Sevachim 3b — Talmud auf Deutsch

אם הציל

ה המחיצה

ב

אהל

המת

ה

חמור

, הרי זה משום

שכן

דרך בני אדם להיות

חולקין אוהלין

במחיצה, הילכך נחשב הצד השני של המחיצה לאהל בפני עצמו. אך כיצד

תציל

המחיצה

בכלי

-

חרש

את האוכלין מטומאת שרץ

הקל, ש

הרי

אין

דרך בני אדם להיות

חולקין

במחיצה

בכלי חרש

. הלכך, על אף שחילקו במחיצה, חשבינן לשני צידי המחיצה כ"תוך" אחד!

ומקשה הגמרא, שלכאורה נמצא שדברי רב ש"לאו מינה לא מחריב בה", תלויים במחלוקת שבברייתא זו:

שהרי

התינח לרבנן

, שאמרו מחיצה לא חוצצת בכלי חרס, מובנים דברי רב שאמר דלאו מינה לא מחריב בה. כי כשם שאין המחיצה חולקת את תוך כלי החרס לשני מקומות משום שאין המחיצה נחשבת למיניה דכלי חרס, כך אין השחיטה לשם חולין מחריבה את הסתמא לשמה של קדשים, דלאו מינה.

אלא לרבי אליעזר

, שלמד מקל וחומר, שמחיצה, על אף שאינה מינה של התנור, חולקת אותו ומחריבה בו,

מאי איכא למימר?

למה, לדבריו, כששוחט חטאת לשם חולין, דלאו מינה הוא, אין החטאת נפסלת!?

ומתרצינן: באמת רבי אליעזר סובר את הכלל שאמר רב, דלאו מיניה לא מחריב ביה. ורק במחיצה נחלק על רבנן משום ש

רבי אליעזר קל וחומר קאמר

, כיון שבטומאה החמורה של אהל המת מועילה מחיצה להציל, קל וחומר שתועיל בכלי חרס לטומאת שרץ הקל, על אף שאינה ממין כלי החרס.

ומקשינן:

אי הכי

, שבמקום שלמדנו קל וחומר, גם לאו מינה מחריב בה,

התם

בשחיטת קדשים

נמי לימא

קל וחומר:

ומה קדשים מחללים קדשים

במחשבת שינוי קודש, על אף ששניהם קדשים ואין השינוי כה גדול,

חולין

, שהם שונים לגמרי מקדשים,

לא כל שכן

שהשוחט לשם חולין יחלל את הקדשים?! ומכח קושיה זו, מביאה הגמרא הסבר אחר:

אלא

, היינו

טעמא דרב

-

כרבי אלעזר

.

דאמר רבי אלעזר, מאי טעמא דרב

שאמר השוחט חטאת לשם עולה פסולה ואם שחטה לשם חולין כשרה? משום שנאמר "

ולא יחללו את קדשי בני ישראל

". וכך הכתוב נדרש: אין לך דבר שיכול לחלל את הקדשים חוץ מן הקדשים עצמן, ולפיכך רק

קדשים

[כגון חטאת לשם עולה]

מחללין קדשים

.

ואין חולין מחללין קדשים!

ומקשינן: מאחר שהעמדת את דברי רב אפילו כרבי אליעזר, שלמד בקל וחומר שמחיצה, שאינה מינה, תציל בכלי חרס, אך אינו לומד קל וחומר שחולין מחללים קדשים משום גזירת הכתוב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל",

אלמא, אתא קרא, ואפקיה מקל וחומר

. אם כן, יקשה -

הכא נמי

, במחיצה שבתנור, איך למד רבי אליעזר קל וחומר שתחצוץ, והרי

ליתי

קרא ד"

תוכו

", המלמד על "תוכו ולא תוך תוכו",

ולפקיה מקל וחומר?!

והיינו, שאם נלמד בקל וחומר מאהל המת שמחיצה גרידא מועילה לחלק את התנור [על אף שהמחיצה אינה נחשבת למין התנור], אם כן, למה הוצרך מיעוט מיוחד של "תוכו ולא תוך תוכו" למעט אוכלין שבתוך הכלי שאינם נטמאים מאויר התנור, והרי די בכך שמחיצת הכלי כשלעצמה חוצצת?

אלא בהכרח, שהמיעוט של "תוכו ולא תוך תוכו" נצרך משום שמחיצה של דופן הכלי גרידא אינה חוצצת. ואם כן קשה, איך למד רבי אליעזר בקל וחומר שמחיצה מצילה בכלי חרס, והרי מהפסוק המלמד על תוכו ולא תוך תוכו, מוכח שאין ללמוד מקל וחומר גרידא שמחיצה מצילה?!

ומתרצינן: רבי אליעזר סובר כי

האי

"

תוכו

", אינו מקרא מיותר לדרוש ממנו תוכו ולא תוך תוכו, אלא

מבעי ליה לאוכלין שגיבלן בטיט

מסביבן, בצורה כזאת ששרץ אינו יכול לגעת באוכל אלא בטיט בלבד,

והכניסן

את האוכלין המגובלין בטיט

לאויר תנור

שיש בו שרץ. ומ"תוכו" למדנו שהם נטמאים מאויר התנור.

והוצרך הכתוב להשמיענו דין זה, כי

סלקא דעתך אמינא, הואיל ובנגיעה

בשרץ

לא מטמאו

, שהרי אין השרץ יכול לגעת באוכלים כי הם מגובלים בטיט מסביבם, ומשום כך

באוירו

של התנור

נמי לא מטמי, קא משמע לן

קרא "תוכו", המלמד על "תוכו ולא תוך תוכו", שרק באופן שהאוכלים מונחים בכלי, אז הם אינם נטמאים משום שהם ב"תוך תוכו", אך לא כאשר הם מגובלים בטיט מסביבם.

וכיון שסובר רבי אליעזר ש"תוכו" נדרש לדין זה, לפיכך אינו מיותר להוציא מקל וחומר, ולכן דעתו שמועילה מחיצה להציל מטומאה בכלי חרס, ומחריבה בו אפילו שהיא אינה ממינו, וחוצצת בין השרץ ובין האוכלין, ומקורו הוא מקל וחומר ממחיצה המצלת באהל המת.

ורבנן

סברו ש"תוכו" מיותר, כי

הנך

אוכלין שגיבלם בטיט

לא צריכי קרא

ללמד שנטמאים בתנור, שהרי לא יועיל להם הגיבול אלא לגבי טומאת מגע, ששרץ אינו יכול לגעת באוכלין עצמן.

אך אין מקום לומר שהוה אמינא שלא יטמאו מאויר כלי חרס, שהרי אין האויר מטמא אלא ההימצאות יחד עם השרץ באויר הכלי מטמאה את האוכל, ובודאי שאם הכניסן באויר תנור נטמאו, ולכן אין צריך לדרוש מ"תוכו" [והיינו לוי"ו יתירה של תוכו, שממנה דרשינן לקמן תוכו ולא תוך תוכו].

ולכן למדו רבנן מ"תוכו" שרק ההימצאות בתוך תוכו של כלי בתנור מצילה מלהטמא מ"תוכו" של התנור, ולא מחיצה שאינה ממינו, כי היא לא "מחריבה בו" .

רב יוסף בר אמי רמי שינוי קודש

[חטאת לשם עולה]

אשינוי בעלים

[חטאת ראובן על מנת שיתכפר בה שמעון],

ומשני

:

וכך הקשה:

מי אמר רב

[רבא] -

חטאת

חלב

ששחטה לשם חטאת

דם

כשירה

, אבל אם שחט חטאת

לשם עולה

הרי היא פסולה.

אלמא דלאו מינה

, כששחטה לשם עולה,

מחריב בה

, ואילו

דמינה

כששחטה לשם חטאת אחרת,

לא מחריב בה

.

והאמר רב: חטאת ששחטה

בשינוי בעלים

על מי שמחוייב חטאת

הרי היא

פסולה

, ואם שחטה

על מי

שאינו מחוייב חטאת אלא

שמחוייב עולה

בלבד הרי היא

כשירה

, אלמא מוכח שהכלל להיפך: כששחטה לחטאת על מי שמחוייב חטאת כמותו,

דבר

-

מינה

הוא, הרי הוא

מחריב בה

והרי היא פסולה?!

ומשני

רב יוסף בר אמי: חלוק דין שינוי קודש משינוי בעלים.

התם

, בשינוי קודש, "

ושחט אותה לחטאת

" - שתהיה שחיטתה לשם חטאת -

אמר רחמנא!

ו

לפיכך אם שחט חטאת חלב לשם חטאת דם לא נפסלה החטאת, ש

הרי חטאת לשם חטאת נשחטה

ולא אכפת לן ששחט חטאת החלב לשם חטאת דם. ולכן אפילו שנשחטה לשם מינה - לא מחריב בה. [אך אם שחטה לשם עולה, אף על פי שאינה מינה ממש, פוסלת ומחריבה בה, כי על כך נאמר בה במפורש "אותה" למעט].

אבל

הכא

בשינוי בעלים "

וכפר עליו

"

כתיב

, ודרשינן: עליו -

ולא על חבירו!

ולפיכך אינו נפסל אלא על ידי מינו, שהרי

חבירו דומיא דידיה

משמע, והיינו באופן

ש

חברו

מחוייב כפרה כמותו

, שאם ישחוט בשינוי בעלים, לשם אחר שחייב חטאת כמוהו, יפסל הקרבן, אבל ב"דלאו מינה", שאין האחר חייב חטאת כמותו, אין השחיטה עבורו פוסלת את הקרבן .

רב חביבא רמי שינוי בעלים א

"

תוך תוכו

"

ומשני

:

וכך הקשה:

ומי אמר רב

-

חטאת ששחטה

בשינוי בעלים

על מי שמחוייב חטאת

כמוהו

פסולה, על מי שמחוייב עולה כשירה!

אלמא דמינה מחריב בה, דלאו מינה לא מחריב בה

.

והתניא

: "

תוכו

"

ולא

"

תוך תוכו

",

ואפילו כלי שטף מציל

את האוכלין שבתוכו מלהטמא, אף על פי שכלי שטף אינו מינו של כלי חרס, ומוכח כי גם "לאו מינה" מחריב ביה?!

ומשני

רב חביבא:

ארבעה

"

תוכו

"

כתיבי

בפרשת טומאת שרץ בכלי חרס. והיינו, שנכתבה בפרשה זו פעמיים תיבת "תוכו", וכיון שהיה אפשר לכתוב "תוך" בלבד, ונכתב "תוכו", נחשב כאילו נכתבה המילה "תוך" פעמיים. וכיון שנכתב פעמיים "תוכו", דרשינן פעמיים:

תוך

-

תוכו, תוך

-

תוכו

, והרי זה כאילו כתבה התורה ארבעה פעמים "תוך".

חד

נכתב

לגופיה

, לחדש את הדין שאוכלין נטמאים מאויר כלי חרס,

וחד לגזירה שוה

ללמד שגם הכלי נטמא מאויר, שאפילו לא נגע השרץ בכלי אלא היה תלוי באוירו בלבד הרי הוא טמא.

חד

לומר

תוכו של זה

, של כלי חרס בלבד, מטמא באויר,

ולא תוכו

של כלי

אחר

.

ואידך

"

תוכו

"

ולא

"

תוך תוכו

", שכלי שיש בתוכו אוכלים הרי הוא מציל אותם מטומאת השרץ שבאויר התנור.

ו

לא רק כלי חרס מציל את האוכלים שבתוכו, משום שהוא ממין התנור ומחריב בו, אלא

אפילו כלי שטף

[כל הכלים שאינם כלי חרס, שיש להם טהרה בטבילה]

מציל

את האוכלים שבתוכו מלהטמא מאויר התנור, כי אףעל פי שאין הוא ממין התנור הרי הוא "מחריב" בו בכך שהוא חולק מקום לעצמו, ונקרא "תוך תוכו"! [ובהכרח שעיקר הפסוק בא ללמד על כלי שטף, שמחריב אפילו באינו מינו, כי אילו נכתב ללמד שכלי חרס מציל, דיינו שיכתוב הכתוב "כל אשר בתוך יטמא" והיינו יודעים שכלי חרס, שהוא מינו, מחריב בו, שהרי כיון שהוא ממין התנור ממילא לא יחשב ה"תוך" שלו כ"תוכו" של התנור. ומהוי"ו יתירא שב"תוכו" נשמע שגזירת הכתוב היא שאפילו כלי שטף שהוא לאו - מיניה, גם הוא מחריב ביה, ויציל את האוכלים מלהכלל בתוך אויר התנור].