Sevachim 19b — Talmud auf Deutsch

אלא, שאני תפילין של ראש שאינן חוצצות כלל, שהרי

תנא

-

שערו

של הכהן הגדול

היה נראה

בין ציץ למצנפת ,

ששם

הוא

מניח תפילין!

[והא דאיצטריך תנא דברייתא למימר שאינן חוצצות, על אף שמניחן על שערות ראשו ולא על המצנפת? לרש"י - החידוש הוא שאין התפילין נחשבים כייתור בגדים. ולתוס' - שיש להניחם על אותו מקום שער, כדי שלא יחוצו, שאם יניחם על המצנפת יחצצו].

שנינו במשנה:

מחוסר כיפורים

פוסל את העבודה.

מנלן

דמחוסר כפורים פסיל עבודה?

אמר רב הונא: אמר קרא

ביולדת שהביאה את קרבנותיה "

וכפר עליה הכהן

-

וטהרה

". וכיון שנאמר בה "

טהרה

" בהבאת הקרבנות,

מכלל

זה אתה למד, שעד שלא הביאה אותם

שהיא טמאה

, על אף שטבלה. ומכאן למדנו לכל מחוסרי כיפורים שיש להם דין "טמא". ולגבי עבודתו של טמא נאמר "וינזרו - ולא יחללו", שאם עבד חילל עבודתו.

שנינו במשנה:

ושלא רחוץ ידים ורגלים

פוסל את העבודה.

מנלן?

אתיא

בגזירה שוה "

חוקה

-

חוקה

"

ממחוסר בגדים

שפוסל עבודתו.

תנו רבנן: כהן גדול שלא טבל ושלא קידש

ידיו ורגליו

בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה

ביום הכיפורים, כאשר הוא מחליף בין בגדי זהב לבגדי לבן ומשנה את עבודתו מעבודת פנים לעבודת חוץ,

עבודתו כשרה!

ואחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו שחרית

בבואו לעבוד

ועבד

-

עבודתו פסולה!

כי למדו בגזרה שוה חוקה - חוקה ממחוסר בגדים שאם לא טבל לפני תחילת עבודתו בשחרית הרי הוא פוסל את עבודתו.

אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן: מכדי

, הרי

חמש טבילות ועשרה קידושין

של ידים ורגלים [שלפני כל טבילה ולאחריה היה הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו] ביום הכיפורים

דאורייתא

הן ,

ו

"

חוקה

"

כתיב בהו

, ואם כן, נלמד בגזירה שוה ממחוסר בגדים שגם הם

ליעכבי

, כשם שקידוש ידים ורגלים של שחרית מעכב?

אמר ליה

רבי יוחנן:

אמר קרא

"בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו -

ולבשם

", שנה הכתוב וחזר לכתוב פעמיים את דין לבישת הבגדים [שהרי נאמר בתחילת אותו הפסוק "כתנת בד קדש ילבש"], ללמדך שרק

לבישה

של הבגדים האמורה בפסוק זה

מעכבת

את העבודה,

ואין דבר אחר

האמור בפסוק זה, דהיינו חמש טבילות וקידוש ידים ורגלים,

מעכב

. [ונמצא, שאף על גב שבסוף הפרשה נאמר "חוקה", שממנו יש ללמוד שכל האמור בפרשה הוא לעיכובא, בכל זאת יש לימוד מיוחד שאין חמשת הטבילות ועשרת הקידושים מעכבים].

צהבו פניו

של רב אסי משמחה כאשר שמע מרבי יוחנן טעמו של דבר שאין חמש הטבילות ועשרת הקידושים מעכבים.

אמר ליה

רבי יוחנן: אין לך מקום לשמוח, כי הטעם שאמרתי אינו נכון, אלא

וי

"

ו אאופתא כתבי לך

[ביטוי על דבר שאינו, שכאילו כתבתי לך אות ו' על בקעת עץ בעלת חיתוכים, שחיתוכי הבקעת מפסיקים את כתיבת האות והיא אינה ניכרת בה כלל], כי יש לדחות טעם זה - שהרי אם אכן כדברי, ששנה הכתוב בפסוק זה לשון לבישה לגלות שרק הלבישה האמורה באותו פסוק מעכבת ולא הרחיצה,

אי הכי

, אפילו קידוש ידים ורגלים

דצפרא

דיום הכיפורים

נמי

לא לעכב , שהרי אם גילה הכתוב שרק הלבישה האמורה בפסוק זה מעכבת ולא שאר דברים האמורים בו, ראוי שגם קידוש של שחרית יתמעט, ואיך שנינו שקידוש ידים ורגלים שחרית מעכב בין ביום הכיפורים ובין בשאר ימות השנה!?

אלא,

אמר חזקיה

: אמר קרא בפרשת הכיור "ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו.

והיתה להם חק עולם

-

לו ולזרעו לדורותם

", הקיש הכתוב את אהרן לזרעו, לומר לך:

דבר המעכב בזרעו

של אהרן, דהיינו קידוש ידים ורגלים בכניסה לעבודה, שנוהג בכל הכהנים, הרי הוא

מעכב

גם

בו

, בכהן הגדול, שהרי נאמר בו "לחק עולם", [ו"חק" הוא כמו "חוקה", שנכתב לעכב]. אבל

דבר שאינו מעכב בזרעו

, כגון קידוש ידים ורגלים שבין עבודה לעבודה ביום הכיפורים, שנוהג רק בכהן הגדול,

אין מעכב בו!

רבי יונתן אמר: מהכא

למדנו שקידוש ידים ורגלים בכניסה לעבודה מעכב בכהן גדול ביום הכיפורים , שנאמר "

ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו

". הקיש הכתוב את אהרן לבניו, לומר לך:

דבר המעכב בבניו

, דהיינו קידוש ידים ורגלים בכניסה לעבודה שנאמר בו חוקה לעיכובא,

מעכב

אף

בו

. אבל

דבר שאינו מעכב בבניו

, כגון קידוש ידים ורגלים של הכהן הגדול שבין עבודה לעבודה ביום הכיפורים,

אין מעכב בו!

והוינן בה:

רבי יונתן

שלמד מ"ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו",

מאי טעמא לא אמר

שהמקור לעכב בקידוש ידים ורגלים בכניסה לעבודה הוא

מ

ההקש

דחזקיה

"לו ולזרעו לדורותם"?

ומבארינן:

אמר לך

רבי יונתן,

ההוא

קרא לא נכתב להקיש את אהרן לזרעו וללמד שאין שאר הקידושים מעכבין בו, אלא ללמד שקידוש ידים ורגלים

לדורות הוא דכתיב

, שתנהג חוקה זו גם אצל זרעו של אהרן!

ועוד הוינן בה:

ואידך

, חזקיה,

מאי טעמא לא אמר

שהמקור הוא

מהאי

דרשא של רבי יונתן?

ומתרצינן: משום ד

מיבעי ליה

לדרוש מקרא זה

לכדרבי יוסי ברבי חנינא

:

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא, כל כיור שאין בו

, שאינו יכול להכיל מים בשיעור המספיק

כדי לקדש

ידיהם ורגליהם של

ארבעהה כהנים ממנו

-

אין מקדשין בו!

שנאמר

"

ורחצו ממנו משה אהרן ובניו

", שהם ארבעהה .

תנו רבנן: כיצד מצות קידוש

ידים ורגלים?

מדיח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית

, שצריך לרחוץ ידיו ורגליו ברחיצה אחת, שנאמר "ורחצו ידיהם ורגליהם", ומשמעותו ברחיצה אחת.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר

: צריך שירחץ את שתי ידיו ואת שתי רגליו כאחת, ולכן מניח שתי ידיו זו על גב זו ומניחם יחד

על גבי שתי רגליו

, כאשר רגל

זו

מונחת על גבי רגל

זו, ומקדש

אותן ממי הכיור .

אמרו לו

חכמים לרבי יוסי ברבי יהודה -

הפלגתה

בדברך, שהרי

אי אפשר לעשות כן

מבלי ליפול! והוינן בה:

שפיר קאמרי ליה

רבנן לרבי יוסי ברבי יהודה שהפליג בדבריו, שהרי אי אפשר לעשות כן מבלי ליפול!

ומתרצינן:

אמר רב יוסף: חבירו מסייעו

, שמחזיק בו שלא יפול!

ומבארינן:

מאי בינייהו

, דהיינו במה נחלקו רבנן ורבי יוסי ברבי יהודה?

אמר אביי: עמידה מן הצד

, בנידון אם עמידה הצריכה סיוע נחשבת "עמידה",

איכא בינייהו

, וכמבואר בסמוך, שקידוש ידים ורגלים צריך להעשות בעמידה.

אמר ליה רב סמא בריה דרב אשי לרבינא: וליתיב מיתב

, מדוע שלא יישב מתחת לכיור,

ולקדש

ידיו ורגליו כאחת ללא צורך בסיוע?

אמר ליה רבינא:

אמר קרא

"בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח

לשרת

", וסמיך ליה "ורחצו ידיהם ורגליהם", להקיש קידוש ידים ורגלים לשרות ,

ושירות

-

מעומד הוא!

תנו רבנן

: כהן אשר

קידש ידיו ורגליו ביום אין צריך לקדש בלילה

, והוא שלא יצא חוץ למקדש ולא הסיח דעתו. אבל אם קידש

בלילה, צריך

לחזור

ולקדש ביום, דברי רבי

.

שהיה רבי אומר: לינה מועלת

[מועילה לפסול]

בקידוש ידים ורגלים

, כי משעלה עמוד השחר נחשב שעברה עליו "לינה", ולינה פוסלת את קידוש ידיו ורגליו של אתמול.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים

וכל עוד לא יצא ולא הסיח דעתו, הוא יכול להמשיך ולעבוד מכח קידוש ידיו ורגליו של אתמול.

תניא אידך: היה עומד ומקריב על גבי מזבח כל הלילה

, משהגיע

לאורה

של עמוד השחר הרי הוא

טעון קידוש ידים ורגלים

כדי להכנס מחדש לעבודה,

דברי רבי

.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר

: כיון שקידש ידיו ורגליו

מתחילת עבודה

הרי

אפילו מיכן ועד עשרה ימים

אם המשיך בעבודתו ולא הפסיק, ולא הסיח דעתו ממנה,

אינו צריך לקדש!

וצריכא

לשנות את שתי הברייתות הללו:

דאי אשמעינן

רק ברייתא

קמייתא

הוה אמינא שרק

בההיא

ברייתא

קאמר רבי

שלינה מועלת

משום דפסק ליה מעבודה

של היום

לעבודה של

מחר [שכך היא משמעות הברייתא, שהרי לא שנו בה "היה עומד ומקריב כל הלילה עד שהגיע אור עמוד השחר" כמו בברייתא השניה],

אבל בהא

באופן שעוסקת בו הברייתא השניה - כגון

דלא פסק ליה

לעבודתו עד שהגיע יום המחרת

אימא מודי ליה רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון

שאינו צריך לחזור ולקדש, ולכן השמיענו בברייתא השניה שלינה מועלת לרבי אפילו כשלא פסק מלעבוד .

ואי אשמעינן

רק

בהא

ברייתא השניה הוה אמינא

בהא

באופן זה בלבד

קאמר רבי אלעזר ברבי שמעון

שאינו צריך לחזור ולקדש כיון שלא הפסיק מעבודתו,

אבל בהא

ברייתא הראשונה שהפסיק לעבוד אלא רק לא הסיח דעתו

אימא מודי ליה לרבי

שלינה מועלת וצריך לחזור ולקדש, ולכן השמיענו שכל שלא יצא מהמקדש ולא הסיח דעתו, ואפילו הפסיק עבודתו אין לינה מועלת בו, ולפיכך

צריכא

לש?נות את שתי הברייתות!

ומבארינן:

מאי טעמא דרבי

שמצריך לחזור ולקדש בבוקר הבא? משום

דכתיב

"

בגשתם

", וכל גישת שחרית גישה חדשה היא שהרי בכל בוקר היו עורכים מערכה חדשה של עצים על גבי המזבח.

מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון

שאינו צריך לחזור ולקדש בבוקר הבא?

דכתיב

"

בבואם

" וכל זמן שלא יצא מהמקדש אינו מחויב לחזור ולקדש שהרי אין כאן ביאה חדשה.

ומקשינן:

ואידך

, רבי, למה לא אמר

נמי

כרבי אלעזר ברבי שמעון,

והא כתיב

"

בבאם

" ואין זו ביאה חדשה?

ומתרצינן: רבי סבר ש"בבואם" לא נכתב ללמד שאינו מחויב בקידוש עד שיצא מהמקדש, אלא נצרך להכתב משום ד

אי כתיב

"

בגשתם

" בלבד

ולא כתיב

"

בבואם

"

הוה אמינא על כל גישה וגישה

חייב לקדש ואפילו היו כל הגישות באותו היום אלא שפסק מעבודתו בין גישה לגישה, לפיכך

כתב רחמנא

"

בבואם

" לומר שאינו חייב לחזור ולקדש באותו יום אלא אם יצא ובא מחדש ולא על כל גישה וגישה.

ועוד מקשינן:

ואידך

, רבי אלעזר ברבי שמעון,

נמי

יקשה עליו

הא כתיב

"

בגשתם

" ולמה לא יתחייב בקידוש על הגישה החדשה ביום השני?

ומתרצינן: רבי אלעזר ברבי שמעון סובר שאין כוונת הפסוק לחייב על כל גישה חדשה, אלא הוצרך להכתב משום

דאי כתיב

"

בבואם

" בלבד

ולא כתיב

גם "

בגשתם

"

הוה אמינא

כי

אפילו אביאה ריקנית

שאין בה עבודה מיחייב בקידוש, קא משמע לן שרק ביאה שיש בה גישה למזבח חייבת בקידוש.

ומקשינן: וכי אפשר לומר שהיתה הוה אמינא שיתחייב בקידוש אפילו

אביאה ריקנית? והא כתיב

בפירוש "

לשרת

", שמשמעותו פטור מקידוש לצורך ביאה ריקנית?!

אלא

, אכן לא נכתב "

בגשתם

" כדי לפטור ביאה ריקנית מקידוש, כי אם

מיבעי ליה לכדרב אחא בר יעקב

.

דאמר רב אחא בר יעקב: הכל מודים

, רבי מאיר וחכמים שנחלקו בקידוש ידים של הכהן הגדול ביום הכיפורים [חמש טבילות היה הכהן הגדול טובל ביום הכיפורים בהחליפו את בגדיו מבגדי לבן לזהב ולהיפך, וכמו כן היה טעון שני קידושי ידים ורגלים, האחד לפני הטבילה והשני לאחריה. ונחלקו רבי מאיר וחכמים בקידוש הראשון שלפני הטבילה, האם צריך לקדש ידיו ורגליו לפני פשיטת הבגדים או לאחרי הפשיטה. אבל לאחר שטבל, ובא ללבוש את בגדיו ולקדש ידיו ורגליו, לא נחלקו אם יקדש לפני הלבישה או לאחריה] אלא הכל מודים

בקידוש שני

שלאחר הטבילה, שרק לאחר

כשהוא לבוש

את בגדיו, הוא

מקדש

, ולא בהיותו ערום לפני הלבישה.

ודין זה למדנו ממה

דאמר קרא

"

או בגשתם

אל המזבח לשרת - ורחצו ידיהם ורגליהם", ודרשינן, מי הוא זה שרוחץ ידיו ורגליו בגשתו אל המזבח?

מי שאינו מחוסר

אחר קידוש

אלא גישה בלבד, יצא זה

, שטבל בעודו ערום,

שמחוסר לבישה וגישה

. וסבר רבי, היות והוצרך "בגשתם" ללמדנו דין זה, נמצא שאינו פנוי ללמד על כך שלינה מועלת לקידוש ידים ורגלים.

ועוד הוינן בה: המשך הפסוק "או בגשתם אל המזבח לשרת

להקטיר אשה

לה'",

למה לי?

והרי פשיטא שצריך קידוש, כי בכלל גישה אל המזבח הוא?!