Sevachim 87b — Talmud auf Deutsch

שהרי שנינו במשנה לעיל לגבי אותם הפסולים שדינם אם עלו לא ירדו, ואמרו שם, שבשר זבח הנפסל מחמת

שקבלו פסולין וזרקו את דמו,

אם עלה לא ירד,

מאי לאו

שהמדובר הוא באופן

שקיבלו פסולין וזרקו פסולין

ורק באופן זה דין הבשר שלא יעלה לכתחילה. ומעתה, מדוע לא די בקבלת הפסולים בכדי לפסול את הבשר ולמונעו מהעלאה, ולשם מה נקטה המשנה שאף הזריקה נעשתה בפסול? אלא בהכרח באה להשמיענו, שדווקא באופן זה אין להעלות הבשר, אבל אם זרקו כשרים, הרי שאפשר להעלות את האיברים לכתחילה, משום שהזריקה נעשתה בהכשר. ואף על פי שהקבלה נעשתה בפסול, מכל מקום נתקדש הדם הפסול בכלי שרת וניתן להקריבו לכתחילה, וממילא אף הבשר קרב. ומכאן ראיה שכלי שרת מקדשים פסולים.

ודוחה הגמרא:

לא

מדובר כאן שהיתה גם קבלה וגם זריקה בפסול, אלא דיברה המשנה על שני אופנים, האחד

שקיבלו פסולין

את הדם,

אי נמי

אופן נוסף

שזרקו פסולין,

ובכל אחד מאלו, דין האברים שלא יעלו לכתחילה. וחידשה בזה המשנה, שאף על פי שהיתה כאן זריקה פסולה מכל מקום אם עלו, לא ירדו.

וממילא נדחתה הראיה, שהרי לאוקימתא זו נמצא, שאף אם היה הדם הפסול בכלי שרת, לא נתקדש הוא להקרבה לכתחילה.

ועתה מסתפקת הגמרא בדין זה של איברים פסולים שעלו על ראש המזבח לא ירדו, האם

אויר מזבח כמזבח דמי

ומשום כך, אף אם לא הניחם על המזבח עצמו אלא תלאם באוירו דינם שלא ירדו,

או

אויר מזבח

לא

נחשב כמזבח, וירדו!?

תא שמע

: שנינו במשנתנו,

כשם שהמזבח מקדש כך

ה

כבש מקדש.

ואי אמרת, אויר מזבח לאו כמזבח דמי,

אם כן הוא הדין ש

אויר כבש נמי לאו ככבש דמי.

ומעתה, כאשר יבוא הכהן להקטיר את הפסולים שעלו על הכבש,

היכי מסיק ליה מכבש למזבח,

הלא מיד כשיגביהם באויר

הוה ליה ירוד

שהרי אויר כבש אינו חשוב ככבש, ואם כן שוב אין לו להקטירם, שהרי שנינו, הפסולים שירדו שוב לא יעלו. וכיצד יתקיים דין המשנה שהכבש מקדש פסולים!?

אלא בהכרח, אויר מזבח נחשב כמזבח, ולכן, אף בהיות האיברים בידיו של הכהן, הרי הם חשובים כמונחים על הכבש ולא ירדו ממנו.

ודוחה הגמרא: מה שאמרו במשנה שיש להקטיר את הפסולים שעלו על הכבש, היינו באופן

דנגד ליה

שגוררם הכהן על הכבש עד המזבח, ואינו מגביהם.

ומקשינן: ו

הא אויר יש בין כבש למזבח

וכשגורר אותם מהכבש למזבח הוא מעבירם על אותו אויר. ואם אויר מזבח אינו כמזבח, נמצא שבהעברתם מהכבש למזבח, הם ירדו מהמזבח ושוב לא ניתן להעלותם. וכיון שמצינו שאף על פי כן מעלים את הפסולים מהכבש למזבח, הרי בהכרח אויר מזבח כמזבח.

ודוחה הגמרא:

רובו לכבש ככבש.

כשהוא גוררו מהכבש למזבח, הרי בתחילה נשאר עדיין רובו על הכבש, ולכן נחשב הוא כמונח כולו על הכבש, כי אף אותו חלק הנמצא כנגד האויר הולך אחר רובו שעל הכבש. וכמו כן

רובו למזבח כמזבח.

כי לאחר שגרר והעביר את רובו למזבח, הרי שאף אותו חלק שעדיין מונח כנגד האויר, הולך אחר רובו שנמצא כבר על המזבח.

ואם כן, עדיין יתכן להעביר את האיברים מהכבש למזבח, באופן שלא יחשבו כמו שירדו, ואפילו אם אויר מזבח אינו חשוב כמזבח.

ומקשינן: מאחר ונקטנו שהטעם שלא נחשבים האיברים כירוד, הוא משום שהולכים אחר רוב האבר, אם כן

תיפשוט מהא הא דבעי רמי בר חמא,

שהסתפק האם

יש חיבור לעולין

למזבח ונחשב כולו כחלק אחד, ואף אותו חלק שעדיין לא עלה למזבח נחשב כמי שעלה, משום שהולכים אחר רובו, ורובו עלה.

או לא,

לפי שנחשבים הם כחלקים מופרדים ואי אפשר לצרפם להיות הולכים בהם אחר הרוב. ומאחר ואמרנו שניתן להעלות את הפסולים מהכבש למזבח, אם כן תיפשוט מכאן דיש חיבור, שאם לא כן הרי כל מעט ומעט מהאבר שמעבירו כנגד האויר המפסיק בין הכבש למזבח, הרי הוא כמי שירד ונפסל מלהעלות שוב. אלא ודאי חשובה כל החתיכה כחלק אחד, ומשום כך הולכים בה אחר הרוב.

ומתרצינן:

הא לא קשיא

כי באמת

תיפשוט

מכאן ספק זה.

מתקיף לה רבא בר רב חנן: ואי אמרת אויר מזבח כמזבח דמי,

אם כן

עולת העוף

שמליקתה נעשית בראש המזבח,

דפסלה במחשבה

של פיגול על מנת להקטירה חוץ לזמנה

היכי משכחת לה?

הלא לעולם לא ימצא שתיפסל ע"י מחשבת פיגול של הקטרה. כי מאחר ומליקתה נעשית על אויר המזבח

הא קלטה מזבח

וחל בה דין שלא תרד, ואם כן אותה הקטרה שמחשב לעשות בה, הקטרה כשרה היא, שהרי אף אם בפועל היה מלינה כל הלילה על ראש המזבח והיתה נפסלת בכך, מכל מקום היה דינה להקטירה למחר לכתחילה משום דין הקטרת פסולים שעלו לא ירדו, ונמצא אם כן שלא חישב לעשות אלא הקטרה כשירה, ומחשבה כזו אינה מפגלת.

ואם מצינו שתיתכן מחשבת פיגול בעולת העוף, בהכרח שאותה הקטרה שמחשבה לעשות למחר הקטרה פסולה היא, והיינו מחמת שבעת מליקתה עדיין אינה חשובה כמונחת על המזבח, ומשום שאויר מזבח אינו חשוב כמזבח, וכשמחשב להשהותה כמו שהיא בידו ולעכב הקטרתה למחר, הרי שיש במחשבתו להקטיר הקטרה פסולה, ולכן נעשית פיגול.

מתקיף לה רב שימי בר אשי

והשיב באופן של תמיה:

אלמה לא

תיתכן מחשבת פיגול בעולת העוף, הלא אף אם אויר מזבח חשוב כמזבח, מכל מקום

משכחת לה

פיגול באופן

כגון דאמר

הכהן

הריני מולקה על מנת להורידה

מהמזבח

למחר

קודם ההקטרה

ולהעלותה

חזרה

ולהקטירה,

ומחשבה זו מחשבת הקטרה פסולה היא, כי אם אכן היה מורידה בפועל מהמזבח לאחר שנפסלה בלינה, היה דינה לא לעלות עוד, שהרי הפסולים שירדו לא יעלו.

ומקשינן:

הניחא לרבא דאמר לינה מועלת בראש המזבח

ופוסלת את אלו שלנו בראשו, ודינם שאם ירדו לא יעלו, לכך מחשבת הקטרה למחר לאחר שיורידה מהמזבח, מחשבת פיגול היא, וניתן להעמיד באופן זה.

אלא לרבה דאמר אין לינה מועלת בראש המזבח,

והלן בראש המזבח כשר הוא, אם כן

ליתא למחשבתו

שהרי אפילו אם היה מקיים מחשבתו בפועל לא היה פוסל בכך את ההקטרה, וכל שכן שלא עשה כן אלא רק חישב זאת. ואם כן חזרה הקושיא, אם אויר מזבח כמזבח, כיצד תיתכן מחשבת פיגול בעולת העוף?

ומתרצינן:

לרבה נמי משכחת לה

מחשבת פיגול באופן

כגון דאמר

הכהן

הריני מולקה על מנת להורידה

מהמזבח

קודם עמוד השחר ולהעלותה לאחר עמוד השחר.

ולפי שהקטרה זו וודאי פסולה היא, כי מאחר ובעת עמוד השחר לא היתה על המזבח אלא על הרצפה, חל בה פסול לינה. ונמצא שחישב לעשות בה הקטרה פסולה.

ומיושב אם כן, שאפילו אם אויר מזבח כמזבח, מכל מקום תיתכן מחשבת פיגול בעולת העוף.