Sevachim 56a — Talmud auf Deutsch

אלא על

אורך מאה ושמונים ושבע

אמה

על רוחב מאה ושלשים וחמש

אמה, שזה שטח העזרה [ולקמן מפרש מה בא למעט].

תני תנא קמיה דרב נחמן: כל העזרה היתה קפ"ז על רוחב קל"ה אמה.

אמר ליה

רב נחמן:

הכי אמר לי אבא

: כגון זה בכל השטח הזה

כהנים נכנסים לשם, ואוכלין שם קדשי קדשים, ושוחטין שם קדשים קלים, וחייבין משום טומאה.

שכל אלו דינם בעזרה.

והוינן בה:

למעוטי מאי

דאין חייבין עליו משום טומאה?

אילימא למעוטי

עובי חלל

החלונות

וה

דלתות

שבחומת העזרה

ועובי

החומה בראשה למעלה, אי אפשר לומר כן, דהא

תנינא: החלונות ועובי החומה

דינם

כלפנים!

ואלא למעוטי לשכות

שבעזרה שהנכנס להם בטומאה אינו חייב, לפי שלא נתקדשו בקדושת העזרה [וכמבואר במסכת שבועות יד א].

ותמהינן:

ואי

באותן לשכות ה

בנויות בחול ופתוחות לקדש,

הכיצד אפשר למעטן,

והתנן: תוכן קדש,

וחייבין עליהן משום טומאה.

ומתרצינן:

מדרבנן

הוא שאסור ליכנס שם בטומאה, אבל מכרת וקרבן נתמעטו!

ומקשינן:

ודאורייתא לא

קדושים הלשכות בקדושת עזרה?

והתניא: לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש

-

מנין שהכהנים נכנסים לשם ואוכלין שם קדשי קדשים ושירי מנחה? תלמוד לומר "בחצר אהל מועד יאכלוה",

וקודם לכן כתיב "במקום קדוש" ודרשינן מכפל הלשון:

התורה ריבתה חצירות הרבה אצל אכילה אחת!

ושמע מינה שקדושת הלשכות מן התורה הן, דאי אינן אלא מדרבנן האיך הקילו חכמים להכשיר מקום חול לאכילת קדשים?! ומתרצינן:

אמר רבא

:

לאכילה שאני

, שנתרבו הלשכות "מחצירות הרבה"

אבל לענין טומאה לא

קדושים מן התורה!

והוינן בה:

והתניא: לשכות הבנויות לחול ופתוחות לקודש

-

כהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים, וחייבין משום טומאה

. ותקשי, דהרי לשון "חייבין" משמע שהוא מן התורה?

ומתרצינן:

לאו אמרת

בברייתא "

אין שוחטין"

הרי דלא קדשי,

תני נמי "אין חייבין"!

ומקשינן:

בשלמא "אין שוחטין",

לאו משום קדושה הוא אלא משום

דבעינא

שחיטה

כנגד הפתח, וליכא

בהני לשכות שחיטה כנגד הפתח.

אלא "אין חייבין", אמאי?

מהו ההכרח לשבש הברייתא, דהא מ"אין שוחטין" אין ראיה!? ומתרצינן:

וליטעמך,

דהטעם משום "כנגד הפתח", תקשי למה קתני "אין שוחטין"

מי לא עסקינן דקא שחיט כנגד הפתח?

כשהיה פתח הלשכות מכוון כנגד פתחי בית החליפות, ועל כרחך הכי הוא,

דאי ליכא

אופן שיהיה כנגד הפתח פשיטא דאין שוחטין ו

למאי איצטריך

לאשמעינן?

אלא, אף על גב דקא שחיט כנגד הפתח, תני

בברייתא ד"

אין שוחטין

"

משום דלא קדיש,

אם כן

תני נמי "אין חייבין

משום טומאה", לפי שלא נתקדשו בקדושת עזרה רק לענין אכילה

וניחא השתא מה דאמרן לעיל דלמעוטי לשכות אתאן.

והוינן בה:

ולאכילה לא בעינן כנגד הפתח?

דהא לעיל סלקא דעתין דהטעם דאין שוחטין משום שאינו "כנגד הפתח", ומשמע דלאכילה לא בעינן "כנגד הפתח" [פירוש אחר: דהא סתמא קתני בברייתא "אוכלין" אפילו במקום שאינו כנגד הפתח]

והתניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר

: שני פשפשין [פתחים קטנים]

היו בבית החליפות, גובהן שמונה כדי להכשיר את העזרה לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים קלים

הרי דלאכילה נמי בעינן "כנגד הפתח" שלכן עשו את הפשפשין!?

ומתרצינן:

אמר רבינא: סמי

טול

מכאן אכילה!

דלא גרסינן לה.

ומקשינן:

והכתיב

בשבעת ימי המילואים "

בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו"

הרי שלאכילה בעינן נמי "פתח אהל מועד"!?

ומתרצינן:

קדשי שעה שאני!

דגזירת הכתוב היתה במילואים. אבל לדורות לא בעינן "פתח אהל מועד" לאכילה משום דהתורה ריבתה חצירות הרבה. [בתוס' פירשו דמילואים שאני שהרי אף הכהנים הוזהרו "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים"].

אמר רב יצחק בר אבדימי

:

מנין לדם הקרבן

שנפסל

לזריקה

בשקיעת החמה?

[יש לשאול, למאי נפקא מינה בפסול זה? הלא בלילה בלאו הכי אין יכול לזרוק, שכל העבודות ביום הן נעשות, ולמחר נפסל בעמוד השחר כאימורים? תשובה לדבר: באופן שאחר שקיעת החמה עלה הדם לראש המזבח ולן שם כל הלילה דלולי שנפסל מיד בשקיעת החמה לא היה נפסל בעמוד השחר למאן דאמר אין לינה מועלת בראש המזבח והיה זורקו למחר]

שנאמר "ביום הקריבו את זבחו יאכל",

ודרשינן:

ביום שאתה זובח אתה מקריב

[זורק את הדם],

ביום שאי אתה זובח

היינו ככלות יום הזביחה

אי אתה מקריב!