Sevachim 12a — Talmud auf Deutsch

ומתרצינן:

שאני קטורת

של ערב

דאיתקש

הקטרתה

לנרות

, דכתיב "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים - יקטירנה", וכיון שהוכחנו שבין הערביים האמור בנרות הוא בערב, הוא הדין שהקטרת הקטורת של בין הערביים צריכה להעשות רק בערב.

ומקשינן: כיצד אמר בן בתירא ששחיטת הפסח היא אפילו בשחרית, והרי

התם

[בפסח]

נמי

נאמר "

שם תזבח את הפסח בערב

"?! ומתרצינן:

ההוא

"בערב" לא בא ללמדנו שזמן שחיטת הפסח הוא לאחר חצות, אלא

ל

"

יאוחר דבר

"

הוא דאתא

, שאם השהה את שחיטת הפסח עד שהגיע זמן שחיטת התמיד של בין הערביים, יש לו להמתין עם שחיטת הפסח עד לאחר שחיטת התמיד.

דתניא: יאוחר

קרבן פסח שהוא

דבר שנאמר בו

גם "

בערב

"

ו

גם "

בין הערביים

", וישחט מאוחר

ל

תמיד, שהוא

דבר שלא נאמר בו אלא

"

בין הערבים

"

בלבד

.

ומקשינן:

ומי איכא מידי, דאילו שחיט ליה מצפרא, אמרת זימניה הוא

.

ו

אילו

כי מטי

כאשר מגיע זמן

בין הערבים, אמרת

"

יאוחר דבר

", ויש להמתין עד שחיטת התמיד, בעוד שזמנו של הפסח הוא כבר מהבוקר, לפני שהגיע זמן התמיד של בין הערביים?

ומתרצינן:

אין, דהאמר רבי יוחנן

מי ששהה ולא התפלל תפלת מוסף עד שהגיע זמן תפלת מנחה,

הלכה

-

מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין

. על אף שזמן המוסף מתחיל לפני מנחה! ומקשינן: לרבי אושעיא שאמר כי "בין הערביים" משמעותו בין שני ערבים, חוץ ממקום שנאמר בו מפורש שהוא אחר חצות לפנות ערב, אם כן יקשה "

בין הערבים

"

דכתיב גבי קטורת, וגבי נרות

-

למה לי

, והרי לא נדע מכך שזמנם הוא לפנות ערב?

ועוד

יקשה לרבי אושעיא, הרי

תניא

בתוספתא,

השיב רבי תחת

במקום

בן בתירא

תשובה

לדברי רבי יהושע

[שמכשיר פסח ששחטו בארבע עשר שחרית שלא לשמו כאילו נשחט בשלשה עשר]:

לא

תדמה י"ד שחרית ליום י"ג, כי

אם אמרת בשלשה עשר

ששחטו שלא לשמו כשר הרי זה רק משום

שאין מקצתו

של יום י"ג

ראוי

להקרבת הפסח,

תאמר בארבעה עשר

שחרית

שמקצתו

של יום זה

ראוי

להקרבת הפסח, ולפיכך אם ישחוט בשחרית שלא לשמו יפסל הקרבן.

ומדייקת הגמרא:

ואם איתא

לדברי רבי אושעיא שבן בתירא מכשיר את שחיטת הפסח לשמו אפילו בשחרית, למה אמר רבי [במקום בן בתירא] כי יום י"ד "מקצתו ראוי", והרי לבן בתירא אליבא דרבי אושעיא היום

כולו ראוי הוא?

אלא אמר רבי יוחנן: פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו בארבעה עשר שחרית, בין

אם שחטו

לשמו

כי לא נחלק בן בתירא על חכמים בכך, וסבר כמותם שזמן הפסח הוא רק לאחר חצות ולכן אם שחטו בשחרית לשמו הרי הוא כשוחטו בשאר ימות השנה לשמו ופסול -

בין

אם שחטו

שלא לשמו

, ובזה נחלק בן בתירא על חכמים, וסבר שפסח הנשחט שלא לשמו בארבעה עשר שחרית פסול, ואינו דומה לפסח שלא לשמו בשאר ימות השנה שהוא כשר כי אין זה זמן הקרבתו

הואיל ומקצתו

של יום י"ד [לאחר חצות]

ראוי

להקרבת הפסח, ולפיכך כל היום הוא זמנו והחושב בו בשעת הבאתו שלא לשמו, פוסלו .

מגדף בה רבי אבהו

[היה טוען רבי אבהו כנגד דברי רבי יוחנן אלו]:

אם כן

שהשוחט את הפסח בי"ד שחרית פסול בין אם שחטו לשמו ובין אם שחטו שלא לשמו, קרבן

פסח כשר לבן בתירא היכי משכחת לה?

שהרי

אי

מדובר

בדאפרשיה

לקרבן הפסח

האידנא

בי"ד שחרית, שאז הוא אינו ראוי בין אם ישחטנו לשמו ובין ישחטנו שלא לשמו -

דחוי מעיקרו הוא!

שבשעת הפרשה הוא אינו ראוי להקרבה, ונפסל לעולם.

ואי

מדובר באופן

דאפרשיה מאתמול

-

נראה ונדחה הוא!

כי אף שבעת הפרשתו היה ראוי להקרבה במחשבת שלא לשמו, כיון שבהגיע י"ד שחרית הוא פסול להקרבה בכל ענין, הרי הוא נדחה. ומכח דיחוי זה הוא נדחה עולמית?!

אלא אמר רבי אבהו

: לדעת רבי יוחנן שבן בתירא פוסל בי"ד שחרית בכל ענין, לא מצינו קרבן פסח כשר אלא כאשר

תהא

הפרשתו לקרבן ביום י"ד

לאחר חצות

, שאז הוא ראוי להקרבה לשמו .

אביי אמר: אפילו תימא

שהפרישו

מצפרא

אין הוא נדחה, אף על פי שאינו ראוי אז להקרבה, כי הואיל ולאחר חצות הוא יהיה ראוי להקרבה,

אין

פסול של "

מחוסר זמן

"

לבו ביום

, ובי"ד שחרית אינו נחשב "דחוי מעיקרו" ולפיכך אינו נדחה. אבל אם יקדיש קודם לכן יפסל לפי רבי יוחנן, משום שנדחה בבוקר של י"ד, שאינו ראוי בו לא לפסח ולא לשלמים, ורק לגבי מחוסר זמן נחשב היום כולו כזמן אחד, ואם הוא ראוי בסוף היום יכול להפרישו מהבוקר.

רב פפא אמר: אפילו תימא

שהפרישו

מאורתא

אור לי"ד, אין הוא נדחה. כי

לילה

על אף שאינו ראוי אז להקרבה,

אין

בו פסול של

מחוסר זמן

, באם אותו לילה הוא אור ליום שראוי להקרבת אותו קרבן! כי הלילה הוא זמן אחד עם היום. אבל אם יקדישנו קודם, יפסל לפי רבי יוחנן משום שידחה בבוקר של י"ד .

והראיה שאין הקרבן נדחה בהפרשת לילה, אף על פי שהוא פסול אז להקרבה,

דתני דבי רבי ישמעאל

ולד של בהמה טהורה שעברו עליו שבעה ימים והגיע

ליל שמיני

ללידתו הרי הוא

נכנס לדיר

להצטרף עם בהמות שכבר עברו עליהם שמונה ימים כדי

להתעשר

מעשר - בהמה, ואין בו כבר את הפסול של "מחוסר זמן" שאינו מתעשר, על אף שעדיין לא הגיע הבוקר של היום השמיני שבו הוא נהיה ראוי להקרבה כקרבן, כי משהגיע לילו של היום השמיני הרי כל החסרון להקרבה הוא בכך שעדיין לא הגיע הבוקר של אותו יום, ואין "מחוסר זמן" לבו ביום .

וכדרבי אפטוריקי

-

דרבי אפטוריקי רמי: כתיב

"

והיה שבעת ימים תחת אמו

" שבאותם שבעת ימים הרי הוא פסול לקרבן בהיותו "מחוסר זמן",

הא

כשעברו שבעת הימים והגיע

לילה

של יום השמיני הרי הוא

חזי

להקרבה, כי אף שבפועל אי אפשר להקריב בלילה, אינו נחשב משום כך "מחוסר זמן", ומאידך

כתיב

"

ומיום השמיני והלאה ירצה

",

הא לילה

של אור לשמיני

לא חזי

להקרבה, שעדיין הוא מחוסר זמן,

הא כיצד

יתקיימו שני המקראות האלו?

אמור מעתה:

לילה

ראוי

לקדושה

, שאפשר כבר להפרישו ולקדשו כקרבן מבלי שיהיה בו דיחוי משום מחוסר זמן, כי אין מחוסר זמן לבו ביום, ובכך יתקיים הכתוב של "שבעת ימים יהיה תחת אמו" שמשמעותו כי באור ליום השמיני הוא כבר ראוי לקרבן .

ויום להרצאה

, לענין הקרבתו הוא ראוי רק מהיום השמיני, שאין עבודות הריצוי של קרבן נעשות בלילה, ובכך יתקיים הכתוב "ומיום השמיני והלאה ירצה". ומשמע שיכול להפריש בלילה, אף שאינו יכול להקריבו אלא ביום.

אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו

: מדבריך, שרבי יוחנן מכשיר פסח לפי בן בתירא רק באופן שהופרש אחר חצות יום י"ד, כי אילו הופרש קודם חצות הוא דחוי מעיקרא, ואילו הןפרש מאתמול הוא נראה ונדחה ושוב לא יהא ראוי להקרבה -

לימא קסבר רבי יוחנן בעלי חיים נדחין

, ואינו סובר שדיחוי חל דוקא בשחוטים.

אמר ליה

רבי אבהו:

אין!

והראיה לכך, ממה

דאמר רבי יוחנן

-

בהמה של שני שותפין

, שאחד מהשותפים

הקדיש

את

חציה

של הבהמה השייכת לו, חלה על אותה מחצית - הבהמה קדושת הגוף לדמיה, שאין היא עצמה קריבה שהרי אי אפשר להקריב בהמה שתהא מחציתה קרבן ומחציתה חולין, אלא היא קדושה לכך שחייב למכור את אותה מחצית הבהמה שלו ולהביא בדמי המכירה קרבן.

ואין קדושה זאת נחשבת כ"קדושת דמים" לבדק הבית אלא קדושת הגוף לדמיה, שחייב לקנות בדמיה קרבן ולהקריבו.

ואם לאחר שהקדיש את חציה

חזר ולקח

משותפו את

חציה

השני ,

והקדישה

גם את המחצית השניה בקדושת קרבן, הרי עתה הבהמה כולה

קדושה

בקדושת הגוף לדמיה, ולפיכך תרעה עד שיפול בה מום, וימכרנה, ויביא בדמיה קרבן .

אך היא עצמה

אינה קריבה

על אף שעתה יש בכולה קדושת הגוף, כי משנדחתה בתחילה - כשהקדיש רק חציה - היא נדחתה עולמית.

ואף על פי שהיא עצמה אינה קריבה, הרי כיון שקדושתה היא קדושת הגוף לדמיה, היא

עושה תמורה

כמו כל קרבן שהמירו בו בהמת חולין, שמתקדשת בהמת החולין ונעשית קרבן - תמורה .

ותמורתה

של בהמה זו, דינה

כיוצא בה

, שאינה קריבה על המזבח אלא תרעה עד שיפול בה מום וימכרנה ויביא בדמיה קרבן.

ושמע מינה

מדברי רבי יוחנן אלו

תלת

:

שמע מינה

שגם

בעלי חיים

שנדחו מהקרבה הרי הם

נדחין

לעולם, למרות שחזרו ונראו להקרבה, ואינו סובר שנקבע כלל בדיחוי שיחול דוקא בקרבנות שנשחטו ונדחו לאחר שחיטה.

ו

כן

שמע מינה

שדין "דיחוי לעולם" לא נאמר דוקא בקרבן שכבר היה קדוש והיה ראוי להקרבה ולאחר מכן נדחה, אלא גם קרבן שהיה

דחוי מעיקרו

, שבתחילת הקדשו הוא לא היה ראוי,

הוה דיחוי

הרי הוא נדחה לעולם !