Sevachim 32b — Talmud auf Deutsch

סמיכה נמי כתיב

בה "

לפני ה'

", ומדוע הוצרכנו לאוסרה מכח ההיקש לשחיטה?

ומתרצינן: אלמלא אסרנו את הסמיכה בטמאים מכח ההיקש, היה

אפשר

לו לטמא לסמוך על ידי

דמעייל ידיה

בלבד לפנים העזרה,

וסמיך.

ובא היקש זה למעט את הטמא מסמיכה אפילו באופן זה.

ומקשינן:

שחיטה נמי,

מנין שאינה נעשית על ידי טמאים, הרי

אפשר

לה להיעשות על ידי

דעביד סכין ארוכה, ושחיט

בה הטמא כאשר הוא עומד בחוץ והקרבן בפנים!?

ומתרצינן:

הא מני שמעון התימני היא,

הסובר שאין הטמא יכול לעמוד בחוץ ולשחוט באמצעות סכין ארוכה,

דתניא

: נאמר

"ושחט את בן הבקר לפני ה'"

דווקא בן הבקר צריך להיות לפני ה' בעת השחיטה

ולא

צריך

השוחט

להיות

לפני ה'

, אלא רשאי השוחט לעמוד חוץ לעזרה, ולשחוט את הקרבן באמצעות סכין ארוכה, דברי חכמים

. שמעון התימני אומר: מנין

שצריך

שיהיו ידיו של שוחט

נמצאות

לפנים מן

הקרבן

הנשחט,

ולא שיהיה הקרבן בפנים וידי השוחט בחוץ?

תלמוד לומר "ושחט את בן הבקר לפני ה'"

, ודורשים כך:

שוחט את בן הבקר

צריך ש

יהא

עומד

לפני ה'.

אמר עולא אמר ריש לקיש: טמא שהכניס ידו לפנים

העזרה

לוקה

משום ביאת מקדש בטומאה,

שנאמר

בטומאת יולדת [ויקרא יב]

"בכל קדש לא תגע

, ואל המקדש לא תבוא".

מקיש

הכתוב

ביאה

למקדש בטומאה

לנגיעה

בבשר קודש בטומאה. לומר לך,

מה נגיעה

של טמא

במקצת

בשר קודש

שמה נגיעה,

שהרי סתם נגיעה היא במקצת בשר הקדש ולא בכולו,

אף ביאה

למקדש

במקצת

גופו,

שמה ביאה!

איתיביה רב הושעיא לעולא

ממה ששנינו בברייתא:

מצורע שחל

יום

שמיני שלו

, שהוא יום הבאת קרבנות טהרתו,

להיות בערב הפסח

, וכדי להקריב קרבן פסח עליו להיטהר מצרעתו, ויש לו להיכנס להר הבית ולעמוד בחלל של שער ניקנור, ולהכניס משם ידיו לעזרה בכדי שיוכל הכהן ליתן מדם האשם ומלוג השמן על בהונות ידיו ורגליו,

וראה קרי בו ביום, וטבל

, שדינו הוא להמתין עד הערב כדי להיטהר מטומאת הקרי שבו, וכל זמן שהוא "טבול יום" הרי מצד היותו בעל קרי אסור לו להיכנס להר הבית, שהוא מחנה לויה, שהרי אמרה תורה "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב", לרבות בעל קרי,

אמרו חכמים: אף על פי שאין טבול יום אחר נכנס

להר הבית, בכל זאת,

זה,

שעליו להיכנס בשביל להיטהר מצרעתו,

נכנס

להר הבית לקיים בו מתן בהונות מדם האשם, כדי שיטהר מצרעתו ויוכל לאכול קרבן פסח לערב.

וטעמו של דבר:

מוטב יבוא עשה

של קרבן פסח שהוא חמור,

שיש בו כרת, וידחה עשה

של שילוח טמאים מהר הבית,

שאין בו כרת.

שהרי אין חייב כרת אלא טמא הנכנס מחומת העזרה ולפנים, שהוא מחנה שכינה, וזה אינו נכנס כי אם להר הבית, שהוא מחנה לויה, ורק אצבעותיו נכנסות לפנים העזרה, שהוא מחנה שכינה.

ורבי יוחנן אמר

טעם אחר מדוע מותר לו להיכנס להר הבית, משום ש

דבר תורה אפילו

איסור

עשה אין בו

בטבול יום הנכנס להר הבית, כי אין דינו של טבול יום של זב [או בעל קרי] כזב עצמו, אלא הוא קל ממנו,

שנאמר: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלם בבית ה' לפני החצר החדשה"

, היינו בהר הבית.

מאי,

מהי המשמעות לכך שקרויה

חצר החדשה? אמר רבי יוחנן, שחידשו בה

בהלכותיה

דברים הרבה, ואמרו: טבול יום אל יכנס למחנה לויה.

והר הבית דינו כמחנה לויה. ומוכח מכאן שאיסור כניסתו של טבול יום להר הבית הוא רק מתקנת חכמים ולא מדאורייתא, ולא העמידו חכמים את דבריהם במקום שיש לו להיטהר בשביל קיום מצוות פסח.

ומקשינן מברייתא זו על דברי עולא:

ואי אמרת ביאה

למקדש

במקצת שמה ביאה

, אם כן

היכי מעייל

המצורע

ידיה

אל תוך העזרה כדי

ל

קיים מתן

בהונות!?

והרי

אידי ואידי,

בין מצוות קרבן פסח ובין איסור ביאת מקדש בטומאה,

עשה שיש בו כרת הוא,

שהרי טמא הנכנס לתוך העזרה חייב כרת, והוא הדין הכנסת ידיו, שהיא ביאה במקצת, חייב עליה כרת לעולא.

אך אם ביאה במקצת לא שמה ביאה, הרי כל האיסור הוא רק בכניסה להר הבית, ועליו אין חיוב כרת אלא רק עבירה על איסור עשה בלבד של שילוח מהמחנה, ולכן יש לו להידחות משום עשה של פסח משום שיש בו כרת.

אמר ליה

עולא לרב הושעיא:

מטונך,

ממשאך, ממה שבאת להכביד עלי, אתרץ לך, שאין להוכיח מברייתא זו לדין ביאה במקצת, כי אף אם נאמר ששמה ביאה, בכל זאת התירו למצורע שראה קרי להכניס ידיו בערב פסח לעזרה כדי שיוכל להיטהר, משום ש

שאני מצורע

שראה קרי ביום השמיני,

הואיל והותר

לו מן התורה ביאה במקצת

לצרעתו,

כדי לטהרו ממנה, על אף שמצורע שלא בעת טהרתו אסור להיכנס למקדש,

הותר

לו ביאה זו אף

לקיריו,

היינו לטבול יום של בעל קרי שלו.

אמר רב יוסף

: מדברי עולא, שאמר הואיל והותר לטומאת מצורע הותר לטומאת קרי, מוכח ש

קסבר עולא

שאם יהיו

רובן

של ציבור

זבים

בפסח [שאין טומאת זב נדחית בציבור],

ונעשו

הזבים

טמאי מתים

שדינם להקריב פסח בטומאה זו, הנדחית בציבור, יוכלו מעתה להקריב קרבן פסח על אף שהם טמאים משום זב, כי

הואיל והותרו לטומאתן,

שנטמאו טומאת מת, שהיא נדחית בציבור,

הותרו

גם כן

לזיבתן.

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

מי דמי

מה שאמר עולא במצורע שראה קרי למקרה זה של ציבור זבין שנעשו טמאי מתים? הרי זבים שנעשו טמאי מתים, רק

טומאה

של מת, שבאה אחרונה,

אישתראי

משום שהותרה בציבור, אבל

זיבה,

שקדמה לטומאת מת, הרי מאחר וכבר היו אסורים מחמתה,

לא אישתראי.

מה שאין כן במצורע, שטומאת צרעתו קדמה לטומאת הקרי, שבזה יש לומר, מתוך שהטומאה הראשונה הותרה, שמותר לו להיכנס בטומאה, אף השניה לא תהיה חמורה ממנה, ולא תיאסר.

דלמא, הכי קאמר מר

לדמות את דין זבים שנעשו טמאי מתים לדברי עולא, באופן הפוך, שהיו בתחילה

רובן טמאי מתים, ונעשו

אחר כך

זבים,

שבזה שייך לומר

הואיל והותרו לטומאתן

הראשונה שהיא טומאת מת שנדחית בציבור,

הותרו

גם כן

לזיבתן

שבאה לאחר מכן, ואין הם נאסרים מחמתה כיון שכבר הותרו בטומאה ראשונה!?

אמר ליה

רב יוסף לאביי:

אין,

אכן רק באופן זה שקדמה טומאה לזיבה מוכח מדברי עולא שמותרים להקריב משום "הואיל ואישתרי אישתרי".

ומקשינן:

ואכתי לא דמי

, עדיין לא דומים דברי עולא במצורע הנעשה בעל קרי לטמאים שנעשו זבים: שהרי

מצורע, היתירא הוא

להכניס ידיו כדי שיתנו על הבהונות את דם האשם ואת השמן, כיון שגזרה עליו תורה להכניס ידיו, ולכן יש לומר,

הואיל ואישתרי

לצרעתו

אישתרי

גם כן לקירויו. אולם

טומאה

של מת שהותרה בציבור, הרי היא אינה היתר גמור, אלא רק

דחויה היא,

בקושי

,

על ידי שהציץ מרצה עליה, ולכן יש לחלק ולומר, כי רק

להא,

לטומאת מת

אידחאי.

אבל

להא,

לטומאת זיבה,

לא אידחאי!?

אמר ליה רבא: אדרבה, איפכא מסתברא

לחלק בין מצורע שראה קרי לבין טמאי מתים שנעשו זבים, משום ש

מצורע,

היות ו

היתירא הוא

להכניס ידיו למקדש, הרי יש לומר רק

להא אישתראי,

רק לגבי צרעתו נאמר ההיתר,

ולהא,

לטומאת קרי,

לא אישתראי.

ולכן, מצורע שראה קרי לא יוכל להכניס ידיו לבהונות. אבל טמאי מתים שנעשו זבים, שדינם להקריב קרבן פסח הוא משום ש

טומאה דחויה הוא

בציבור, אם כן,

מה לי חד דחויא,

טומאה,

מה לי שתי דחיות,

טומאת מת וטומאת זיבה. ומצינו לומר שקרבן פסח, כיון שהוא דוחה טומאת מת של ציבור, ידחה גם את טומאת זיבתם.