Text version of this daf: original and translation
Eruvin 17b (יז:) — the Talmud in English
Eruvin 17b (עירובין יז:): ומשנינן: לא צריכא הא דאמרינן דהנהרגים במלחמה במקום שנהרגים שם נקברים - אף על גב דאית להו קוברין [יורשין - רש"י], דלא חשיב מת מצוה! דתניא: איזהו מת מצוה שהכהן מיטמא לו?…
Original text — Eruvin 17b (יז:)
ומשנינן:
לא צריכא
הא דאמרינן דהנהרגים במלחמה במקום שנהרגים שם נקברים -
אף על גב
דאית להו קוברין
[יורשין - רש"י], דלא חשיב מת מצוה!
דתניא: איזהו מת מצוה
שהכהן מיטמא לו? [רבינו פרץ]
כל שאין לו קוברין
.
אבל אם
קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה!
ומקשינן:
ו
כי
מת מצוה קנה מקומו?!
והתניא: המוצא מת
מצוה
מוטל בסרטיא
[דרך כבושה להילוך רבים] -
מפניהו לימין אסטריא, או לשמאל אסרטיא
.
היו לפניו משתי רוחות האיסרטיא, שתי שדות. אחת
שדה בור
[שדה שאינה חרושה]
ו
אחת
שדה ניר
[שדה חרושה], כשמפנהו מן האיסרטיא -
מפניהו לשדה בור
.
היו לפניו
שדה ניר ושדה זרע
[שדה זרועה] -
מפניהו לשדה ניר
.
היו שתיהן
משתי רוחות האיסרטיא -
נירות
. או שהיו
שתיהן זרועות
. או שהיו
שתיהן בורות
-
מפניהו לכל רוח שירצה!
הרי חזינן דלא קנה מקומו. דאי קנה מקומו היכי מצי למישקליה מן האיסרטיא.
אמר רב ביבי: הכא
, בברייתא, איירי
ב
שהיה ה
מת מוטל על המיצר עסקינן!
כלומר: מוטל לרחבה של איסרטיא ממיצר שבצד זה למיצר שבצד זה, ואין מקום לכהנים ועושי טהרות לעבור שם מבלי שיאהילו עליו.
ו
מתוך שניתנה רשות לפנותו מן המיצר
לצידי האיסרטיא כדי לפנות הדרך לכהנים ועושי טהרות,
מפניהו לכל רוח שירצה!
שנינו במשנה:
ופטורין
במחנה
מרחיצת ידים.
אמר אביי: לא שנו
שפטורין במחנה
אלא
מ
מים ראשונים
שקודם הסעודה,
אבל מים אחרונים, חובה!
ואף במחנה אין פטורין מהם.
אמר רב חייא בר אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה?
מפני שמלח סדומית יש
במלח,
שמסמא את העינים
.
ואמרו רבנן: אחר כל אכילתך אכול מלח. ומשום מלח שטבל בו אצבעו, תיקנו מים אחרונים!
אמר אביי: ומשתכחא כקורטא בכורא
דמילחא [מלח סדומית נמצא מעט במלח, קורט קטן בכור מלח].
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כייל מילחא
[אדם המודד מלח לחמרים הנושאים את המלח] -
מאי?
האם צריך אף הוא ליטול ידיו, מפני המלח סדומית שבמלח?
אמר ליה
רב אשי לרב אחא בריה דרבא:
הא לא מיבעיא
[זה בודאי צריך ליטול ידיו]! ורש"י גרס
"כל שכן".
שנינו במשנה:
ו
פטורין במחנה
מדמאי
.
דתנן: מאכילין את העניים דמאי, ואת אכסניא
[חיילים ישראליים של מלך ישראל, הבאים להלחם על אויביהם]
דמאי,
דכיון דחומרא דרבנן היא, גבי הנך אקילו רבנן.
אמר רב הונא: תנא
בברייתא, דפליגי בה בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי, ו
לא
את
ה
אכסניא דמאי
.
ו
בית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי, ואת אכסניא דמאי
.
שנינו במשנה:
ו
פטורין במחנה
מלערב
.
אמרי דבי רבי ינאי: לא שנו
שפטרו במחנה -
אלא
מלערב
עירובי חצירות
שחיובו הוא רק מדרבנן.
אבל עירובי תחומין חייבין
, ואסורין לילך חוץ לתחום שבת בלי עירוב, כיון שאיסור תחומין הוא מדאורייתא [ריטב"א, וראה רבינו יהונתן במשנה].
ד
הא
תני רבי חייא: לוקין על עירובי תחומין דבר תורה
, כלומר: על היוצא חוץ לתחום שבת מבלי לערב. דכתיב: אל יצא איש ממקומו ביום השביעי.
ומהכא ילפינן שאסור ליצא חוץ לתחום, והיוצא לוקה על לאו זה.
מתקיף לה רבי יונתן
להא דתני רבי חייא:
וכי לוקין על לאו שב"אל"
, דהא הכא כתיב "אל" יצא איש ממקומו?!
מתקיף רב אחא בר יעקב
לאתקפתא דרבי יונתן דסבירא ליה שאין לוקין היכא דכתבה התורה את הלאו בלשון "אל":
אלא מעתה,
הא
דכתיב: "אל" תפנו אל האובות ואל הידעונים
לישאל בהם". וכי תימא
הכי נמי דלא לקי?!
והא פשיטא דלקי!
ומשנינן: רבי יונתן לא נתכוין לחלק בין לשון "אל" ללשון "לא" לענין מלקות. אלא
רבי יונתן
-
הכי קשיא ליה
: וכי לוקין על הלאו של "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"?!
והרי לאו זה לא נאמר על "יציאה" חוץ לתחום, אלא רק על מלאכת "הוצאה" מרשות לרשות. ואם כן, הוה לאו ד"אל יצא",
לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין
של הוצאה [שחייבין עליה מיתה כשאר מלאכות שבת].
וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין
, שבא הלאו להזהירו שלא יעשה כן, ולהודיעו שמתחייב מיתת בית דין [דהא אין עונשין אלא אם כן מזהירין], הרי אפילו לא התרו בו למיתה, אלא התרו בו רק למלקות [שאז אין חיוב מיתה על עבירת הלאו הזה, כיון שלא התרו בו], אפילו הכי -
אין לוקין עליו!
כי הלאו הזה לאזהרת מיתה ניתן ולא למלקות.
וכיון שכן: אף אם יוציא מרשות לרשות, ויתרו בו משום לאו ד"אל יצא", לא ילקה.
ומשנינן:
אמר רב אשי
: האי לאו לא אתי ל"הוצאה" אלא ל"יציאה" חוץ לתחום.
כי
מי כתיב
בקרא
"אל יוציא"
שיהיה משמע ממנו שבא הכתוב לאסור הוצאת משוי מרשות לרשות?!
הרי
אל "יצא" כתיב
, דמשמע "יציאה" אל מחוץ לתחום!
הדרן עלך פרק מבוי
--- title: "חברותא - עירובין — פרק שני - עושין פסין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02339.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שני - עושין פסין
Оригинал главы פרק שני - עושין פסין
"ביראות" הן בארות מים נובעין, הנמצאות ברשות הרבים. עומקן עשרה טפחים ורחבן ארבעה טפחים.
והרי הן רשות היחיד, ואין ממלאין מהם מים בשבת, שהרי הוא מוציא את המים מרשות היחיד לרשות הרבים.
נמצא, שלא היו עולי רגלים יכולים להשקות בהמותיהן בשבת מהבורות שהיו בדרך עלייתם.
ולכן הקילו חכמים, ואמרו, שיש דרך להתיר להם להשקות את בהמתם על ידי "פסי ביראות".
פסים אלו אינם מחיצות שלימות אלא הם עומדים בצורת זויות מסביב לבור ויוצרים בכך רשות היחיד מן התורה [עיין ציור, במבוא, ובביאורי מושגים].
המיוחד במחיצות אלו הוא בכך שהפרוץ שבהן מרובה מאד על העומד, ובכל זאת יש בכח המחיצות הללו ליצור רשות היחיד, משום שיש בהן "שם ארבע מחיצות".
אמנם חכמים אסרו את הטלטול בתוך מחיצות שכאלו, מחמת שהפרוץ שבהם מרובה על העומד, אך לעולי רגלים הם הקילו, שלא לגזור עליהם.
ולפיכך:
מתניתין:
א.
עושין
היקף של
פסין
מסביב
לביראות
המים.
והפסין עושין את סביבות הבור רשות היחיד, ויוכלו עולי רגלים למלא מים מן הבור אל בין פסי הביראות, ויניחום שם, ויכנסו הבהמות, וישתו.
כיצד מקיפין בפסין אלו?
נועצים סביבות הבאר בארבע פינות -
ארבעה דיומדין
, זויות - רמב"ם.
דיומד, משמעותו "דו עמודין" - שני עמודין, כי כל עמוד עשוי כעין מרזב, ונראה כשנים.
ו
נראין
ארבעת הדיומדין
כשמונה
פסים. לדוגמא, כאשר נועצים דיומד בפינה הדרומית מערבית - נוטה צידו האחד לדרום, וצידו השני למערב.
רוחב כל צד הוא אמה אחת [כדלקמן במשנה]. ונמצא שלכל צד מסביבות הבאר ישנן שתי אמות דופן [חצי דיומד מכאן, וחצי דיומד מכאן], אמה כנגד אמה, והריוח בינתיים,
דברי רבי יהודה
.
רבי מאיר אומר
: אין די בהיקף של ארבעה דיומדין לבאר.
אלא, עושה
שמונה
עמודים ה
נראין כשנים עשר
פסין.
כיצד: עושה סביב הבאר
ארבעה דיומדים
הנראין כשמונה פסים, ומציב את הדיומדים בארבע פינות הבור.
ו
בנוסף לכך עושים בין ארבעת הדיומדין גם
ארבעה
עמודים
פשוטין
, עמוד אחד בין דיומד לדיומד. [ראה ציור 1]
[ובגמרא מפרש באיזה רוחב באר ורוחב היקף, אמר רבי מאיר].
גובהן
של דיומדים ושל פשוטים -
עשרה טפחים
.
ורוחבן
של דיומדים ושל פשוטים [ריטב"א בדעת רש"י]
ששה
טפחים שהן אמה אחת.
ועובים
של דיומדים ושל פשוטים אפילו
כל שהוא
.
וביניהן
של דיומדים ושל פשוטים, מותר שיהיה רוחב הפתח עד שיעור של
כ"מלא שתי רבקות"
[בהמות הצמודות זו לזו - רש"י בבא מציעא ל.], בצמדים
של שלש שלש בקר
בכל "רבקה", דהיינו עשר אמות [וכפי שיתבאר בגמרא],
דברי רבי מאיר
.
רבי יהודה אומר
: מותר שיהיה בין הדיומדין עד כמלא שתי "רבקות", בצמדים
של ארבע ארבע
בקר. דהיינו שלש עשרה אמה ושליש [וכפי שיתבאר בגמרא].
ובין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה, משערין בפרות הנמצאות ב"רבקה" כשהן
קשורות
, שנצמדות יפה בתוך ה"רבקה". ו
לא
משערים בבהמות כשהן
מותרות
, שאינן קשורות, ונמצאות במרחק מה זו מזו.
ומשערין את הריוח שבין הדיומדין לפי רוחבן של שתי רבקות כאשר
אחת
מהן
נכנסת
לבין הדיומדין
ואחת יוצאת
מהן.
וללמד: שמשערין באמות שוחקות ולא מצומצמות!
ב.
מותר להקריב
הפסין
לבאר
ככל שיחפוץ,
ובלבד
שיהא המרחק בין הבאר לבין הפסין בכל רוח [כן משמע ברש"י לקמן דף יט: וראה ברבינו יונתן], כדי
שתהא פרה
יכולה להכנס
ראשה ורובה בפנים, ושותה
[ושיעורה מפרש בגמרא דהוא שתי אמות].
אבל בפחות מזה אסרו חכמים להשקות, כיון שאין לאדם מקום לעמוד שם. וחששו שמא ימשך האדם אחר פרתו שראשה ורובה נמצא בחוץ, ויוציא את הכלי שמשקה אותה בו חוץ לפסין, ונמצא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.
Translation
The term “wells” refers to wells of flowing water located in the public domain. Their depth is ten handbreadths and their width is four handbreadths".
They are therefore a private domain, and one may not draw water from them on Shabbat, since one would be carrying the water from a private domain into the public domain.
It follows that the pilgrims could not water their animals on Shabbat from the wells situated along their route of ascent.
Therefore, the Sages were lenient and said that there is a way to permit them to water their animals by means of “posts for wells.”
These posts are not complete partitions; rather, they stand in the form of angles around the well, thereby creating a private domain according to Torah law [see the illustration in the Introduction and the Glossary of Terms].
What is distinctive about these partitions is that the breached areas greatly exceed the standing portions, and nevertheless these partitions can create a private domain, because they possess the “designation of four partitions”.
Nevertheless, the Sages prohibited carrying within such partitions, because the breached area exceeds the standing area; but with regard to pilgrims they were lenient and did not impose this decree upon them.
Accordingly:
Mishna:
a.
One may erect
an enclosure of
posts
around
wells
of water.
The posts make the area surrounding the well a private domain, and the pilgrims may draw water from the well into the area between the posts, place it there, and the animals may enter and drink.
How does one enclose with these posts?
One places around the well, at its four corners,
four double-posts,
angles — Rambam.
The meaning of a double-post is “two posts”: two posts, because each post is made like a gutter and appears as two.
And
the four double-posts
appear
as eight
posts. For example, when one places a double-post at the southwestern corner, one of its sides faces south and the other faces west.
The width of each side is one cubit, as stated below in the Mishna. Thus, on each side around the well there are two cubits of partition [half a double-post on this side and half a double-post on that side], one cubit opposite one cubit, with an intervening space,
the words of Rabbi Yehuda.
Rabbi Meir says:
Four double-posts are not sufficient to enclose a well.
Rather, one makes
eight
posts that
appear as twelve
posts.
How so? One makes around the well
four double-posts
that appear as eight posts, and places the double-posts at the four corners of the well.
And
in addition, one also makes between the four double-posts
four
posts
that are simple,
one post between each pair of double-posts. [See illustration 1]
[The Gemara explains the width of the well and the width of the enclosure; Rabbi Meir said].
Their height —
of the double-posts and the simple posts —
is ten handbreadths.
And their width,
of the double-posts and the simple posts [Ritva according to Rashi],
is six
handbreadths, which is one cubit.
And their thickness,
of the double-posts and the simple posts, may be
any amount.
And between them,
the double-posts and the simple posts, the width of the opening may be as much as
“the full measure of two herds”
of animals standing close together — Rashi, Bava Metzia 30a — in pairs
of three cattle each
in each “herd,” that is, ten cubits [as the Gemara will explain],
the words of Rabbi Meir.
Rabbi Yehuda says:
The space between the double-posts may be as much as the full measure of two “herds,” in pairs
of four each
cattle; that is, thirteen and one-third cubits [as the Gemara will explain].
According to both Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, the measurement is taken according to the animals in a “herd” when they are
tethered,
so that they fit closely together within the “herd.” And
not
is the measurement taken when the animals are
untethered,
when they are not tied and stand at some distance from one another.
The intervening space between the double-posts is measured according to the width of two herds when
one
of them
enters
between the double-posts
and one leaves
them.
This teaches that the measurement is made with generous cubits and not exact cubits!
b.
One may bring the posts close
to
the well
as much as one wishes,
provided
that the distance between the well and the posts on every side is sufficient
for a cow
to enter
with its head and most of its body inside, and drink [
the measure is explained in the Gemara as two cubits].
But if the distance is less than this, the Sages prohibited watering the animals, since there is no room for a person to stand there. They were concerned that the person might follow his cow, whose head and most of whose body are outside, and carry outside the posts the vessel with which he waters it, thereby carrying from a private domain into the public domain.