Arajín 11b — el Talmud en español

שהיה מצווהו

על עסקי קול,

דהיינו לשורר. שמשה לוי היה.

רב אשי אמר מהכא: "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד".

וחצוצרות מפורש בפסוק "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם". ומזה שכלל הפסוק מחצצרים ומשוררים יחד משמע שאף משוררים מן התורה [תוס'].

רבי יונתן אמר מהכא

: דכתיב "ויאמר ה' אל אהרון וגו' וגם את אחיך מטה לוי הקרב אתך וגו'

ולא ימותו גם הם גם אתם".

והוקשו בזה לויים לכהנים.

מה "אתם"

דהיינו כהנים

בעבודת מזבח, אף "הם"

דהיינו לויים,

בעבודת מזבח

, ולא שייך בלויים עבודת מזבח אלא בשיר.

תניא נמי הכי,

שמכאן לומדים שירה מן התורה:

"ולא ימותו גם הם גם אתם" מה אתם בעבודת מזבח אף הם בעבודת מזבח.

ועוד מקישינן:

אתם בשלהם

והם

בשלכם במיתה. שכהנים ששוררו חייבים מיתה, כמו לויים שעבדו עבודת כהנים במזבח שהם במיתה, ככתוב "והזר הקרב יומת". אבל

הם

ששינו

בשלהם

כגון לוי משורר ששיער [שהגיף דלתות], ולוי שעליו לשוער, ושורר,

אינן במיתה אלא באזהרה.

[ולא התפרש היכן הוזהרו, רש"י].

אמר אביי: נקיטינן

להלכה לא כתנא בברייתא. אלא,

משורר ששיער,

שעבד

בשל

עבודת

חבירו, במיתה

68 . שנאמר "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה, משה ואהרון

ובניו שומרים משמרת הקדש וגו'

והזר הקרב יומת".

וזה נאמר גם על עבודת הלויים.

ומפרש לה:

מאי "זר"? אילימא זר ממש,

דהיינו ישראל,

הכתיב חדא זימנא

בפרשה הזאת שהוא במיתה.

אלא לאו, בזר דאותה עבודה

שעבד בה, מדבר הפסוק. והיינו, בלוי שעשה עבודה שאין לו מינוי בה, שכיון שאינו ממונה עליה חייב מיתה.

מיתיבי

: תנינא,

משורר ששיער

70 , ומשוער ששורר, אינן במיתה אלא באזהרה!

ואיך חולק אביי על התנא בברייתא.

ומשנינן: פלוגתא

דתנאי היא. דתניא: מעשה ברבי יהושע בן חנניא שהלך לסייע בהגפת

דלתות אצל רבי יוחנן בן גודגדא,

ששניהם לויים היו.

אמר לו

רבי יוחנן בן גודגדא:

בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים.

ומפרשינן פלוגתייהו:

מאי לאו, בהא קמיפלגי, דמר

[רבי יוחנן]

סבר,

משורר ששיער

במיתה היא,

ואמנם האיסור דאורייתא הוא רק כששיער לבדו אבל לסייע בלבד מותר מדאורייתא.

וגזרו בה רבנן

בסיוע, כיון שעיקר איסורו הוא במיתה.

ומר

[רבי יהושע בן חנניא]

סבר

, שאף בשיער לבדו אינו במיתה, ורק

אזהרה היא.

ומשום כך במסייע שמותר מדאורייתא,

ולא גזרו בה

רבנן. ואביי יסבור כרבי יוחנן בן גודגדא.

ודחינן:

לא, דכולי עלמא אזהרה

בלבד

היא. מר סבר מסייע גזרו ביה רבנן

שמא יבוא לעבוד לבד ואף שאין זה במיתה.

ומר סבר לא גזרו ביה רבנן.

ואם כן אין מקור לאביי שחייב מיתה.

בעי רבי אבין: עולת נדבת צבור

[שבאה מקיץ המזבח, מן השופרות שנותנין בהם מעות של מותר חטאות ואשמות] - האם היא

טעונה שירה

בנסכיה,

או אינה טעונה שירה.

"ותקעתם על עולותיכם"

[והיינו שירה]

אמר רחמנא

, ומזה שכתוב לשון רבים משמע:

אחת עולת חובה ואחת עולת נדבה.

או דלמא

, דוקא עולת חובה טעונה שירה. וזה שכתוב "עולותיכם" בלשון רבים, "עולותיכם"

דכולהו ישראל קאמר רחמנא,

אבל הכל ממין אחד של עולה הם, דהיינו עולת חובה.

ופשטינן:

תא שמע: "ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח, ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות, על ידי כלי דוד מלך ישרא ל".

והוינן:

האי שירה מאי עבידתה? אילימא

שירה

דעולת חובה, למה ליה

לחזקיה

לאימלוכי?

ומהלשון "ויאמר חזקיהו" משמע שהיה חזקיהו נמלך.

אלא, לאו,

בשירה

דעולת נדבה

מדובר שם, ובזה נמלך חזקיה אם צריך שירה. ולבסוף הכריע שטעונה שירה. ונפשט ספיקו של ר' אבין.

ודחינן:

אמר רב יוסף לא

בזה מדובר. אלא

עולת ראש חודש הוי

שם.

וקא מיבעיא להו

לחזקיה,

מי הוקבע ר"ח בזמנו?

לאותו יום שהיה ל' בחודש, וראש חדש הוא

דליקרב

בו עולת ראש חודש,

או לא

נתקדש החדש אלא למחר ואין ראוי ליקרב. ולא על השירה נמלך אלא על עיקר הקרבן. וממילא אין מכאן ראיה לספק.

אמר ליה אביי: ומי מצית אמרת הכי? והכתיב "ביום ששה עשר לחדש הראשון וגו' ויאמר חזקיה להעלות העולה להמזבח".

ולא בראש חודש היה המעשה אלא בט"ז לחודש.

אלא אמר רמי בריה דרב ייבא

לדחות:

כבש הבא עם העומר הוי

. שביום ט"ז בניסן היה המעשה שהוא יום תנופת העומר.

וקמיבעיא להו, מי הוקבע ראש חדש

ניסן

בזמנו

ועכשיו זמן העומר הוא

דליקריב

הכבש?

או לא

נתקדש בזמנו אלא למחרת ועדיין לא זמן העומר הוא.

מתקיף לה רב אויא

: איך שייך לומר שבזה הסתפקו?

וליחזי פסח היכי עביד, מצה היכי אכיל?

ואם מאתמול עשו הרי ודאי שהוקבע ראש חדש בזמנו.

אלא אמר רב אשי

: לעולם לא הסתפק חזקיה בשום ספק. וזה שנמלך היה משום שאילת רשות ולא משום ספק.

מידי דהוי אשליחא דציבור דמימליך

ונוטל רשות להתפלל.

ומסקינן:

השתא דאתית להכי

שלא משום ספק שאל,

אפילו תימא

ש

עולת חובה

היה שם גם כן מובן.

מידי דהוי אשליחא דציבורא דמימליך.

והדר פשטינן לאיבעיא של רב אבין:

תא שמע: רבי יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי

, שבניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל.

ו

מגלגלין

חובה ליום חייב,

כדלהלן.

אמרו, כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה.

והיינו יום חייב שבו בכו העדה בחטא המרגלים.

ומוצאי שבת היה. ומוצאי שביעית היתה

אותה שנה.

ומשמרתו של יהויריב היתה

משמרת אותו שבוע.

והיו כהנים

ולויים עומדים על דוכנם ואומרים שירה. ומה שירה אמרו?

את המזמור

"וישב עליהם את אונם, וברעתם יצמיתם"

שוררו.

ולא הספיקו לומר

תיבות

"יצמיתם ה' אלוקינו", עד שבאו אויבים וכבשום. וכן בשניה

בחורבן בית שני, היה באותו הזמן.

והוינן:

האי שירה מאי עבידתיה? אילימא ד

על

עולת חובה

היתה,

מי הואי?

ו

הא,

כבר

בי"ז בתמוז בטל התמיד,

שלא היה להם כבשים מפני המצור.

אלא לאו,

שירה

דעולת נדבה

היתה, ותפשוט את הספק, שעולת נדבה טעונה שירה.

ודחינן:

ותסברא,

איך אפשר להעמיד בעולת נדבה?

מאי שנא דעולת חובה דלא הואי, ומאי שנא דעולת נדבה

שנאמר

דהואי?

והרי כמו שלא היו כבשים לזו כך לא היו לזו.

ומהדרינן:

הא לא קשיא,

שאפשר לומר

בן בקר

ב

אקראי בעלמא הוא דאיתרמיא להו

שאינו ראוי לתמיד שצריך בו כבש, וראוי לעולת נדבה. ושוב אפשר לפשוט את הבעיה.

ושוב דחינן:

אמר רבא ואיתימא רב אשי: ותסברא,

בודאי לא מדובר בשיר הקרבן. שהרי

שירה דיומיה "לה' הארץ ומלואה"

היא, שהלא החורבן היה ביום ראשון כדתנינא "מוצאי שבת היה". ואילו המזמור "

וישב עליהם את אונם" בשיר דארבעה בשבת הוא.

אלא

, בהכרח,

אילייא

[קינה]

בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו

ולא מחובת השיר ולא שייך כלל לאיבעיא דרב אבין.

ופריך:

והא

"לוים

עומדין על דוכנן" קתני

ומשמע שהיה בתורת שיר.

ומשנינן:

כדריש לקיש, דאמר אומרים שירה שלא

על הקרבן.

ומקשינן:

אי הכי,

שאף שלא במקום חובה מותר לאומרה על הדוכן, מה הסתפק רב אבין

בעולת נדבה?

בה

נמי לימא

שירה, ואף אם אינו חובה, רשות היא. ומה יפסיד בכך.

ומשנינן: אם בעולת נדבה אינה חובה, אם יאמרוה

נפיק מינה חורבא.

שיבואו לומר שכשם שבעולת נדבה השירה רשות היא, כך בעולת חובה השירה רק רשות היא. הלכך אין לאומרה כלל בנדבה על קרבן.

ומסקינן:

מאי הוי עלה

דבעי רב אבין?

ופשטינן:

תא שמע, דתני רב מרי בריה דרב כהנא

: כתיב "ותקעתם בחצוצרות

על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם"

, ומקיש שלמים לעולה,

מה עולה קודש קדשים אף שלמים

האמורים בפסוק לענין חיוב תקיעה, דוקא שלמים שהם

קודש קדשים

והיינו שלמי ציבור ככבשי עצרת, ולא שאר שלמים שקדשים קלים הם ואינם טעונים תקיעה. ומקיש עולה לשלמים,

מה שלמים שקבוע להם זמן

[וכפי שהעמדנו בכבשי עצרת]

אף עולה שקבוע להם זמן

, והיינו עולת חובה כתמידים ומוספין שזמנם קבוע, ולמעט עולת נדבה שאין לה זמן קבוע. ותקיעה ושירה דין אחד להם. ונפשטה האיבעיא של רב אבין.