Versión en texto de este daf: original y traducción
Arajín 16b — el Talmud en español
Arajín 16b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Arajín 16b
ו
הא
שהמעיל של בגדי כהונה מכפר עליו, מדובר שאמרו
בפרהסיא
, והמעיל שהוא בקול מכפר על מעשה קול.
בעא מיניה רבי שמואל בר אלנדב מרבי חנינא, ואמרי לה
[ויש אומרים]
רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא
הוא זה ששאל
מרבי חנינא, ואמרי לה
שהשאלה היתה
מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה
"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"?
ופשטינן לה:
הוא
המצורע [שבאו עליו נגעים על שדיבר לשון הרע, כמבואר לעיל]
הבדיל בין איש
לאשתו
שגרם להם להתקוטט, על ידי לשון הרע שאמר ביניהם [רבינו גרשום], ו
בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: "בדד ישב וגו'".
אמר רבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי
צפרים לטהרתו? אמר הקב"ה: הוא (עושה) עשה
המצורע [שבאו עליו נגעים על לשון הרע]
מעשה פטיט
לשון קול של לשון הרע היוצא בחשאי,
לפיכך אמרה תורה: יביא קרבן פטיט
צפרים שצועקין בכל שעה.
תנו רבנן
: כתיב: "
לא תשנא את אחיך בלבבך
[אלא - רמב"ן] הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא",
יכול
אילו אמר הפסוק "לא תשנא את אחיך" בלבד, היינו מפרשים שלא יעשה לו מעשים המורים על השנאה ש
לא יכנו, לא יסטרנו
[כלאחר ידו]
ולא יקללנו
כשמוכיח אותו , [שכך היה משמע מהנאמר בסמוך לזה "הוכח תוכיח" שהתוכחה היא בדברים, ואמר הכתוב שלא תשנא את אחיך לעשות לו דברים המורים שנאה, אלא רק תוכחה בדברים],
תלמוד לומר
: לא תשנא את אחיך
"בלבבך", בשנאה שבלב הכתוב מדבר
שלא ישנאנו, אבל יוכיחנו בכל דבר שיהיה, בהכאה או בקללה. [עפ"י קרבן אהרן, וכמשמעות רש"י. ועיין רמב"ם פ"ו ה"ה מדעות].
מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו, שנאמר: "הוכח"
תוכיח את עמיתך.
הוכיחו ולא קיבל, מנין שיחזור ויוכיחנו, תלמוד לומר
: הוכח
"תוכיח" מכל מקום! יכול
יוכיחנו ברבים ו
אפילו פניו משתנים
שמלבין המוכיח את פניו,
תלמוד לומר: "ולא
תשא עליו חטא".
תניא, אמר רבי טרפון: תמה אני, אם יש בדור הזה
מי
שיכול להוכיח?!
שכולם חוטאים! ש
אם אמר לו
המוכיח לחוטא
טול קיסם מבין שיניך
, כלומר: טול עוון קטן שבידך!
אמר לו
[יכול לומר לו]
טול קורה
עוון גדול
מבין עיניך.
אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה
מי
שיודע להוכיח
בדרך כבוד, שלא יהיו פניו משתנים!
אמר רבי עקיבא: תמיה אני אם יש בדור הזה
מי
שמקבל תוכחה!
אמר רבי יוחנן בן נורי
: רבי עקיבא מקבל תוכחה היה [מהרש"א לדעת רש"י], ש
מעיד אני עלי שמים וארץ,
שאף
שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל
[מתלונן]
עליו
כשהייתי רואה בו דבר גנאי,
לפני רבן גמליאל בריבי
והיה רבן גמליאל מלקהו.
וכל שכן שהוסיף בי
עקיבא
אהבה, לקיים מה שנאמר: אל תוכח
לץ פן ישנאך "הוכח לחכם ויאהבך".
בעא מיניה רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, מרבי שמעון בן פזי: תוכחה לשמה
לשם שמים
וענוה שלא לשמה
שעושה עצמו עניו שאינו רוצה להוכיחו, ואותה ענווה שלא לשם שמים היא אלא כדי שלא ישנאנו -
הי מינייהו עדיפא?
אמר
ופשט
ליה
רבי שמעון בן פזי לבנו:
ולא מודית דענוה לשמה עדיפא מתוכחה לשמה?! דאמר מר: ענוה גדולה מכולם
[מכל המעלות המנויות בברייתא של רבי פנחס בן יאיר, והן תורה, זהירות, זריזות, נקיות, פרישות, טהרה, קדושה, יראת חטא, חסידות] וכיון שענוה לשמה עדיפה,
שלא לשמה נמי עדיפא! דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי
שעושה כן
שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה!
ומפרשינן:
היכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה? כי הא דרב הונא וחייא בר רב, הוו יתבי קמיה דשמואל. אמר ליה חייא בר רב
לשמואל:
חזי מר, דקא מצער לי
[מכה וחובט אותי]
רב הונא! קבל עליה
[קיבל על עצמו רב הונא]
דתו לא מצער ליה. בתר דנפיק
[אחרי שיצא חייא בר רב מלפניהם]
אמר ליה
רב הונא לשמואל:
הכי והכי קא עביד
חייא בר רב, ולכן הייתי מכהו.
אמר ליה
שמואל לרב הונא:
אמאי לא אמרת לי
שכך היה עושה
באנפיה
[בפני חייא בר רב]?!
אמר ליה
רב הונא:
חס לי
[חלילה לי]
דליכסוף זרעיה דרב על ידאי
[שיתבייש חייא בנו של רב על ידי]! וזוהי ענוה שלא לשמה שבפניו לא סיפר.
ומיבעי לן:
עד היכן תוכחה
עד כמה חייב אדם להוכיח את חבירו?
רב אמר: עד הכאה
שיכה החוטא את המוכיח!
ושמואל אמר: עד קללה
של החוטא למוכיח!
ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה!
ומחלוקת אמוראים זו
כתנאי
היא, שכבר נחלקו בה.
רבי אליעזר אומר: עד הכאה! רבי יהושע אומר: עד קללה! בן עזאי אומר: עד נזיפה!
אמר רב נחמן בר יצחק: ושלשתן
[רבי אליעזר, רבי יהושע ובן עזאי] מ
מקרא אחד דרשו
את שיטתם!
דכתיב
לגבי יהונתן שהוכיח את שאול: "ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי וגו'. ויען יהונתן את שאול נשאֹל נשאַל דוד מעמדי וגו' על כן לא בא אל שלחן המלך.
ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות הלוא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי לבשתך ולבושת ערות אמך וגו'
ועתה שלח וקח אותו אלי כי בן מות הוא. ויען יהונתן את שאול אביו ויאמר אליו למה יומת מה עשה.
וכתיב: ויטל שאול את החנית עליו להכתו
וידע יהונתן כי כלה היא מעם אביו להמית את דוד".
מאן דאמר עד הכאה
, חייב להוכיח, לומד זאת מ
דכתיב: ויטל שאול את החנית עליו " להכתו".
מאן דאמר עד קללה
חייב להוכיח לומד זאת מ
דכתיב: "לבושתך ולבושת ערות אמך"
ובודאי שהיה יונתן מוכיחו אז, שאם לא כן לא היה מקללהו - מהרש"א.
ולמאן דאמר עד נזיפה, דכתיב: "ויחר אף שאול"
, ובודאי על שהוכיחו יונתן נזף בו שאול - מהרש"א.
ומקשינן:
ולמאן דאמר עד נזיפה, הכתיב
שהיה יונתן מוכיחו אף עד
הכאה וקללה?
ומשנינן:
שאני התם
שהוסיף יונתן להוכיח לשאול אף עד קללה והכאה,
דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד, מסר נפשיה טפי!
אבל שמחויב להוכיח עד נזיפה יש ללמוד משם, שכיון שיהונתן מסר נפשו כל כך עד הכאה, מסברא יש לומר, שבאיש אחר, חייב לכל הפחות עד נזיפה [מהרש"א, וע"ע שם, בתוס'].
מיבעי לן:
עד היכן לא ישנה אדם מאכסניא שלו
, כלומר: עד כמה צריך האכסנאי לסבול מבעל הבית שלו, ולא יצא מביתו [רבינו גרשום]?
רב אמר: עד הכאה
שיכה בעל הבית את האכסנאי או את אשתו, מחמת שאינו רוצה שיגור עמו.
ושמואל אמר: עד שיפשילו
בעלי הבית
את כליו
[בגדיו] של אכסנאי
לאחוריו
להשליכם מן הבית!
ומפרשינן:
בהכאה דידיה
של אכסנאי עצמו
כולי עלמא לא פליגי
שדי בזה ויכול לשנות, שאינו יכול להיות שם יותר. וכן
בהפשלת כליו
שלו
כולי עלמא נמי לא פליגי
שישנה.
כי פליגי, בהכאה דדביתהו
[אשתו של אכסנאי]!
מר
[שמואל]
סבר: כיון דלדידיה לא מצער ליה מאי נפקא ליה
מינה
, הילכך לא ישנה עד הפשלת כליו.
ומר
[רב]
סבר: אתי לאיטרודי
[להתקוטט] עם בעל הבית: למה הכה את אשתו [רבינו גרשום], ועל כן ישנה אף כשאין מכים אלא את אשתו. ובהפשלה של כלי אשתו לפי כולם לא ישנה. [עפ"י עיון יעקב, וכמשמעות רש"י].
וכל כך
שאמרנו שחייב האכסנאי לסבול קודם שיצא,
למה? דאמר מר: אכסנאי
המשנה מאכסניא שלו,
פוגם
את בעל הבית,
ונפגם
הוא עצמו, כי אומרים האנשים: כמה קשים אלו שלא יוכלו לדור יחד.
אמר רב יהודה אמר רב: מנין שלא ישנה אדם מאכסניא שלו מן התורה? שנאמר
: ויעל אברם ממצרים וגו' וילך למסעיו מנגב וגו'
"עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה"
, מכאן שחזר לאכסניא שהיה בה בתחלה [רבינו גרשום].
רבי יוסי ברבי חנינא אמר, מהכא
למדים שלא ישנה, שכתוב: ויעל אברם ממצרים וגו'
"וילך למסעיו"
, בדרך שהיה רגיל לחנות ממסע למסע, שלא שינה בית מלונו.
מאי בינייהו
בין רב לרבי יוסי?
איכא בינייהו: אכסנאי דאקראי
כגון אכסנאי שבדרך, שלן שם במקרה מחמת ששקעה לו שם חמה! שלפי רב יהודה שלומד מ"עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה" לא מחשיב אלא אכסניא קבועה, ולרבי יוסי שלומד מ"וילך למסעיו", מחשיב אפילו אכסניא של אקראי.
אמר ר' יוחנן: מנין שלא ישנה אדם (מאומנותו) מאומנות
אביו
[תוס']
ומאומנות אבותיו, שנאמר
[במלכים א' ז']:
וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור. בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי "ואביו איש צרי חרש נחשת"
וימלא [חירם] את התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחשת, הרי שלקח חירם אומנות אביו.
וכתיב
[דברי הימים ב' ב'] על חירם שהיה:
"בן אשה מבנות דן"
, [שהיה אביו משבט נפתלי ואמו משבט דן],
וכתיב
[שמות ל"ח]:
ואתו
[עם בצלאל במלאכת המשכן]
אהליאב בן אחיסמך "למטה דן"
, הרי שלקח חירם אומנות אבותיו מצד אמו שהיתה משבט דן. [בשמועה זו, נוסחת הגמרא וביאורה על פי "חק נתן". ובביאור מה שהביאה הגמרא להוכיח שאהליאב משבט דן היה חרש נחושת, יש לפרש שהמקור הוא מהפסוק: "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן "חרש" וחושב. אמנם אונקלוס תרגם על "חרש", "נגר", והיינו חרש עצים ולא חרש נחושת. ויש לפרש כוונת הגמ', שכיון שאהליאב השתתף במלאכת המשכן שכללה גם עבודות בנחושת, הרי שהיה חרש נחושת. ובנוסחאות הגמרא שלפנינו הגיהו במקום "ואתו אהליאב", "אתו את אהליאב", והכוונה לפסוק בשמות ל"א: "ואני הנה נתתי אתו [עם בצלאל במלאכת המשכן] את אהליאב בן אחיסמך למטה דן וגו'", וטעם הגהתם, שהבינו שכוונת הגמרא להוכיח ממה שהיה אהליאב שותף למעשה המשכן שכללה חרשות נחושת, ועל כן מן הראוי להביא הפסוק המוקדם יותר].
עד היכן תכלית
[סוף מדת]
יסורין
, כלומר: איזה יסורים הם שפחותים מהם אינם בכלל יסורים?
אמר רבי אלעזר: כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו
, שאינו לפי מדתו כהוגן, וצער הוא לו! אבל יסורים פחותים מזה, אינם בכלל יסורים.
ומקשינן עלה:
מתקיף לה רבא זעירא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני: גדולה מזו
[על יסורים פחותים מאלו]
אמרו: אפילו נתכוונו למזוג לו
כוס יין
ב
מים
חמין
, וטעו
ומזגו לו
את הכוס
בצונן
, או נתכוונו למזוג לו
בצונן, ומזגו לו בחמין
, זה בכלל יסורים!
ואת אמרת דבעינן כולי האי
צער שיחשב יסורים?!
מר בריה דרבינא אמר: אפילו נהפך לו חלוקו
שלא לבשה כסדר לבישתה וצריך להופכה ולפושטה - הרי הוא בכלל יסורים!
רבא
אמר,
ואיתימא רב חסדא, ואיתימא רבי יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא: אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש
מעות
ועלו בידו שתים
, בכלל יסורים הוא! ודוקא כשרצה ליטול שלש ועלו בידו שתים,
אבל
רצה ליטול
שתים ועלה בידו שלש, לא
נחשב יסורים,
דליכא טירחא למישדייהו
[לזרוק לכיס את המעה היתירה]!
וכל כך למה
73 ,
כלומר: לאיזה ענין אמרו, שדברים אלו בכלל יסורים?
ומפרשינן: שנחשב יסורים לענין זה
דתניא דבי רבי ישמעאל: כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין, קיבל
בזה
עולמו
74 ,
כל מנוחתו לעתיד! ו
במערבא אמרי
הכי: כל שעברו עליו ארבעים יום בלי יסורים,