Sevachim 93a — Talmud auf Deutsch

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: ניתז

הדם

על בגד טמא,

ונטמא הדם בנגיעתו בבגד,

מהו?

האם דינו כדם שהיה טמא קודם לכן, וכיון שהוא פסול אינו טעון כיבוס.

או דלמא, כיון שבשעת נפילתו על הבגד היה הדם כשר, הרי הוא טעון כיבוס, שפסולו וטעינת כיבוסו באין כאחד.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מדקמיבעיא ליה

לרמי בר חמא

הכי, שמע מיניה

דפשיטא ליה שאילו נטמא הדם קודם שניתז על הבגד, שודאי לא בעי כיבוס, אף שהיתה לו שעת הכושר, דקסבר חטאת אשר

היתה לה שעת הכושר, ונפסלה, אין דמה טעון כיבוס.

אך בנטמא הדם ממש בשעת נפילתו על הבגד, בזה הסתפק: מי אמרינן

הני מילי

דדם פסול אין טעון כיבוס, דוקא

בזה אחר זה,

שנפסל, ואחר כך ניתז.

אבל

כשניתז על בגד טמא ונפסל

בבת אחת, לא

הוי כדם פסול שנפל על הבגד, אלא טעון כיבוס.

או דלמא לא שנא,

ואפילו נטמא בבת אחת כשנפל על הבגד, אינו טעון כיבוס?

אמר ליה

רב חסדא לרמי בר חמא: שאלה זו תלויה

בפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן, ואליבא דרבה

שמפרש כן לפלוגתייהו,

וכדקא מתרץ אביי

לפני רבה, והודה לו.

דתניא: רבי אלעזר אומר: מי חטאת

של אפר פרה אדומה, שמזים אותם על טמא מת לטהרו מטומאתו, הרי אף על פי

שנטמאו

המים לפני שהיזו אותם על טמא מת, בכל זאת הם

מטהרין

את האדם שנטמא בטומאת מת, כאילו לא נטמאו המים.

וראיה לדבר שמי חטאת שנטמאו כשרים הם להזאה,

שהרי נדה

אשר היתה טמאה בטומאת מת מלבד טומאת נדתה,

מזין עליה

מי חטאת לטהרה מטומאת מת, אף קודם שתטבול לנדתה, שכן לא מצינו בתורה שזקוקה נדה לטבול להטהר מנדתה לפני ההזאה עליה.

והרי מי חטאת אלו נטמאין בנגיעתן בנדה, ומכל מקום הם מטהרים אותה מטומאת מת. ויש מכאן ראיה למי חטאת שנטמאו, שבכל זאת הם מטהרין אותו, כאילו לא נטמאו.

ואמר רבה: רבי אלעזר,

שמביא ראיה מנדה, אף שאין זה דומה, שהרי בנדה, הזאת המים עליה וטומאתן באין כאחד, ואין להביא מהם ראיה למי חטאת שנטמאו קודם הזאה, בהכרח ש

בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה, דאמר, העברת כלי

שיש בו מי חטאת, באויר,

על גבי מקום טמא

, נחשב הכלי הזה

כמונח

על הטומאה

דמי

, ונטמא הכלי, ונטמאו מי החטאת שבו.

וחומרא מיוחדת היא במי חטאת, מדרבנן, שייטמאו בהעברתם באויר על גבי דבר טמא, דבר שאין לו מקור מהתורה.

ולפי זה, יפה הוכיח רבי אלעזר מנדה. שהרי המים המוזים עליה נטמאים קודם שהם מגיעים אל הנדה, משעה שעברו על האויר מעל גוף הנדה. ואם בכל זאת הם כשרים להזות עליה, יש ראיה מכאן כי מי חטאת שנטמאו קודם הזאה, כשרים להזות ולטהר.

דתנן: היה עומד חוץ לתנור

שנמצא סמוך לכותל, והוא עומד אחרי התנור, דהיינו, שהתנור מפסיק בינו לכותל,

ושרץ ב

תוך ה

תנור.

והושיט

אדם זה את

ידו לחלון

שבכותל,

ונטל

ממנו

את הלגין,

כלי במידה מסוימת, שבתוכו מי חטאת,

והעבירו על פי התנור

למעלה על אוירו,

רבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרין. ובהא פליגי: דרבי עקיבא סבר

: מי חטאת הנמצאים באויר מעל דבר טמא,

כמונח

על הטמא

דמי,

ונטמאו המים.

ורבנן סברי: לאו כמונח דמי.

ורבי אלעזר שהביא ראיה מנדה, סבירא ליה כרבי עקיבא רבו.

ואיתיביה אביי

לרבה, מהא דתניא,

מודה רבי עקיבא בהזאה שהעבירה על גבי כלי חרס טמא, או על גבי משכב ומושב טמא,

שהיה מזה על אדם טמא, ועברו מי ההזאה באויר מעל דבר טמא

שהיא טהורה,

המים של ההזאה.

שאין לך דבר שמטמא למעלה

באויר

כלמטה,

בנגיעה,

אלא כזית מן המת

[המטמא באהל],

ושאר כל המאהילין

שמטמאין באהל,

לאיתויי אבן המנוגעת,

שאף היא מטמאה באהל.

ולא נחלק רבי עקיבא אלא בלגין, ועל אף שהעביר את הלגין עם המי חטאת על דבר שאינו מטמא באהל, כדמפרש לקמן הטעם.

אלא, אמר אביי: דכולי עלמא

אויר שעל טומאה

לאו כמונח דמי.

והכא, בהא קמיפלגי

רבי עקיבא וחכמים:

דרבי עקיבא סבר, גזרינן שמא

בדרך העברתו על פי התנור

יניח

את הלגין בתוך התנור שבו השרץ, ומשום הכי גזרו טומאה על הלגין שהעבירו על פי התנור.

ורבנן סברי לא גזרינן.

ומודה רבי עקיבא בהזאה,

שאינו מעביר אלא זורק, שאם עברה על גבי טומאה, טהורה היא,

דכיון דנפק

מידו,

נפק

, ואין בידו להכניסה לתנור, ואין כאן מקום לגזור כמו בלגין שמא יניחנו.

וקשיא לרבה, שאמר "רבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא אמרה". שהרי בהזאה שעל אויר הנדה, מודה רבי עקיבא שאינה טמאה עד שתגע בנדה עצמה. ואיך הוכיח ממנה למי חטאת שנטמאו קודם הזאה שהם מטהרים.

והשתא הוינן בה:

ורבי אלעזר,

שהביא ראיה מנדה למי חטאת שנטמאו,

ורבנן

דאמרי אינה ראיה [בני פלוגתא דרבי אלעזר, שלא הובאו דבריהם בברייתא המובאת לעיל],

במאי קמיפלגי?

ומפרשינן:

אמר אביי: בדנין,

האם ניתן לדמות

טומאה קדומה,

כגון מי חטאת שנטמאו לפני הזאתן,

מטומאה שבאותה שעה,

כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באין כאחד,

קמיפלגי

:

מר,

רבי אלעזר,

סבר

-

דנין

טומאה קדומה מטומאה באותה שעה. ולכן הביא ראיה למי חטאת שנטמאו קודם הזאה מנדה. ולשיטתו, דם חטאת שניתז על בגד טמא אין טעון כיבוס, כי טומאה בשעת נפילה, כטומאה שלפני נפילה דמי.

ומר,

רבנן,

סברי

-

אין דנים

טומאה קדומה מטומאה באותה שעה, לכן אין ללמוד מהזאת נידה [שטומאת המים באה בשעת הזאה], למי חטאת שנטמאו לפני הזאתן.

ולשיטתם, דם חטאת שניתז על בגד טמא טעון כיבוס, לפי שאינה דומה טומאה באותה שעה לטומאה שלפני נפילה.

ומוכח, ששאלתו של רמי בר חמא, אם דם חטאת שניתז על בגד טמא טעון כיבוס, תלויה במחלוקת רבי אלעזר [שלפיו אין טעון כיבוס], ורבנן [שלשיטתם טעון כבוס] לדעת רבה, וכמו שפירש לפניו אביי, שנחלקו רבי אלעזר ורבנן באם דנין טומאה קדומה מטומאה באותה שעה.

רבא אמר: דכולי עלמא אין דנים

טומאה קדומה מטומאה באותה שעה אפילו לרבי אלעזר.

והכא, בהא קמפלגי

:

דרבי אלעזר סבר,

א.

הזאה

של מי חטאת

צריכה שיעור

לטהר. ב.

ומצרפין להזאות.

אם לא היזה כשיעור בהזאה אחת, מזה פעם נוספת כדי להשלים את השיעור.

וכשנפלה הזאה ראשונה של מי חטאת שלא היה בה שיעור על הנדה, היא אינה הזאה עדיין לטהרה מטומאת מת. ואף על גב שנטמאו מי ההזאה הראשונה כשנגעה בהם הנדה, בכל זאת חוזרת ההזאה הראשונה ומצטרפת עם ההזאה השניה להשלים את שיעור ההזאה.

ומוכח, כי מי חטאת שנטמאו לפני הזאה, מטהרין.

ורבנן סברי, הזאה אין צריכה שיעור,

ובהזאה הראשונה נסתיימה כל הזאתה, ואין ללמוד ממנה לגבי טומאה קדומה, משום שבנדה, טומאה שבאותה שעה היא, ואין דנים טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה.

שנינו במשנה:

חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס

ומביאה הגמרא מקור לדברי המשנה, בברייתא הבאה:

תנו רבנן

: נאמר לגבי כבוס בגדים מדם חטאת, "ואשר יזה

מדמה

על הבגד". ודרשינן, "מדמה" מיעוטא הוא, ובא למעט ולומר,

מדם כשרה, ולא מדם פסולה!

רבי יעקב אומר

: אם

היתה לה שעת הכושר

לזריקת הדם, שנעשתה החטאת בהכשר ולא נפסלה אלא לאחר שנתקבל ממנה הדם לזריקה,

ונפסלה,

כגון שלנה או שנטמאה או שיצאה,

דמה טעון כבוס.

לא היתה לה שעת הכושר

לזריקה, משום שנפסלה קודם קבלת הדם,

ונפסלה,

כגון שנשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה או שקבלו פסולים דמה,

אין דמה טעון כיבוס.

ורבי שמעון אומר: אחד זה

שהיתה לה שעת הכושר,

ואחר זה

שלא היתה לה שעת הכושר,

אין דמה טעון כיבוס.

מאי טעמא דרבי שמעון? כתיב "

כל זכר בכהנים יאכל

אותה",

ו"אותה" הוא מיעוט, אחרי הפסוק של כיבוס ומריקה ושטיפה.

וכתיב "מדמה",

שגם הוא מיעוט, ובאו שני המיעוטים הללו ללמד,

חד להיכא דהיתה לה שעת הכושר, וחד להיכא דלא היתה לה שעת הכושר.

ורבי יעקב

דרש, "

אותה"

-

פרט לתרומה,

שאין בליעתה של תרומה בכלי טעונה מריקה ושטיפה, דכתיב לעיל מיניה.

ורבי שמעון לטעמיה, דאמר

כלים שנתבשלו בהם

קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה, וכל שכן

כלי שנתבשל בו

תרומה

שאין טעון מריקה ושטיפה, לפי שקדושת תרומה פחותה מקדשים קלים. ולכן לרבי שמעון אין צורך בפסוק מיוחד למעט תרומה, ולפיכך מיותר לו "אותה" למעט דם פסול שהיתה לו שעת הכושר שאין טעון כיבוס.

מתניתין:

ניתז

דם חטאת

מן הצואר

של הבהמה

על הבגד, אינו טעון כיבוס,

הואיל והדם עדיין אינו ראוי להזאה.

וכן אם נתז דם חטאת

מן הקרן

של המזבח, שכבר הוזה ושוב אינו ראוי להזאה,

ומן היסוד,

או ניתז משיירי הדם העומדים להישפך על היסוד [אף על פי שלא נשפכו עדיין, הואיל וניתנו ד' מתנות, ושיריים אין צריכים כיבוס],

אינו טעון כיבוס,

כיון שכבר הוזה הדם על המזבח.

נשפך

הדם מצואר הבהמה

על הרצפה

של העזרה,

ואספו

מן הרצפה,

אינו טעון כיבוס

הדם הניתז על הבגד, משום שנפסל להזאה, שכן כלל הוא:

אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל

מצואר הבהמה

בכלי

שרת,

וראוי להזאה.

גמרא:

הטעם לדברי המשנה מבואר בשתי הברייתות הבאות:

תנו רבנן: יכול ניתז

הדם

מן הצואר

של הבהמה

על הבגד יהא טעון כיבוס? תלמוד לומר "אשר יזה

מדמה על הבגד, ודרשינן,

לא אמרתי לך אלא בראוי להזאה

והיינו, דם שנתקבל בכלי!

תניא אידך: יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס, תלמוד לומר "אשר יזה"

שעומד להזאה, ודרשינן:

פרט לזה שכבר הוזה.

שנינו במשנה:

נשפך על הרצפה וכו'.