Sevachim 37b — Talmud auf Deutsch

לימד

בכך הכתוב

על בכור בעל מום ש

הוא

ניתן לכהן

כדין בכור תם,

שלא מצינו לו בכל התורה כולה

פסוק אחר ללמוד ממנו דבר זה. אולם את "דמם וחלבם" האמורים בפסוק לא ניתן לדרוש כן, שהרי בעל מום אינו קרב למזבח.

ומקשינן:

ורבי ישמעאל

, שלמד את הפסוק "ובשרם יהיה לך" לכלול בשר שור כבש ועז, מנין לו דין זה שבכור בעל מום ניתן לכהן?

ומתרצינן:

נפקא ליה

דין זה

מ

"וכשוק הימין

לך יהיה", דסיפא

של הענין האמור שם.

ומקשינן:

בשלמא לרבי יוסי הגלילי, דמוקי ליה

לפסוק של "דמם וחלבם"

נמי במעשר ופסח

, היינו

דכתיב

בתחילת פסוק זה "אך בכור שור וכו'

לא תפדה

כי

קדש הם"

, שבא הכתוב למעט ולומר, דווקא

הם קריבין, ואין תמורתן קריבה.

ומאחר ואף הפסח והמעשר כלולים במיעוט זה, יש לנו ללמוד מכאן את טעמן של משניות אלו:

דתנן: תמורת בכור ומעשר, הן, וולדן, וולד ולדן עד סוף כל העולם, הרי הן כבכור ומעשר,

שאף בהיותם בעלי מום הם אינם נפדים על מנת לחלל קדושתם על מעות. אך כל זמן שלא הוטל בהם מום, הם אינם קרבים כדין הבכור והמעשר עצמם, אלא ירעו עד שיפול בהם מום,

ויאכלו במומן לבעלים.

ותנן: אמר רבי יהושע, שמעתי

מרבותי

שתמורת פסח קריבה

אחר הפסח לשם שלמים.

ו

שמעתי עוד, שיש

תמורת פסח

ש

אינה קריבה

אלא תרעה עד שתסתאב ותמכר, ויביא בדמיה שלמים.

ואין לי לפרש

, שכחתי על איזה תמורת הפסח שמעתי שתקרב, ועל איזה שמעתי שתרעה. ופירש זאת רבי עקיבא: אם המירו קודם הפסח, אינו קרב, כיון שהוא פסח דחוי. ואם המירו לאחר הפסח, הרי הוא קרב, כי דין תמורת שלמים לו.

ומעתה, לרבי יוסי הגלילי מבואר היטב טעם משניות אלו שתמורת הפסח והמעשר אינם קריבים, מאחר ונתמעטו מהפסוק לעיל.

אלא לרבי ישמעאל, דמוקי ליה

לפסוק של "חלבם ודמם"

כוליה בבכור,

אם כן,

מעשר ופסח, דלא קריבה תמורתן, מנא ליה?

ומתרצינן: תמורת

מעשר

שאינה קריבה

גמר

בגזירה שוה "

עברה עברה" מבכור.

נאמר בבכור "והעברת כל פטר רחם לה'", ונאמר במעשר "כל אשר יעבור תחת השמש". וכשם שתמורת בכור אינה קריבה, שהתמעטה מ"קדש הם", הוא הדין לתמורת מעשר.

ואילו בתמורת

פסח, בהדיא כתב ביה

לרבות שאין תמורתו קריבה. שהרי נאמר בפרשת שלמים "אם כשב הוא מקריב" [ויקרא ג], ומאחר ונאמר

"כשב", מה תלמוד לומר "אם כשב",

הרי זה בא

לרבות תמורת הפסח לאחר הפסח שתקרב שלמים.

יכול אף

תמורת הפסח

לפני הפסח

דינה

כן? תלמוד לומר

"זבח פסח

הוא",

לימד הכתוב כי רק קרבן הפסח עצמו קרב, ואין תמורתו קריבה.

ומקשינן:

וכל הנך תנאי

לעיל

דמפקי ליה להאי

קרא "ו

דם זבחיך ישפך" לדרשא אחרינא, האי

דין המשנה,

כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת, שכיפר, מנא להו?

ומתרצינן:

סברי להו

אלו התנאים

כבית הלל

במשנה,

דאמרי, אף חטאת שנתנה מתנה אחת, כיפר. וילפינן כולהו

קרבנות

מחטאת.

שנינו במשנה בדעת בית שמאי:

והחטאת, שתי מתנות

:

אמר רב הונא: מאי טעמא דבית שמאי

הסוברים שבחטאת שתי מתנות מעכבות?

שלוש פרשיות נאמרו בחטאות החיצונות [ויקרא ד], ובכולן נאמר דין נתינה על "קרנות" בלשון רבים, בחטאת נשיא נאמר "ונתן על

קרנות

המזבח", בשעירת חטאת יחיד נאמר "ונתן על

קרנות

מזבח העולה", ובכשבת יחיד נאמר "ונתן על

קרנות

מזבח העולה".

ומאחר ומיעוט רבים, שנים,

הרי כאן שש

קרנות. וכיון שאין במזבח אלא ארבע קרנות, הרי ש

ארבע

נאמרו

למצוה. ושתים

שנה הכתוב כדי

לעכב

. ואף על פי שבשתים מהן נכתב "קרנת" חסר וי"ו, סוברים בית שמאי "יש אם למקרא", דהיינו שדורשים את הפסוק כקריאתו, ולא ככתיבתו.

ובית הלל

סוברים "יש אם למסורת", ויש לדרוש הפסוק ככתיבתו, וכיון ששתים מהן נכתבו חסר אות וי"ו, נמצא שנאמרו

קרנת קרנת

פעמיים בלשון יחיד, ופעם אחת נאמר

קרנות

בלשון רבים,

הרי כאן ארבע

קרנות.

שלש למצוה. ואחת לעכב.

ומקשינן:

ואימא

מצוות נתינת דם על

כולהו

ארבע קרנות

למצוה

נאמרה, שלכתחילה יש ליתן על הקרנות, ובדיעבד כיפר אף אם לא נתן כלום, שהרי לא שנה הכתוב פעם נוספת לומר שמצוה זו מעכבת!?

ומתרצינן:

כפרה בכדי,

בחינם, ללא מתן דם כלל,

לא אשכחן,

ובהכרח שאחת מהן מעכבת.

ואיבעית אימא

טעם אחר,

היינו טעמא דבית הלל

, שהם סוברים

אהני מקרא

לדרוש כפי הקריאה,

ואהני מסורת

לדרוש כפי הכתיבה.

דהיינו,

אהני מקרא

שמשמעו שש קרנות,

לטפויי חדא. ואהני מסורת

שמשמעותה ארבע קרנות

לבצורי חדא.

והיינו, מאחר ויש גם מקרא וגם מסורת, הרי שיש לנו להוסיף אחד על המסורת, ולגרע אחד מהמקרא, ונמצאו חמש קרנות, ארבע למצוה, ואחת לעכב.

ומקשינן לטעם זה שהועיל גם המקרא והועילה גם המסורת:

אלא מעתה

, מה שנאמר בבתי התפילין

"לטטפת"

[דברים ו],

"לטטפת"

[שם יא], פעמיים חסר, ונאמר גם

"לטוטפות"

[שמות יג] מלא, ודרשנו בזה

הרי כאן ארבע,

מדוע לא נאמר גם כאן,

אהני קרא ואהני מסורת,

ואם כן,

חמשה

בתי

תפילין

בעי למעבד,

ולא ארבעה!?

ומתרצינן:

סבר לה

בית הלל

כרבי עקיבא,

הלומד דין ארבע פרשיות בארבע בתים מלשון אחד בלבד של הכתוב "לטטפת",

דאמר,

כך יש ללמוד מהכתוב:

"טט" ב

שפת

כתפי

משמעותה היא

שתים.

וכו "

פת" ב

שפת

אפריקי

משמעותה היא

שתים.

הרי שאמר הכתוב ארבע.

ומקשינן עוד:

אלא מעתה,

מה שנאמר לענין סוכה [ויקרא כג]

"בסכת" "בסכת"

פעמיים חסר, ופעם נוספת

"בסוכות"

מלא, ודרשנו בזה ללמד על מספר דפנות הסוכה, מדוע לא נאמר

אהני מקרא ואהני מסורת,

ואם כן,

חמשא דפנתא בעי למעבד

לסוכה

!?