגרשנה ידור

הנאה

מן האשה, כדי שלא יוכל להחזירנה לעולם, כי חוששים אולי משום הערמה על ההקדש הוא מגרש אותה, שתגבה כתובתה מן ההקדש, ואחר כך יחזירנה, ויהנו שניהם ממה שהוציאה.

רבי יהושע אומר: אינו צריך

לידור ממנה הנאה.

כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף הערב לאשה בכתובתה

כלומר: אף אשה שהיה על כתובתה ערב,

והיה בעלה מגרשה, ידירנה

[ידור ממנה]

הנאה

, כדי שלא יוכל להחזירה לעולם. כי חוששים

שמא יעשה

[כלומר: עושה] הבעל

קינוניא

[ערמה]

על נכסים של

ערב

זה

, שמגרש את אשתו על מנת שתלך ותיטול כתובתה מן הערב,

ויחזיר

הבעל אחר כך

את אשתו

, ויהנו שניהם ממה שהוציאה מן הערב.

גמרא:

במאי קמיפלגי

רבי אליעזר ורבי יהושע?

רבי אליעזר סבר: אדם עושה

כלומר: עשוי לעשות -

קינוניא על ההקדש

ועל כן ידירנה, מחשש שעושה קינוניא.

ורבי יהושע סבר: אין אדם עושה קינוניא על ההקדש!

ומקשינן: ו

אלא הא דאמר רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר מנה לפלוני בידי

שאני חייב לו [רש"י שבועות מב:],

נאמן

וגובה אותו פלוני מן ההקדש, ולא חוששים שמשקר על מנת שיתן לו אותו פלוני מהמנה שהוציא מן ההקדש, כי

חזקה

אין אדם עושה קינוניא על ההקדש

. ועכשיו יקשה, לפי מה שפירשנו שבסברא זו אם אדם עושה קינוניא על ההקדש או לא חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע,

לימא

רב הונא שאמר שאין אדם עושה קינוניא על ההקדש

כתנאי

אמרה לשמעתתיה

[במחלוקת תנאים תלוי דינו]?!

ומשנינן:

לא

שייך למחלוקת התנאים דינו של רב הונא,

דעד כאן לא פליגי

רבי אליעזר ורבי יהושע,

אלא בבריא

אם חוששים שמערים בשביל עצמו [שכך הסכים עם האשה מתחלה שתתן לו חלק מכתובתה], ובזה הוא שאמר רבי אליעזר שחוששים.

אבל בשכיב מרע

שאין לו עצמו רווח ממה שיוציא אותו פלוני מן ההקדש, שהרי הוא הולך למות,

דברי הכל אין אדם עושה קינוניא על ההקדש

על מנת שירויחו יורשיו ממה שיניח להם מהמנה שהוציא הפלוני מן ההקדש [רש"י שבועות מב:],

מאי טעמא: אין אדם חוטא, ולא לו

תהיה ההנאה מחטאו, אלא ליורשיו.

איכא דאמרי

פירוש אחר במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע במשנתנו:

בבריא

שנהנה מקנוניתו,

דכולי עלמא

בין רבי אליעזר ובין רבי יהושע -

לא פליגי

, וסוברים שניהם

דאדם עושה קינוניא על ההקדש

, ולפי כולם היה לנו לעשות תקנה שלא יערים על ההקדש. אלא שסובר רבי יהושע, שאין תקנת הנדר "מועלת", שהרי יכול להתיר נדרו אצל חכם, ורבי אליעזר סובר, שידירנה ברבים, ושוב לא יוכל החכם להתיר.

והכא בנדר שהודר ברבים קמיפלגי: מר

[רבי יהושע]

סבר

: שאפילו כך

יש לו הפרה

כלומר: התרה אצל חכם - ואין התקנה מועלת, ועל כן אינו צריך לידור.

ומר

[רבי אליעזר]

סבר: אין לו הפרה

, ומועלת התקנה, ועל כן צריך לידור ברבים שלא יחזירנה.

ואיבעית אימא

פירוש אחר במחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע אם "מועלת" התקנה: ש

כולי עלמא

סוברים,

נדר שהודר ברבים יש לו הפרה

[התרה], ואפילו רבי אליעזר לא אמר שידירנה ברבים כיון שאין תקנה זו מועלת. אלא ידירנה על דעת רבים שאומרים לו: נדור! ושוב לא יוכל להתיר נדרו.

והכא בנדר שהודר על דעת

רבים קמיפלגי

: שרבי יהושע סובר: שאפילו בזה יכול להתיר את נדרו, ואין מועלת אף תקנה זו. ורבי אליעזר סובר: שאין יכול להתיר, ומועלת התקנה.

ומקשינן על הפירושים שהמחלוקת היא בנדר שהודר ברבים או בנדר שהודר על דעת רבים, אם יש לו התרה:

ואלא הא דאמר אמימר: נדר שהודר ברבים יש לו הפרה

, ו

על דעת רבים אין לו הפרה! לימא

אמימר

כתנאי אמרה לשמעתיה?!

שהרי או תחילת דבריו של אמימר תלויה במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, או סוף דבריו תלוי במחלוקתם.

ותו

מקשינן, לפירושים אלו שאומרים שאף לרבי יהושע "היה צריך" לתקן שלא יוכל לעשות קינוניא על ההקדש, אלא שסובר "שאין מועלת" התקנה: ואם כן, מדוע כתוב:

רבי יהושע אומר "אינו צריך"

, שמשמע שאין לנו לחוש לכלום?!

"אינו מועיל"

התקנה

מיבעי ליה

לומר!

אלא

מפרשים פירוש אחר במחלוקתם: שסובר רבי יהושע שאף שבבריא חוששים לקינוניא, כאן אין לחוש שעושה קינוניא על ההקדש על ידי הגירושין, שהרי אם היה רוצה, היה נשאל לחכם על עיקר הקדשו ויתיר החכם את ההקדש. ו

הכא בשאלה דהקדש

אם מועיל להפקיע הקדשו

קמיפלגי

: שרבי יהושע סובר שיכול לישאל ולהתיר, וממילא אין לחוש לקנוניא. ורבי אליעזר סובר שאינו יכול לישאל ולהתיר את הקדשו, ואם רוצה ליהנות ממה שהקדיש צריך להערים ולגרשנה, ועל כן ידור הנאה!

ומסייעינן הך פירושא בתרא:

והתניא: המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, רבי אליעזר אומר: כשהוא מגרשה ידור הנאה. רבי יהושע אומר: אינו צריך. ואמר רבי אלעזר ברבי שמעון: הן הן דברי בית שמאי, הן הן דברי בית הלל

, כלומר: מחלוקת דרבי אליעזר ורבי יהושע, היא כמו מחלוקת בית שמאי ובית הלל,

שבית שמאי אומרים: הקדש טעות

כגון שאמר: שור לבן היוצא מביתי יהא הקדש! ונמצא שחור, הוא

הקדש

, וכל שכן שהם סוברים, שכל הקדש שהוקדש בלי טעות כגון שור זה הקדש, שלא יוכל החכם לעשותו חולין על ידי שום חרטה, שהרי החכם שמתיר זה משום הקדש טעות [רשב"ם ב"ב קכ:], והיינו כרבי אליעזר דאין שאלה בהקדש. ו

בית הלל אומרים: הקדש טעות אינו הקדש

, ולשיטתם מועלת שאלה בהקדש לעשותו חולין, והיינו כרבי יהושע שיש שאלה בהקדש.

ומברייתא ראיה למה שפירשנו, שמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע היא אם מועיל שאלה בהקדש.

שנינו במשנה:

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. משה בר עצרי, ערבא דכלתיה הוה

[היה ערב לכלתו על כתובת בנו],

ורב הונא בריה

של משה

צורבא מרבנן הוה

[תלמיד חכם היה],

ודחיקא ליה מילתא

[דחוק במעות היה רב הונא].

אמר אביי: ליכא דנסבי עצה

[אין מי שישיא עצה]

לרב הונא, דליגריש לדביתהו

[שיגרש אשתו]

ותיתבע

האשה

כתובתה מאבוה

של בעלה שערב לה,

ולהדרה מהדרי

[ויחזיר רב הונא את אשתו] לאחר מכן, וירוח להם מכתובה זו.

אמר ליה רבא

לאביי:

והאנן

במשנתנו: "הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה

ידור הנאה"

-

תנן

, ואם יגרשנה רב הונא איך יחזירנה?!

ומשנינן:

ואביי

שאמר כן, כוונתו היתה:

אטו כל דמגרש, בבי דינא מגרש

[צריך לגרש] עד שיאמרו לו דור הנאה! ילך בצנעא ויגרשנה בלי שידירה.

לסוף איגלאי מילתא דכהן הוה

רב הונא - ואי אפשר לו להחזיר את אשתו משיגרשנה!

אמר אביי: בתר עניא אזלא עניותא

[אחרי העני רודפת העניות] שאינו יכול ליהנות ולהרויח אף מעצה זו.

ותמהינן לאביי, על העצה לגרשה ולהפסיד אביו הערב:

ומי אמר אביי הכי והאמר אביי, איזהו רשע ערום: זה המשיא עצה

למי שקיבל נכסים ממי שאמר בשעת מיתתו: "נכסי לך ואחריך [כשתמות] לפלוני", ואומר משיא העצה למקבל:

למכור בנכסים

אלו ולהנות מן המעות. והרי זה מפסיד במכירתו לאותו פלוני הבא אחריו

כרבן שמעון בן גמליאל

, שסובר: שאם מכר הראשון, אין לשני אלא מה ששייר ראשון, והפסיד. ועל כן קרוי "רשע": שמתעבר על ריב לא לו, ומבטל מחשבת הנותן שברצונו שלא ימכור הראשון לאחרים, [שהרי רוצה שיבוא לידי זה שאחריו]. והוא ערום: שמכל מקום מצליח הוא, ומה שעשה עשוי, שהרי הנותן לא מיחה בשעת מתנה [רשב"ם ב"ב קעד:].

והשתא תמהינן: אם כן, גם זה שמשיא עצה לגרש, ואין כוונת המגרש אלא על מנת שישלם הערב את ערבותו, רשעות וערמומיות היא נתינת העצה, ואיך אמר אביי עצמו לתת עצה זו?!

ומשנינן: במעשה זה יש שתי סיבות לטובה ולכן [יד רמה ב"ב קעד:, ושו"ע] הדין שונה!

בריה

של הערב, במעשה זה שהיה הערב משלם להרויח לבנו [ולא היה האב נותן לו כראוי - יד רמה ב"ב קעד... וברבינו גרשום: שסוף דבר ראוי הוא ליורשו ועיין רבינו גרשום ב"ב קעד:]

שאני! וצורבא מרבנן

כמו רב הונא

שאני!

שמצוה לתת לו עצה כדי שיהיו לו נכסים ויעסוק בתורה - רבינו גרשום.

תו מקשינן על העצה של אביי:

ותיפוק ליה

שגם לולא שהיה רב הונא כהן, לא היה מועיל גירושיו לגבות מן הערב,

ד

משה בר עצרי

ערב

סתם

הוא

ולא קבלן,

וערב דכתובה, לא משתעבד

לשלם כלל.