Sevachim 86a — Talmud auf Deutsch

יכול

מוטלת עליו מצווה ש

יחלוץ גידין ועצמות

מהבשר

ויעלה בשר

בלבד

לגבי מזבח, תלמוד לומר "והקטיר הכהן את הכל". הא כיצד

יתיישבו שני פסוקים אלו הסותרים לכאורה זה את זה? אלא, אם

מחוברין

הם לבשר יעלו עמו מדין הכתוב "והקטיר הכהן את הכל", ואם

פירשו

מן הבשר דינם הוא ש

אפילו

אם עלו כבר ומונחים

הן בראש המזבח ירדו,

מדין הכתוב "ועשית עולותיך הבשר והדם".

ומקשינן:

מאן

הוא ה

תנא דשמעת ליה דאמר פירשו

העצמות מהבשר

ירדו,

ומשנתנו לשיטתו היא,

רבי היא!

ולא רבנן,

דתניא

: נאמר בפסוק

"והקטיר הכהן את הכל המזבחה", לרבות העצמות והגידין והקרנים והטלפים

שמקטירם עם הבשר

אפילו

אם

פירשו

ממנו.

ואלא מה אני מקיים

מה שנאמר

"ועשית עולותיך הבשר והדם"

אשר יש במשמעו שאין להעלות על המזבח כי אם בשר ודם בלבד? אלא, פסוק זה בא

לומר לך

דין אחר:

עיכולי

בשר

עולה

שפקע מן המערכה קודם שנתעכל לגמרי

אתה מחזיר

למערכה,

ואי אתה מחזיר עיכולי גידין ועצמות

שפקעו מהמערכה. והיינו, אמנם אם עלו מתחילה לא ירדו, אבל בדין זה שנתחדש בו החזרת פוקעים, לא נכללו הגידין והעצמות, אלא בשר ודם בלבד.

רבי אומר: כתוב אחד אומר "והקטיר הכהן את הכל המזבחה"

הרי זה

ריבה

להקטרה אף את העצמות והגידין,

וכתוב אחד אומר "ועשית עולותיך הבשר והדם".

הרי זה

מיעט

מדין מזבח כל דבר אחר שאינו בשר או דם.

הא כיצד

ניישב את הסתירה בין שני כתובים אלו? אלא,

מחוברין יעלו, פירשו

ו

אפילו

אם כבר עלו והרי

הן בראש המזבח ירדו.

ונמצא, שרבי הוא התנא הסובר, שאם פירשו, אפילו אם עלו ירדו.

שנינו בדברי רבי,

פירשו

אפילו הם בראש המזבח

ירדו.

אמר רבי זירא: לא שנו

שאם פירשו ירדו

אלא

באופן

שפירשו

העצמות מן הבשר

כלפי מטה

דרך ירידה שמתרחקים מהמערכה שבמזבח,

אבל

אם פירשו ונטו העצמות

כלפי מעלה

לצד המערכה, אין זו נחשבת פרישה אלא

קרובי הוא דאקריבו לעיכול

היינו שהתקרבו יותר לצורך הקטרתם, ולפיכך לא בטל מהם דין הקטרה ולא ירדו.

ועתה, שבה הגמרא לדברי תנא קמא שאמר

ואפילו

אם

פירשו

העצמות מהבשר צריכות הן הקרבה:

ועל כך

אמר רבה,

[

הכי קאמר

],

לא שנו אלא

באופן

שפירשו לאחר זריקה

של הדם שמאחר ובעת זריקת הדם היו מחוברים לבשר, קבעתם זריקת הדם למזבח ויש להקריבן.

אבל פירשו קודם זריקה

, שבשעת הזריקה לא היו בני מזבח כלל,

אתאי זריקה ושריתינהו

להדיוט,

ו

מותר

אפילו למעבד מינייהו קתא דסכיני,

כי כשם שזריקת הדם מתירה למזבח את הראוי לו, כך היא מתירה את העצמות להנאת כהנים שלזה הם עומדים.

ובדבר זה שעצמות שפירשו קודם זריקה, הותרו להנאת כהנים לגמרי

סבר לה

רבה

כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: נאמר

"עור העולה אשר הקריב לכהן

לו יהיה"

[ויקרא ז]

בעולה,

והיינו שעור העולה ינתן לכהן,

ונאמר

"הכהן אשר יכפר בו

לו יהיה"

[שם]

באשם

שבשרו יהיה לכהן, ולמדנו בזה גזירה שווה

מה אשם עצמותיו מותרין

שהרי אף בשרו מותר,

אף עולה עצמותיו מותרין.

ומשום נותר אין לאסור את העצמות, שאיסור נותר אינו אלא בדבר שהוא בר אכילה וכפי שנאמר "והנותר מבשר הזבח".

ומכריחה הגמרא, שפסוק זה ממנו למדנו גזירה שווה זו

מופני היא,

דהיינו מיותר, ולכן ניתן לדרוש ממנו גזירה שווה,

דאי לא מופני, איכא למיפרך

דרשה זו ולומר:

מה לאשם, שכן בשרו מותר

לכהנים ומשום כך אף עצמותיו מותרות, ומה שאין כן עולה, שלא הותר בשרה לכהנים, אפשר שאף עצמותיה אסורות.

אלא בהכרח ניתן ללמוד מפסוק זה, מחמת כי

"לו יהיה" יתירא כתיב

בו בפסוק של עולה, שהרי לא היה לו לכתוב אלא "עור העולה אשר הקריב לכהן" ותיבות "לו יהיה" מיותרות הן, ומשום כך ניתן לדרוש מהן גזירה שווה זו.

מתיב רב אדא בר אהבה

על דברי רבה שהתיר את עצמות העולה בהנאה: שנינו,

עצמות קדשים

הנאכלים כגון של חטאת ואשם,

לפני זריקה, מועלין בהן

כי עדיין לא היתה להן שעת התר לכהנים,

לאחר זריקה, אין מועלין בהן. ו

אילו עצמות

של עולה, מועלין בהן לעולם.

הרי שעצמות העולה לא הותרו כלל ואפילו לאחר זריקה!?

ומתרצינן:

אימא

בדברי ברייתא זו:

ושל עולה,

אם

פירשו

מן הבשר

לפני זריקה אין מועלין בהן

משום שלא קבעתם זריקה למזבח, אבל אם פירשו ממנו

לאחר זריקה מועלין בהן לעולם

משום שבהיותם מחוברים לבשר נקבעו למזבח ע"י הזריקה.

ופליגא

רבה על

דרבי אלעזר

.

דאמר רבי אלעזר: פירשו

העצמות מהבשר

לפני זריקה מועלין בהם

לעולם, כי מאחר ופרשו אין הן בני הקטרה, שלא הועילה להן הזריקה, ומשום כך נותרו באיסורן. ואם פירשו

לאחר זריקה לא נהנין

מהן, מדרבנן.

ו

אם עברו ונהנו

לא מועלין.

והיינו, משום דרשתו של רבי ישמעאל שלמד מאשם להתיר את עצמות העולה, ובאשם לא הותרו העצמות אלא אם פירשו לאחר זריקת הדם שהתירה את העצמות עם הבשר קודם שפירשו, והוא הדין בעולה.

מתניתין:

משנה זו באה לפרט את הדין של אימורים כשרים שהוקטרו על המזבח, וקודם שהתעכלו באש המערכה עפו או נפלו מן המערכה לצד המזבח או למטה ממנו, שחלוקים הם בדיניהם מפסולים שעלו על המזבח, ולזאת אומרת המשנה:

וכולן,

בין אלו הפסולים שעלו על המזבח ששנינו בהם במשניות לעיל שלא ירדו, ובין עצמות וגידין שעלו בהיותם מחוברים לבשר, אשר כל אלו אין דין הקטרתם מחמת שראויים הם להקטרה, הרי

ש

אם לאחר שעכלתם אש המערכה

פקעו מעל גבי המזבח

ונפלו לארץ

לא יחזיר

דהיינו אין צריך להחזיר אותם למזבח שלא נתחדש בהם הדין המיוחד של החזרת פוקעין.

וכן גחלת

שפקעה מעל גבי המזבח לא יחזיר

אותה למערכה.

אולם,

איברים

כשרים

שפקעו מעל גבי המזבח,

אם פקעו ממנו

קודם חצות

הלילה

יחזיר, ו

כן

מועלין בהן

אם נהנה מהם כיון שעדיין בני מזבח הם. אבל אם פקעו

לאחר חצות

הלילה

לא יחזיר, ו

אף

אין

מועלי

ן בהן

משעה זו כיוון שחשובים כמעוכלים והרי הם כדבר שכבר נעשתה בו מצוותו שאין בו מעילה.

ועתה, באה המשנה להוסיף על הדינים שנאמרו לעיל בענין פסולים שעלו על המזבח:

כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו ואפילו

פסולים שעלו עליו לא ירדו,

כך הכבש

גם כן

מקדש

את הראוי לו ומשעה שעלו הפסולים על הכבש לא ירדו.

כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן, כך הכלים מקדשין

את המנחות הפסולות שהוכנסו לתוכם וחל עליהן קדושת קרבן ולא יוכלו להיפדות עוד.

גמרא:

שנינו במשנה, איברים כשרים שפקעו מעל המזבח קודם חצות יחזיר, לאחר חצות לא יחזיר. ומקשינן:

היכי דמי

אותם האברים בשעה שפקעו,

אי דאית בהו ממש

שעדיין לא נשרפו לגמרי, אם כן

אפילו

אם פקעו

לאחר חצות נמי

יש לו להחזירם שהרי עדיין לא הושלמה הקטרתם. ו

אי דלית בהו ממש

מחמת שנשרפו כבר כולם, אם כן

אפילו

אם פקעו

קודם חצות נמי לא

יחזירם מאחר והושלמה מצוות הקטרתם!?