Versión en texto de este daf: original y traducción
Arajín 13b — el Talmud en español
Arajín 13b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Arajín 13b
והכי קאמר: אין פוחתין מששה טלאים
המבוקרים בלשכת הטלאים, ארבעה ימים קודם שחיטה
. שבתמיד צריך, שד' ימים קודם ליום שחיטתו יהיה הטלה מבוקר ממום.
ומני? בן בג בג היא. דתניא: בן בג בג אומר: מנין לתמיד
שטעון ביקור
ד'
ימים קודם שחיטה? תלמוד לומר
בתמיד
"תשמרו להקריב לי במועדו". ולהלן
בקרבן פסח
הוא אומר "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה".
ולומדים בגזירה שוה "תשמרו" ו"משמרת",
מה להלן
בפסח
טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה
[שהרי מקחו מבעשור לחודש ושחיטתו בי"ד, והיינו ד' ימי ביקור]
אף כאן
בתמיד
טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.
וביאור הענין הוא, שששה טלאים המבוקרים לבד מהשנים שקרבים באותו יום הם. שבתחלה, ביום חינוך המזבח, שמונה טלאים המבוקרים ניתנו שם. ואחר שניטלו שניים לצורך תמידי אותו יום, ביקרו שניים אחרים קודם הלילה והביאום תחתם, שיהיו ראויים ליום החמישי. וביום השני אחר שקרבו שניים, מביא שניים אחרים תחתם שייראו ליום השישי, וחוזר חלילה. ונמצאו כל התמידין מבוקרים ד' ימים קודם השחיטה.
ומסייעינן להך פירושא:
דייקא נמי
דכן כוונת מתניתין.
דקתני
"ששה טלאים וכו'
כדי לשבת
" ומשמע שסימן בעלמא הוא.
ולא קתני
"ששה טלאים וכו'
לשבת"
שהיה משמע שמדובר לצורך שבת עצמה.
ומסיק:
שמע מינה
שכך הוא.
שנינו במתניתין:
"אין פוחתין משתי חצוצרות ומוסיפין וכו'
.
ושיילינן:
ועד כמה
חצוצרות מוסיפין?
ומשנינן:
אמר רב הונא בר זבדי ואמרי לה אמר רב זבדי: עד מאה ועשרים
חצוצרות. שנאמר:
"ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצררים בחצוצרות".
שנינו במתניתין:
"מתשעה כנורות וכו' והצלצל לבד".
ושיילינן:
מנא הני מילי?
ומשנינן:
אמר רב אסי, דאמר קרא "ואסף במצלתיים".
הרי שלוי אחד לבדו היה.
ומקשינן:
"מצלתיים" תרי
צלצלים
הוו.
ומשנינן:
כיון דחדא עבידתא עבדי
שמכים זה על זה ואין אחד מועיל בלא חבירו,
וחד גברא עביד בהו, קרי להו
לזוג צלצלים,
חד.
מתניתין:
אין פוחתין משנים עשר לויים
עומדין
על הדוכן
בשעת השיר,
ומוסיפין עד לעולם. אין
הלוי
הקטן
נכנס לעזרה לעבודה
של לויים [ככיבוד העזרה והגפת דלתות].
אלא בשעה
שהלויים אומרים
בשיר
, ובזה מצטרף עמהם.
ולא היו
הקטנים
אומרים
[מנגנים]
בנבל ובכנור, אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה
של הלויים. שקול הקטן דק ומתבל את קול הגדולים.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין עולין
הקטנים
למנין
י"ב לויים, ורק כתוספת הם באים.
ואין עולין
הקטנים
לדוכן
הלויים,
אלא בארץ היו עומדין וראשיהם בין רגלי הלויים
העומדים מעליהם בדוכן.
וצוערי הלויים היו נקראין.
גמרא:
והוינן:
הני
י"ב לויים
כנגד מי?
ומשנינן:
אמר רב פפא כנגד
תשעה כנורות ושני נבלים וצלצל אחד
שאין פוחתין מהן, הוצרכו י"ב לויים. וכן מוכח מהפסוק,
שנאמר
במשמרת משוררים של גדליה
"הוא ואחיו ובניו שנים עשר".
שנינו במתניתין:
אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלויים
אומרים בשיר.
והוינן:
מנא הני מילי?
ומשנינן:
אמר רבי יוחנן, דאמר קרא "ויעמוד ישוע בניו ואחיו, קדמיאל ובניו, בני יהודה כאחד, לנצח על עושה המלאכה בבית האלוקים, בני חנדד, בניהם ואחיהם הלויים"
. וסוף הפסוק שכתוב "בניהם ואחיהם הלויים" מיותר, שהרי כבר הזכיר אצל כל אחד את בניו. אלא שבא לרבות קטנים. [תוס']
שנינו במתניתין:
לא היו אומרים לא בנבל ולא בכנור אלא בפה וכו'.
ושיילינן:
למימרא, דנבל לחוד וכנור לחוד
, ושני כלים הם? ואם כן
לימא מתניתין דלא כר' יהודה? דתניא: רבי יהודה אומר, כנור של מקדש של
שבעת נימין היה. שנאמר "שובע שמחות את פניך". אל תיקרי שובע אלא שבע.
ומדובר בשמחה לפני ה', כשיר שבמקדש.
וכנור
של ימות המשיח
של
שמונה
נימין.
שנאמר "למנצח על השמינית", על נימה שמינית.
ושל עולם הבא
של
עשר
נימין.
שנאמר "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור". ואומר
עוד
"הודו לה' בכנור, בנבל עשור זמרו לו, שירו לו שיר חדש".
ובשיר של עולם הבא מדובר בפסוקים אלו שנאמר בהם "שיר" בלשון זכר, ואילו שירות שבעולם הזה נקראות "שירה" בלשון נקבה כמבואר במכילתא. ומזה שלומד רבי יהודה שיש עשר נימין בכנור מ"נבל עשור" מוכח שכנור היינו נבל, ולא כמתניתין.
ומשנינן:
אפילו תימא
מתניתין
כרבי יהודה,
ואין סתירה. ולא קרא רבי יהודה לכנור נבל אלא
לעולם הבא. דאיידי דנפישי נימין דידיה, נפיש קליה
כנבל,
לכך
קרי ליה נבל.
שנינו במתניתין:
רבי אליעזר בן יעקב אומר אין עולין מן המנין וכו'
וצוערי הלויים היו נקראים.
ובברייתא
תנא "וסועדי הלויים היו נקראים".
שהוא לשון סעד ועזר, שהם עוזרי לויים.
ותנא דידן
אמאי קרי להו צוערים?
כיון דהני
קטנים
קטין
[דק]
קלייהו, והני
גדולים
עב קלייהו, הני מקטטי
[כלומר מקטינים קולם ונעשה דק ויפה]
והני לא מקטטי, קרי להו "צוערי"
שמצערין את הלויים שאין יכולים לבסם קולם כמותן.
הדרן עלך פרק אין נערכין
--- title: "חברותא - ערכין — פרק שלישי - יש בערכין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02370.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק שלישי - יש בערכין
Оригинал главы פרק שלישי - יש בערכין
מתניתין:
יש בערכין
במה שנתנה תורה שיעור קצוב לנערכים, שאין נותן המעריך אדם כפי שויו של נערך,
להקל ולהחמיר
[קולא וחומרא] וכפי שהמשנה מפרשת בהמשך.
ובשדה אחוזה
[שדה שירשה אדם מאביו או משאר מורישיו - רמב"ם] יש במה שנתנה תורה שיעור קצוב לפודה אותה מן ההקדש, ואין נותן הפודה כפי שוייה,
להקל ולהחמיר
[קולא וחומרא], וכפי שהמשנה לקמן מפרשת.
ובשור המועד
[שנגח ג' פעמים והועדו בעליו בבית דין]
שהמית את העבד
, יש במה שנתנה תורה שיעור קצוב לקנס שמשלם בעל השור לאדון העבד, ואינו משלם כפי שויו
להקל ולהחמיר
, וכפי שהמשנה לקמן מפרשת.
באונס
[את הבתולה]
ובמפתה
[את הבתולה]
ובמוציא שם רע
[שאומר לאבי אשתו נערה: לא מצאתי לבתך בתולים! ומביא עדים שזינתה], יש במה שנתנה תורה שיעור קצוב לקנס שעליהם לתת לאביהן,
להקל ולהחמיר
, וכפי שהמשנה לקמן מפרשת.
יש בערכין להקל ולהחמיר כיצד
:
אחד שהעריך את הנאה שבישראל
ששויו מאה מנה,
ואת הכעור שבישראל
שאינו שוה אלא ה' סלעים
נותן
כשהנערך מבן עשרים ועד בן ששים -
חמשים סלע
, ונמצינו מקילים בנאה, ומחמירים בכעור.
ו
אם אמר
על הנאה או הכעור:
"הרי דמיו עלי", נותן את שוויו
. שאין זה "ערכין" אלא "דמים", שאין בהם שיעור קצוב, אלא כעבד הנמכר בשוק.
גמרא:
שנינו במשנה:
יש בערכין להקל ולהחמיר, כיצד אחד שהעריך
את הנאה שבישראל וכו'
ודייקינן מהאמור במשנה "בישראל":
בישראל
כשהעריכוהו,
אין
[הרי זה נותן ערכו]!
בעובד כוכבים
שהעריכוהו,
לא
אמר המעריך כלום, שעובד כוכבים אינו נערך! ואם כן
לימא מתניתין דלא כרבי מאיר, דתנן: עובד כוכבים, רבי מאיר אומר: נערך
על ידי ישראל,
אבל לא מעריך
את אחרים.
ודחינן:
אפילו תימא
שמשנתנו
רבי מאיר
, מובן מדוע נקט התנא "בישראל". ולא להוציא עובד כוכבים, כי
הוא הדין דאפילו עובד כוכבים נמי
נערך,
אלא
משום כך נקט התנא: "את הנאה שבישראל", ולא אמר "את הנאה שבכנענים", כיון שאסור להזכיר שם נוי על כנעני!