Sevachim 7a — Talmud auf Deutsch

לדברי רבי שמעון, אין

הם

נפדין תמימים

, כדין כל הקרבנות שאי אפשר לפדותם בהיותם תמימים, ואי אפשר להקריבם בתורת תמידין כי הם נקנו מכספי שנה שעברה.

אבל

לדברי חכמים

, הרי הם

נפדין תמימין

, לפי שלב בית דין מתנה עליהן כי אם הם יימצאו מיותרים, לא תחול עליהם קדושת קרבן של תמידין אלא קדושת דמים בלבד, ואת קדושת הדמים אפשר לפדות במעות חולין. [והכסף של הפדיון יהיה כדין "מותר תרומה", שהוא הכסף שנותר אחר ש"תרמו" בתוך קופות מתוך כל כספי מחצית השקל את הכסף לקניית תמידין ושאר קרבנות הציבור].

ומשנפדו אותם תמידין כאשר הם תמימים, וחזרו להיות חולין, אפשר להקדישם שוב לתמידין של השנה החדשה, על ידי שיקנו אותם מחדש בכספי מחצית השקל של השנה החדשה.

ומוכח שרבי שמעון חולק על חכמים וסובר שאין בסמכותו של בית דין להתנות שלא תחול ההפרשה של הכהנים, ואם כן גם בשעירי עצרת אי אפשר לומר שרבי שמעון סובר שלב בית דין מתנה שלא תחול הפרשת השעיר השני עד למחר אלא ההפרשה חלה על שני השעירים מאתמול. וחזרה הראיה שקרבן יכול לכפר על עשה אפילו אחר ההפרשה.

ועוד

, גם אם תימצי לומר לומר בדוחק שחובת הבאת שני שעירים בעצרת היא רק באופן שהפרישם בזה אחר זה, ומועיל השני לכפר על הטומאה שבין הפרשת הראשון להפרשת השני [בערב יום טוב!], עדיין יקשה לך: וכי אפשר לפרש ששני שעירי עצרת הוצרכו באופן כזה?

והרי

הא בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא

: לפי טעמו של רבי שמעון, שהשעיר השני בא לכפר על הטומאה שבין הראשון לשני, כיצד יהיה הדין ב

שני שעירי עצרת

ששחטן כאחד, ו

קיבל דמן בשני כוסות, ונזרק דמו של ראשון

, ונתכפרו בכך כל הטמאים, ומעתה דמו של

שני

, לפי טעמו של רבי שמעון

למה הוא קרב?

והספק הוא, האם ניתן לומר שדם השעיר השני בא לכפר על הטומאה שאירעה בין שחיטת השני לזריקת דמו? אמר לו רבי זירא לרבי ירמיה: דמו של שני קרב

על טומאה שאירעה בין זריקה של זה לזה

, אכן, אפשר להתכפר אפילו על חטא של טומאה שאירעה בין שחיטה לזריקה, ולכך יזרק דם השני.

ומדייקת הגמרא מדברי רבי ירמיה:

עד כאן לא מיבעיא ליה אלא

אם השעיר השני מכפר על

עשה דלאחר שחיטה, אבל

על עשה

דלאחר הפרשה לא קא מיבעיא ליה

כי ודאי הוא מכפר!

ודחינן:

דלמא

רבי ירמיה,

אם תמצא לומר, קאמר

. שהסתפק בשני האופנים: בתחילה דן אם כוונת רבי שמעון שהשעיר השני מכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה היינו דוקא על טומאה שבין הפרשתו של ראשון להפרשתו של שני בערב יום טוב, אך אינו יכול לכפר על טומאה שאירעה אחר הפרשתו, או שמא הוא מכפר גם על טומאה שאחר הפרשה, ובא על טומאה שאירעה ביום טוב עצמו בין הקרבת הראשון להקרבת השני.

וספק נוסף היה לו: אם תמצא לומר שהשעיר יכול לכפר אפילו על טומאה שאחר הפרשה, עדיין יש להסתפק האם הוא יכול לכפר גם על טומאה שאירעה בין שחיטה לזריקה, ועל כך פשט לו רבי זירא שיכול לכפר אפילו עד שעת זריקה.

וממילא אין לנו ראיה מדברי רבי ירמיה שקרבן מכפר אפילו לאחר הפרשה, שהרי הוא עצמו מסתפק אם מכפר על טומאה שלאחר הפרשה. [אולם מדברי רבי זירא יש ראיה שמכפר אפילו אחר שחיטה עד שעת זריקה, אך נשאר הספק שמא אין הלכה כמותו] .

איתמר: תודה ששחטה

בשינוי קודש, והשינוי היה בכך ששחטה

לשם תודת חבירו

, ומדובר באופן שהיה לחבירו קרבן תודה. ונחשב כשינוי בקודש שבמקום לשחוט את התודה הזאת לשם עצמה הוא שוחט אותה לשם תודה של מישהו אחר . ואין בכך שינוי בעלים, שכן הוא לא שחט את התודה על מנת שמישהו אחר יתכפר בזריקת הדם.

רבה אמר

: אין שינוי זה נחשב שינוי קודש, ולכן היא

כשרה

ועלתה לבעלים לשם חובתם.

רב חסדא אמר

: גם אופן זה נחשב שינוי קודש, ולפיכך היא

פסולה

, שאינה עולה לבעלים לשם חובתם.

ומבארת הגמרא את טעמיהם:

רבה אמר כשרה

, שהרי

תודה לשם תודה נשחטה

, ושינוי קודש הוא רק באופן ששוחטים קרבן לשם קרבן מסוג אחר, [ואפילו אם ישחט חטאת חלב לשם חטאת דם לא תפסל החטאת היות ושני הקרבנות הם מסוג חטאת].

רב חסדא אמר פסולה

, כי

נשחטה לשם שלמים דידיה בעינן

, וכיון ששינה לשם שלמים של אדם אחר לא עלתה לו לשם חובה .

אמר רבה: מנא אמינא לה

שתודה ששחטה לשם תודה אחרת הרי היא כשרה, מהא

דתניא

: "

ובשר זבח תודת שלמיו

-

ביום הקריבו את זבחו

"

וגו

'

\-

אבא חנין אמר משום רבי אליעזר: בא

הכתוב "תודת שלמיו"

ללמד, תודה ששחטה לשם שלמים כשרה

ועלתה לבעלים,

שלמים שנשחטו לשם תודה פסולים

לעלות לבעלים לחובתם.

ומה הפרש בין זה לזה?

-

תודה קרויה שלמים

, כלשון הכתוב "תודת שלמיו", שמתייחסת התודה לשלמים, ולפיכך אם שחט תודה לשם שלמים לא מיקרי שינוי קודש.

ואין שלמים קרויין תודה

. ולפיכך כששוחט שלמים לשם תודה נחשב כשינוי קודש, ולא יעלו לבעלים לחובתם.

ומכאן דייק רבה: דוקא ב

שלמים לשם תודה

אמר רבי אליעזר שהיא

פסולה

, משום ששינה את השלמים לקרבן בעל שם אחר.

הא

אם שחט

תודה

זו

לשם תודה

אחרת,

כשרה

, שהרי לא שינה את שם הקרבן.

מאי לאו

, האם לא מדובר אפילו באופן ששחט לשם תודה

דחבריה

ובכל זאת הכשירה רבי אליעזר.

ודחינן את ראיית רבה:

לא

. רבי אליעזר הכשיר רק אם שינה מקרבן תודה זה לקרבן תודה אחר

דידיה

, וחידושו של רבי אליעזר הוא, שאפילו אם הפריש שני קרבנות תודה על שני מאורעות שונים המחייבים קרבן תודה, כגון על עלייתו מן הים ועל יציאתו מבית האסורים, ושחט את האחד לשם השני, כשר.

ומקשינן, נמצא לדבריך כי דוקא כששחט לשם תודה שלו כשרה,

אבל

אם ישחוט תודה שלו לשם תודה

דחבריה, מאי?

-

פסולה

.

אם כן יקשה לך:

אדתני

שחט

שלמים דידיה לשם תודה פסולה

משום שינוי קודש בשם הקרבן,

ליתני

חידוש יותר גדול, שאפילו לא שינה את שם הקרבן אלא שחט

תודה

שלו

לשם תודה

כמו שחייב אחר, שאין זה שינוי בשמו של הקרבן, ובכל זאת לא אינה עולה לשם חובה,

וכל שכן שלמים לשם תודה

שמשנה את שם הקרבן.

ומתרצינן: חידוש דין שיש באופן ש

שחט שלמים לשם תודה דידיה, איצטריך ליה

להשמיענו.

כי

סלקא דעתך אמינא, מדתודה קרויה שלמים, שלמים נמי קרויין תודה, וכי שחיט להו

לשלמים

לשם תודה ליכשרו

ויעלו לבעליהן לחובתם, לכן

קא משמע לן

שרק תודה קרויה שלמים, אך שלמים אינם קרויים תודה .

אמר רבא: חטאת

חלב

ששחטה לשם חטאת

דם -

כשרה

, ועלתה לו . אבל אם שחטה

לשם עולה

הרי היא

פסולה

לגמרי ואינה קריבה כלל.

מאי טעמא?

"

ושחט אותה לחטאת

"

אמר רחמנא

, הילכך חטאת חלב שנשחטה לשם חטאת דם כשירה ש

הרי חטאת לשם חטאת נשחטה

, אבל אם שחטה

לשם עולה פסולה

[שהרי מיעטה הכתוב ופסל שחיטה שכזאת, דכתיב "ושחט אותה לחטאת"!]

ואמר רבא: חטאת ששחטה

בשינוי בעלים, כגון שחישב

על

מנת שיתכפר בזריקת דמה

מי

שהוא אחר

שמחוייב חטאת

-

פסולה

, ורק "שינוי בעלים" כזה פוסל, משום שגם השני חייב בכפרה של חטאת, וכדלהלן.

אבל אם

שחטה על

מנת שיתכפר בזריקת דמה

מי

שהוא אחר

שמחוייב עולה

בלבד, הרי היא

כשרה

כי שינוי בעלים באופן זה אינו פוסל, שהרי אין השני חייב חטאת כמוהו!

מאי טעמא

-

שנאמר

בקרבן חטאת "

וכפר עליו

", למעט:

עליו

-

ולא על חבירו!

והמיעוט הזה מתייחס רק אל

חבירו

שהוא

דומיא דידיה

, דהיינו

במחויב כפרה כמותו

, שלא ישחוט על מנת שהלה יתכפר בזריקת הדם, ואם בכל זאת יעשה כן יפסל הקרבן בשינוי בעלים. אבל אם השני אינו מחוייב כפרה, הוא אינו נחשב "חבירו דומיא דידיה", ולא נאמר בו המיעוט "עליו ולא על חבירו", ולכן לא נפסל הקרבן בשינוי בעלים .

ואמר רבא: חטאת

ששחטה על

מנת שיתכפר בזריקת דמה

מי שאינו מחויב כלום

-

פסולה, שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב

כפרה על

עשה

, וחטאת מכפרת גם על חייבי עשה, ונמצא שאף על פי שאמר ששוחט על מי שאינו חייב כלום, בכל זאת הוא שוחט על מנת שיתכפר בו אותו אדם על העשה שבידו, ולפיכך נפסל הקרבן משום ששינה לשם בעלים המחוייב כפרה.

ומחלקת הגמרא בסמוך, בין דברי רבא לעיל, שאם שחט חטאת על מנת שיתכפר בה חבירו המחוייב בעולה אינו נחשב שינוי בעלים, דהיינו באופן שכבר הפריש חבירו קרבן עולה ונמצא ששוב אינו זקוק חבירו לכפרת החטאת, ואילו כאן מדובר באופן שלא הפריש חבירו קרבן עולה, שהרי הוא מוחזק כמי שאינו חייב כלום.

ואמר רבא: חטאת מכפרת

גם

על חייבי עשה

[ולכן אם שוחטה על מנת שיתכפר בה חבירו, נחשב הדבר כשינוי לשם מחויב כפרה כמותו, אפילו שחבירו חייב כפרה רק על עשה],

מקל וחומר

-

על חייבי כריתות מכפרת

,

על חייבי עשה, לא כל שכן!

והוינן בה:

למימרא

שכפרת עשה "

בת מינה

" של כפרת חטאת

היא

, [ולפיכך גם אם הוא משנה מכפרת חטאת שלו לכפרת עשה של אחר נחשב הדבר כשינוי בעלים]?

והאמר רבא: חטאת ששחטה על

מנת שיתכפר

מי

שהוא אחר

שמחוייב חטאת

כמותו -

פסולה

משום שינוי בעלים. אבל אם שחטה

על מי שמחוייב עולה

-

כשרה

, כי אין זה שינוי בעלים, משום שהשני אינו ראוי להתכפר בחטאת זו.

ומוכח, שרבא סובר שכפרת עשה אינה ממין החיוב של חטאת, שהרי הוא מחוייב עולה מפני שעבר על עשה, ובכל זאת הוא נקרא אינו מחוייב כמותו, לפי שאין החטאת מכפרת על עשה,