Arajín 21b — el Talmud en español

מיתיבי

: האומר

חטאתו ואשמו של פלוני עלי

להביאה, אם הקריבה

לדעת

המתכפר

יצא

אותו פלוני ידי חובת כפרה. אבל הקריבה

שלא לדעת

המתכפר

לא יצא.

ואם אמר

עולתו ושלמיו של פלוני עלי,

[שבא לפטור את חבירו מחובת נדרו שנדר בעולה ושלמים],

בין

אם הקריב

לדעת

חבירו

ובין שלא לדעת

חבירו,

יצא

חבירו ידי נדרו. וקשה על שמואל שאמר עולה צריכה דעת.

ומשנינן:

אמר לך שמואל כי תניא ההיא

שיצא, מדובר ש

בשעת כפרה

היה שלא מדעת, אבל ההפרשה היתה מדעתו. שכיון

דאירצי בשעת הפרשה

ודאי גם עכשיו נוח לו בזה. [ובחטאת ואשם אף אם היתה הפרשה מדעת, אין לו כפרה שלא מדעת. כי שמא אינו מתרצה שיוקרב על ידי חבירו כיון שמפסיד בכך מצות סמיכה. אבל בעולה לא אכפת לו בכך כיון שאינה באה לכפר על החטא (תוס')].

כי קאמינא אנא

שצריך דעת המתכפר,

בשעת הפרשה

אמרתי.

ופליגא

שמואל

אדעולא. דאמר עולא: לא חילקו בין חטאת לעולה, אלא שחטאת צריכה דעת בשעת הפרשה

כשמפריש חברו עליו ובלי זה אינו קדוש,

ועולה אין צריכה דעת בשעת הפרשה.

[שחטאת שלכפרה באה, סובר עולא שלא נוח לו לאדם בכפרה שאינה שלו. אבל עולה שלא לכפרת החטא באה לא אכפת לו בכך. תוס'].

אבל בשעת כפרה, אידי ואידי לדעת

המתכפר

יצא, שלא לדעת לא יצא.

[שבשניהם אפשר שלא נוח לו, שרוצה לקיים מצות סמיכה. תוס'.]

מיתיבי

: "האומר

חטאתו ואשמו עולתו ושלמיו של פלוני עלי, לדעת יצא שלא לדעת לא יצא

". וסותר לברייתא הראשונה שמחלקת בין חטאת ואשם לעולה ושלמים, בזה.

ומשנינן:

שמואל מוקי לה

לברייתא זו

בשעת הפרשה

שבכולם צריך דעת, כי שמא לא נוח לו להתכפר בדבר שאינו שלו. והברייתא הראשונה שחילקה ביניהם מדוברת בשעת כפרה, כמבואר.

ועולא מוקי לה

לברייתא זו

בשעת כפרה,

שבכולם צריך דעת משום סמיכה, והברייתא לעיל מדוברת בשעת הפרשה.

אמר רב פפא

: אלו

מתנייתא אהדדי לא קשיין. הא בשעת כפרה, הא בשעת הפרשה,

וכמו שפירשנו.

ולאמוראי נמי,

לפי שניהם

לא קשיא. דשמואל מוקי קמייתא בשעת כפרה ובתרייתא בשעת הפרשה. ועולא מוקי איפכא. אמוראי

[שמואל ועולא]

ודאי פליגי.

ששמואל סובר שעולה צריכה דעת בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה. ועולא סובר להיפך.

ומקשינן:

פשיטא,

ומה בא רב פפא להשמיענו?

ומשנינן:

מהו דתימא, מאי שעת הפרשה דקאמר שמואל

שצריך דעת בעולה,

אף בשעת הפרשה

כוונתו. וכל שכן שצריך בשעת כפרה ומודה בזה לעולא.

ואף על גב דאי

נאמר כך,

הך

ברייתא

קמייתא

תשאר

בתיובתיה

לשיטתו.

קא משמע לן

רב פפא שאינו כן, אלא לשמואל דוקא בשעת הפרשה צריך דעת, ומיושבת הברייתא אף לשיטתו.

שנינו במתניתין:

וכן בגיטי נשים כופין

אותו עד שיאמר רוצה אני.

אמר רב ששת: האי מאן דמסר מודעא אגיטא

לפני שגירש בו [שאמר גט שאני כותב לאשתי בטל הוא. רמב"ם פרק ו' מהלכות גירושין.]

מודעיה מודעא,

ומועיל לבטל את הגט.

ופריך:

פשיטא

שאינו גט, שהרי גילה את דעתו שאין רצונו בגירושין.

ומשנינן:

לא צריכא,

אלא

דעשויה

[שכפוהו] בית דין לאחר המודעה

ואירצי

שהסכים לגרש ונתן את הגט.

מהו דתימא

כיון שהסכים אחר שכפוהו בית דין, ודאי

בטולי בטליה למודעא.

קא משמע לן,

שאין בזה משום ביטול מודעה עד שלא יבטלנה להדיא.

ומדייק זאת מהמשנה,

דאם כן

שנחשב ביטול,

ליתני

במשנה "כופין אותו

עד שיתן"

ופשוט שאם נתן ודאי שנתרצה.

מאי "עד שיאמר

רוצה אני"? אלא משום שחוששים שמא מסר מודעה. לכן כופים אותו

עד

שיאמר

דמבטל ליה למודעיה,

דהיינו שיאמר רוצה אני ובאמירה זו הרי הוא חוזר בו ממה שגילה דעתו מתחילה שאין רצונו בגירושין.

הדרן עלך פרק האומר משקלי

--- title: "חברותא - ערכין — פרק שישי - שום היתומים" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02370.html#HtmpReportNum0006L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0006L5" --- פרק שישי - שום היתומים

Оригинал главы פרק שישי - שום היתומים

מתניתין:

שום היתומים

בית דין שהוצרכו למכור מנכסי יתומים כדי להגבות לבעל חוב, צריכים לשום את ערך הנכסים, ולהכריז שכל הרוצה ליקח יבא ויקח! כדי שישמעו בני אדם ויבואו ליקח, ויוסיף כל אחד על חבירו במחיר הנכסים. ואם לא ימצאו מי שמוסיף על שומת הבית דין, נותנין למלוה כפי שומת הבית דין [על פי רוב הראשונים]. ומכריזים עליה

שלשים יום. ושום ההקדש

כשמוכר הגזבר קרקע של הקדש, זמן ההכרזה הוא

ששים יום.

ומכריזין

בין ביתומים בין בהקדש

בבוקר ובערב.

גמרא:

מאי שנא בבוקר ובערב?

ומפרשינן:

אמר רב יהודה אמר רב

: מכריזים בערב, שהוא

בשעת הוצאת פועלים

על ידי בעל הבית ממלאכתם לביתם.

ו

מכריזים בבוקר, שהוא

בשעת הכנסת פועלים

למלאכתם.

ומבארינן: זה שמכריזים בערב,

בשעת הוצאת פועלים

, הטעם הוא:

דאיכא

בעל הבית

דניחא למיזבן

[שרוצה לקנות], וכיון שפועליו עמו,

אמר להו

[יאמר להם]

לפועלים: איזילו סיירו לה ניהלי

[לכו וראו את הקרקע עבורי] אם יפה היא לקנותה, וישיבוהו למחרת כשיהיו עמו במלאכתו. ומה שמכריזים בבוקר

בשעת הכנסת פועלים

למלאכה, הטעם הוא: כדי

דנידכר דאמר להו

[שיזכר בעל הבית שאמר לפועליו] לראות את השדה, ו

ניזיל נישיילינהו

[ילך וישאל את פועליו] אם יפה היא.

ומסייעינן:

תניא נמי הכי: שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום

ו

מכריזין בבוקר ובערב, בשעת הוצאת פועלים

ממלאכתם לביתם,

ובשעת הכנסת פועלים

למלאכתם.

וכיצד מכריזים:

אומר

המכריז:

שדה פלוני בסימניה

[שסימניה] כך וכך,

ובמצריה

[ושגבולותיה] שם ושם,

כך

וכך

היא יפה

לעשות תבואה, ובכך

וכך היא שומא

[נישומה] על ידי בית דין,

כל הרוצה

ליקח יבא ויקח

. וקרקע זו נמכרת:

על מנת ליתן לאשה

את הדמים שישתלמו -

בכתובתה, ולבעל חוב

[או לבעל חוב]

בחובו

, כפי הענין!

ומקשינן:

למה לי

למכריז

למימר

בהכרזתו:

על מנת ליתן לאשה

-

כתובתה ולבעל חוב

-

חובו

, וכי מה איכפת להם לקונים, לשם מה היא נמכרת?!

ומפרשינן: משום

דאיכא

קונה

דניחא ליה

דוקא

בבעל חוב

שמוכר עבור חובו,

דמיקל בזוזי

שמקבל בדמי הקרקע גם זוזים שבורים וחסרים, שאין סוחרים - שהם הבעלי חובות - מקפידים בכך.

ואיכא

מצד שני - לוקח

דניחא ליה

דוקא

באשה, דשקלה

את דמי הקרקע

על יד על יד

[מעט מעט] שאינה צריכה את כל הדמים כאחד, שכיון שאינה יודעת להתעסק במעות, ואינם צריכים לה אלא להוצאה, אינה מקפידה אם לא יפרעו לה בבת אחת [ר"ן]