Sevachim 35b — Talmud auf Deutsch

אלא כך יש לך לדייק:

הא חישב באימורין, נתפגלו אימורין עצמן.

דהיינו יותרת הכבד והכליות. אבל הבשר אינו מתפגל, שאין מתפגל בגופו של זבח אלא דבר המפגל, ומאחר ואכילת הבשר של פרים הנשרפים אינה נחשבת מחשבת אכילה לענין לפגל, הרי אף לענין להתפגל אין היא נחשבת אכילה.

תא שמע

ממה ששנינו במסכת מעילה:

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, מועלין בהן מ

שעה

שהוקדשו

, ולאחר ש

נשחטו הוכשרו,

נהיו ראויים

ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים,

שאם נגעו בהם פסלום,

ו

כן הוכשרו ליפסל

בלינה,

שאם שהו כל הלילה מבלי להיקרב, נפסלו בלינה.

וסברה הגמרא: זה שהוכשרו ליפסל בלינה,

מאי לאו,

היינו

לינת בשר,

שאם לא שרפו עד הבוקר הרי הוא פסול משום לינה, ואף על פי שאינו עומד לאכילה חל בו פסול זה.

ו

אם כן,

שמע מינה מגו דפסלה בלינה, פסלה בה

אף

מחשבה

של פיגול שחישב באימורים. והיינו, כשם שפסול לינה חל בבשר אף על פי שאין דרכו לאכול, הוא הדין לפסול פיגול שיחול בו. ומכאן ראיה שאם חישב באימורים נפסלו פרים, כי שייך שיחול פסול פיגול בבשר אף על פי שאין דרכו לאכול.

ואמנם, אין להוכיח מכאן שמחשבת פיגול בבשר עצמו פוסלת, שהרי צריך שיחשב על דבר שדרכו לאכול, ואף בברייתא לעיל מפורש שמחשבה על הבשר אינה מפגלת את האימורים, אבל מכל מקום יש להוכיח מכאן לגבי מחשבה על האימורים שפוסלת את הבשר.

ודוחה הגמרא:

לא

תפרש את כוונת הברייתא שהוכשר בשר הפרים להיפסל בלינה, אלא כוונתה על

לינת אימורים,

שאם לא העלם על המזבח כל הלילה נפסלו בלינה; ורק בזה יש לך לדייק כי כשם שחל באימורים פסול לינה, כך חל בהם פסול פיגול.

ומקשינן:

הא מדקתני סיפא

של משנה זו:

כולן מועלין בהן

אף לאחר שנעשו בהם כל העבודות וכבר הובאו לשריפה ונמצאים

על בית הדשן, עד

השעה

שיתיך את הבשר,

שישרף כליל ויעשה אפר שבכך נעשית מצוותו.

הרי

מכלל

זה אתה למד

דרישא

שדיברה על פסול לינה, עוסקת גם כן ב

לינת בשר,

בדומה לסיפא המדברת על דין המעילה בבשר!?

ודוחה הגמרא:

מידי איריא!?

האם הכרח הוא להעמיד את הרישא כמו הסיפא? אלא

הא כדאיתא

בענינו

והא כדאיתא

בענינו, והיינו

רישא

עוסקת ב

אימורים, ו

אילו

סיפא

ב

בשר!

מותיב רבה

על דברי רבי אלעזר, ממה ששנינו:

ואלו שאין מפגלין ואין מתפגלין: צמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן תיישים, והעור, והרוטב והקיפה, והאלל והמוראה, והעצמות והגידים, והקרנים והטלפים, והשליל והשיליא, וחלב המוקדשין וביצי תורין, כולן לא מפגלין ולא מתפגלין.

בצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים החידוש הוא, שאף על פי שהם חלק מעור הראש, שאינו בכלל הפשט עור העולה אלא קרב עם הראש, מכל מקום אין מועילה בהם מחשבת הקטרה חוץ לזמנו, מאחר ואין הדרך להקטירם.

ואין חייבין עליהן משום פיגול, נותר וטמא.

והמעלה מהן בחוץ

לעזרה

פטור

, כיון שאינם ראויים לפתח אהל מועד.

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו

, מה שאמרו

לא מפגלין,

היינו שמחשבת פיגול בהם שחישב בעת הזריקה לאכול או להקטיר מאלו חוץ לזמנו, אינה מפגלת

את הזבח, ו

מה שאמרו

לא מתפגלין

היינו

מחמת

ה

זבח

שאם חישב לאכול מבשר הזבח, או להקטיר מאימוריו חוץ לזמנו, אין אלו מתפגלים מחמת כן ואין חייב כרת על אכילתן. הרי שאף השליל והמוראה הכלולים בדין זה, אין הזבח מפגלם, והיינו לא כרבי אלעזר שאמר פיגל בזבח נתפגלו השליל והשליא!?

ודוחה הגמרא:

לא

תפרש את כוונת הברייתא שאין מחשבת הזבח מפגלת בהן, אלא כך יש לך לפרש:

ולא מתפגלין מחמת עצמן

. שאם חישב בעת הזריקה לאכול מאלו חוץ לזמנו, אין מתפגלין בכך, שאין המחשבה על אלו מפגלת.

ומקשינן:

אי הכי,

שבאה הרישא לומר רק שאינם מתפגלים מחמת עצמם,

הא דקתני סיפא "כולן לא מפגלין ולא מתפגלין"

, דהיינו גם כן לא מתפגלין מחמת עצמם, כברישא, שהרי מחמת הזבח מתפגלים הם,

הא תו, למה לי?

למה חזר התנא ושנה דבר זה שאינם מתפגלים מחמת עצמם? הרי כבר שנינו זאת ברישא. אלא בהכרח, הוא בא לחדש שאף מחמת הזבח אינם מתפגלים!? ומתרצינן:

וליטעמיך,

שכוונת הרישא לומר שאין מתפגלין מחמת הזבח, יש להקשות גם כן על מה ששנינו שם פעם שלישית "

אין חייבין עליו משום פיגול"

-

הא תו, למה לי!?

הלא כבר נאמר שם ברישא שאינם מתפגלים. ובהכרח יש לך לומר, שלא נאמר דבר זה כדין חדש,

אלא איידי דבעי למיתנא

שאין חייבין עליהם משום

נותר וטמא, תנא

גם

פיגול.

אם כן,

הכא נמי

, אין להקשות על רבי אלעזר למה נשנה שם פעם נוספת שאין מתפגלין, כי

איידי דבעי למיתני

בהם דין

המעלה מהן בחוץ

פטור,

תנא נמי "וכולן לא מפגלין, ולא מתפגלין".

רבא אמר

להוכיח את שיטת רבי אלעזר:

אף אנן נמי תנינא

במשנתנו:

השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל

[ומשמע בין את הזבח בין את עצמם],

והמולק את התורים לאכול ביציהם בחוץ לא פיגל!

והדר תני: חלב המוקדשין וביצי תורים אין חייב עליהן משום פיגול, נותר וטמא!

ומשמע, דווקא חלב המוקדשין וביצי תורין דינם שאין חייב עליהם משום פיגול,

הא שליל ושיליא חייבים

עליהם משום פיגול.

וזו סתירה, שהרי שנינו קודם שמחשבה על שליל ושיליא אינה מפגלת, ואם כן מדוע חייב עליהם?

אלא לאו, שמע מינה: כאן,

בסיפא, מדובר על פיגול

מחמת הזבח

, ולכך הדין הוא שאף השליל והשיליא נתפגלו מחמת מחשבתו בזבח. ואילו

כאן,

ברישא, מדובר על פיגול

מחמת עצמן,

שהמחשבה בהן עצמם אינה מפגלת.

הרי שהשליל והשיליא יצאו מכלל דין מפגל, ולא יצאו מכלל מתפגל, וכרבי אלעזר.

ומסיקה הגמרא: אכן

שמע מינה!

תנן התם

: לגבי קרבנות פסולים שעלו למזבח, אמר רבי שמעון: אם היה פסולם בקודש, דהיינו שאירע הפסול אחר שבאו לעזרה, הרי אלו לא ירדו

ו

בכלל אלו שאין פסולם בקדש מנה רבי שמעון את

בעלי מומין

שאם עלו ירדו.

רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומים

, שאם עלו, לא ירדו.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא הכשיר רבי עקיבא

בכל המומים,

אלא בדוקין שבעין,

שהוא מום שאינו ניכר כל כך,

הואיל ו

דוקין שבעין

כשירים

לכתחילה

בעופות,

שלא נאמרה בהם פרשת מומים, ורק מחוסר אבר פסול בהם משום שנאמר "הקריבהו נא לפחתך", משום כך אף בבהמה הפסולה מחמת דוקין שבעין, הדין הוא שאם עלתה לא תרד.

והוא,

דין בעלי מומים שאם עלו לא ירדו, נוהג רק באופן

שקדם הקדישה את מומה,

שכבר חל בבהמה קדושת מזבח קודם שאירע בה מום. אבל אם קדם מומה להקדישה, לא חלה בה קדושת הגוף כלל אלא רק קדושת דמים, ומאחר ואין המזבח מקדש את כל הפסולים, אלא את אלו שנראו למזבח קודם שנפסלו, הרי שאין הוא מקדש את זו שמלכתחילה לא חל עליה קדושת הגוף ולא נראתה למזבח מעולם.

ומודה רבי עקיבא בעולת נקבה,

הפסולה מחמת היותה נקבה, שאם עלתה תרד, משום

דכמאן דקדם מומה להקדישה דמי,

שהרי אין לך מום גדול מנקבה בעולה, והוא קיים בה מראשית בריאתה. ולכן, אף על פי שבעולת העוף כשרה אף הנקבה, בבהמה היא פסולה.

מתיב רבי זירא

מדברי הברייתא שהובאה לעיל:

המעלה מהן

מהשליל והשיליא

בחוץ פטור.

ומשמע שמדובר בהעלה מבשרם, ומדייק רבי זירא, שמשמע כי רק עליהם פטור משום מעלה בחוץ, כיון שאינם מגוף הזבח ולא ראויים להקרבה, ונתמעטה הקרבתם מחלב וכליות האמורים באשם, מה אשם מוצא מכלל שליל, אף כל מוצא מכלל שליל.

הא

אם העלה

מבשר אימן

בחוץ,

חייב.

והיכי משכחת לה

שיהיה חייב על העלאת בשר בחוץ? רק

בעולת נקבה,

שהרי בשר שלמים שהעלהו בחוץ, פטור, משום שאין הוא דבר המתקבל בפנים, שהרי נאכל לבעלים.

ומעתה,

אי אמרת בשלמא קסבר רבי עקיבא עולת נקבה אם עלתה לא תרד,

נמצא שבשר עולת נקבה הוא דבר הראוי להיקרב בפנים, ולכך חייב על העלאתו בחוץ, ונעמיד ברייתא זו

הא מני רבי עקיבא,

הסובר שבעלי מומים שעלו לא ירדו, והוא הדין לנקבה.

אלא אי אמרת

שאף רבי עקיבא מודה בעולת נקבה ש

אם עלתה תרד,

יקשה:

הא,

ברייתא זו

מני!?

הרי אף לרבי עקיבא אין לחייב על העלאת בשר עולת נקבה בחוץ מאחר ואינו ראוי להיקרב בפנים!?

ודוחה הגמרא: אל תדייק מדברי הברייתא על המעלה מבשר אימן בחוץ, אלא

אימא,

אמור כך:

המעלה מהן בחוץ פטור.

ודייק מזה,

הא

אם העלה

מאימורי אימן

-

חייב.

ועוסקת הברייתא באימורי חטאת או שלמים הבאים אף מן הנקבה, ולכך אם העלם בחוץ חייב.

ומקשינן:

והא

"המעלה

מהן

", שמשמעו מבשרן,

קטני

.

ו

יש לך לדייק שדין אימן הוא

דומיא דידהו.

כשם שבהם דיברה הברייתא על העלאת בשרם, הוא הדין לגבי אימם יש לך לדייק שאם העלה מבשרה, חייב. ואם כן חזרה קושיא למקומה, שאין לך לחייב לרבי עקיבא על העלאת בשר אלא בעולה, כיון שהוא מכשיר בעלי מומין מלירד!?

ודוחה הגמרא: אל תפרש דברי הברייתא בשליל ושיליא עצמם על העלאת בשרם,

אלא אימא

כך:

המעלה מאימוריהן בחוץ פטור.

ותדייק,

הא מאימורי אימן חייב.

והיינו בחטאת או שלמים. אבל בעולה, אף לרבי עקיבא פטור משום שאין היא ראויה לפנים, מאחר ואם עלתה תרד.

מתניתין:

א.

שחטו

לקרבן במחשבה

על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר,

להשהות את זריקת הדם או הקטרת האימורים עד לאחר זמנם.

או

חישב

להוציאן

את הדם או האימורים

לחוץ

שאם היה עושה כן בפועל היו נפסלים בכך,

רבי יהודה פוסל, וחכמים מכשירין

. ומחלוקתם היא, האם כל מחשבה לעשות מעשה הפוסל את הזבח, פוסלתו, או רק מחשבת עבודה חוץ לזמנו או מקומו.