Sevachim 113a — Talmud auf Deutsch

ב

סמיכה

על הקרבן,

ושחיטת צפון,

ומתן

הדם

סביב

המזבח בשתי מתנות שהן ארבע ,

ותנופה

והגשה

של מנחות למזבח, שכל אלו נוהגים בבמת ציבור ולא בבמת יחיד.

רבי יהודה אומר: אין מנחה

קריבה

בבמה

כלל! [אפילו בבמת ציבור ].

וממשיכה המשנה לפרט את הדינים שבין במת ציבור לבמת יחיד:

וכיהון

עבודה על ידי כהנים ,

ובגדי שרת

בגדי כהונה,

וכלי שרת

41 , וריח ניחוח

שאסור לצלות את האיברים קודם שמעלה אותם על גבי המזבח, שאם צולה אותם לפני העלאתם למזבח, אין בהם "ריח ניחוח" כאשר מעלים אותם אחר מכן למזבח, ובבמה מותר להעלותן כי אין צריך לחשב בהן "לשם ריח" ,

ומחיצה לדמים,

חוט הסיקרא שהיה באמצע גובה המזבח כדי להבדיל בין דמים הניתנים למעלה לדמים הניתנים למטה,

וריחוץ ידים ורגלים,

כל אלו אינם נוהגים בבמת יחיד.

אבל הזמן,

פסול הקרבן ופיגולו עקב מחשבת חוץ לזמנו, ו

הנותר,

חיוב כרת על אכילת הנותר מן הקרבן לאחר זמן אכילתו ,

והטמא,

החיוב על אכילת בשר טמא, או שהאיש הטמא פסול להקרבה ולאכילה , דינים הללו

שוין

הן

בזה ובזה!

בבמת יחיד ובבמת ציבור.

גמרא:

שנינו במשנה "פרת חטאת ששחטה חוץ מגתה".

והוינן בה:

מאי חוץ מגתה?

איזה מקום פסול לעבודתה עד שהוצרך התנא להשמיענו שאם עשאה שם אינו חייב משום שחוטי חוץ, שהרי ודאי אינה נפסלת משום שעשאה שלא במקום שהתקין לה? ומבארינן:

אמר ריש לקיש: חוץ ממקום הבדוק לה.

ששחטה במקום שלא נבדק תחילה אם אין שם קבר התהום ונאמר בפרה אדומה שתיעשה במקום טהור .

אמר לו רבי יוחנן

לריש לקיש:

והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא

מן הטומאה!?

אלא, אמר רבי יוחנן: כגון ששחטה לפנים מן החומה

של ירושלים, שאין זה מקום עשייתה שהרי כתוב "והוציא אותה אל מחוץ למחנה" .

והוינן בה:

ולוקמה

רבי יוחנן, כגון

ששחטה חוץ לחומה,

שאף על פי שהוא מקום עשייתה בכל זאת פסולה באופן שנשחטה

שלא כנגד הפתח

של ההיכל.

דאמר רב אדא בר אהבה: שחטה שלא כנגד הפתח, פסולה, שנאמר "ושחט

-

והזה",

הוקשה שחיטה להזאה, ללמד כי

מה הזאתה

מפורש בה שהיא

כנגד הפתח, אף שחיטתה

תהא

כנגד הפתח

48 .

וכי תימא דלא מקיש רבי יוחנן שחיטה להזאה, ומכשיר בשחטה שלא כנגד הפתח ולפיכך הוצרך להעמיד בשוחט לפנים מן החומה.

והא אתמר: שחטה שלא כנגד הפתח. רבי יוחנן אמר: פסולה

משום שלמד בהיקש

"ושחט

-

והזה". ריש לקיש אמר: כשרה,

דכתיב "

אל מחוץ למחנה ושחט",

ומשמע ששחיטה כשרה בכל מקום שהוא ובלבד שיהא מחוץ למחנה.

ואתמר נמי, שרפה שלא כנגד הפתח. רבי יוחנן אמר פסולה. ורבי אושעיא אמר כשרה.

וטעם מחלוקתן הוא,

רבי יוחנן אמר פסולה

משום שנאמר "

ושרף

-

והזה"

להקיש שריפה להזאה שמפורש בה שתהא כנגד פתח ההיכל,

ורבי אושעיא אמר כשרה, אמר קרא, "על פרשה ישרף",

ודרשינן,

מקום שפורשת למיתה,

שנפשה יוצאת שם בגמר פירכוסה, דהיינו אף שלא כנגד הפתח, שהרי לא נקבע מקום ליציאת נפשה,

שם תהא שריפתה.

ואם כן קשה, למה לא העמיד רבי יוחנן את משנתנו באופן ששחט את הפרה אדומה בחוץ שלא כנגד הפתח, והרי לשיטתו פסולה היא?

ומתרצינן:

אמרי,

רבי יוחנן,

לא מיבעיא קאמר

: בא להשמיענו חידוש, שלא מיבעיא אם שחטה

חוץ לחומה

שהיא פסולה,

ד

הרי

רחוקי רחקה

מכנגד הקדושה.

אלא אפילו לפנים מן החומה, דקרובי קרבה

למקום הקדושה,

ואימא תתכשר, קא משמע לן

שהיא פסולה, משום שצריך לשחטה דוקא "מחוץ למחנה" .

אמר מר: אמר לו רבי יוחנן

לריש לקיש:

והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא.

והוינן בה:

במאי קמיפלגי?

רבי יוחנן וריש לקיש שנחלקו, האם ארץ ישראל בדוקה היא אם לאו. במה נחלקו ומה טעם כל אחד מהם?

ומבארינן:

מר

ריש לקיש

סבר: ירד

ה

מבול לארץ ישראל,

ונשקעו בה עצמות המתים מן המבול וחוששין בכל מקום לטומאה.

ומר

רבי יוחנן

סבר לא ירד

המבול לארץ ישראל, וממילא בדוקה היא מן הטומאה .

אמר רב נחמן בר יצחק: ושניהם מקרא אחד דרשו

, וכל אחד ביארו כשיטתו: "

בן אדם, אמר לה: את ארץ לא מטהרה היא, לא גושמה ביום זעם".

רבי יוחנן סבר: אתמוהי מתמה קרא,

וכך הוא נאמר בתמיהה:

ארץ! אמאי לא טהורה את? כלום ירדו עליך גשמים ביום זעם!?

דהיינו בימי המבול.

וריש לקיש סבר

: שנקרא

כפשטיה

, בניחותא:

ארץ, לא טהורה את! מי לא ירדו עליך גשמים ביום זעם?

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן

: הרי שנינו במסכת פרה [ג ב] שהחמירו בטהרתה, ולכן,

חצירות היו בירושלים בנויות על גבי סלע, ותחתיהן

של הסלע היה

חלול, מפני

שחוששין שמא יש מתחת לסלע

קבר התהום,

ועל ידי החלל נעשה הפסק, ושוב אין הטומאה עולה למעלה.

ומביאין

לאותן חצירות

נשים מעוברות,

ויולדות, ומגדלות שם

את

בניהם לפרה.

שהתינוקות [בני שבע ושמונה שנים] שנולדו וגדלו שם כשהם משומרים מטומאה, והם היו ממלאין מי חטאת ומזין על הכהן השורף את הפרה אדומה.

וכשהיו רוצים לילך ולמלאות מים חיים מן השילוח,

מביאין שוורים,

ועל גביהן

דלתות על מנת להפסיק בין התינוקות לקרקע, כדי שלא יאהילו על קבר התהום בלכתם לשילוח,

ותינוקות יושבין עליהן וכוסות של אבן בידם.

שזו אחת ממעלות הטהרה שכל מעשי הפרה יהיו בכלים שאינם מקבלים טומאה, וכלי אבן אינו מקבל טומאה.

הגיעו לשילוח, ירדו ומלאו. עלו וישבו במקומן.

הרי שנינו להדיא בברייתא, שארץ ישראל אינה בדוקה מחשש קבר התהום, וקשיא לרבי יוחנן?

ומתרצינן:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מעלה עשו בפרה,

לחשוש לכתחילה לקבר התהום, מאחר שנעשית בכהן טבול יום [שהיו מטמאין את הכהן ביום שריפת הפרה ומטבילין אותו, כדי להוציא מלבם של צדוקים שהיו אומרים אין הפרה נעשית בטבול יום, וכדי שלא יזלזלו בה תיקנו בה הרבה מעלות בטהרה]. אבל אם שחטה במקום שאינו בדוק, כשרה בדיעבד מעיקר הדין, שכל ארץ ישראל בדוקה היא כרבי יוחנן.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

: תניא:

מעשה ומצאו עצמות בלשכת דיר העצים

שבבית המקדש,

ובקשו לגזור טומאה על ירושלים. עמד רבי יהושע על רגליו, ואמר: לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו!?

וכי ירושלים אינה טהורה יותר משאר מקומות?

איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנצאר?

שאין נמצאים כאן ונמצאים בשאר מקומות?!

ומדייק רבי יוחנן:

מדקאמר

"

איה מתי מבול", לאו, למימרא, דלא הוו

בארץ ישראל מתי מבול?! וקשה לריש לקיש, שאמר ארץ ישראל אינה בדוקה מחשש מתי מבול?

השיב ריש לקיש לרבי יוחנן:

ולטעמיך

, שביארת את כוונת רבי יהושע באומרו "איה מתי מבול" היא, שלא היו שם מעולם, וכי תאמר כן ב

הרוגי נבוכדנצאר,

ד

הכי נמי דלא הוו

מעולם בארץ ישראל?!

אלא

על כרחך, כמו שנפרש את טענת "איה מתי נבוכדנצאר", דהיינו, כי אמנם

הוו

מתחילה

והופנו

לבית קברות.

הכא נמי

, מה שאמר רבי יהושע "איה מתי מבול", כוונתו ד

הוו, והופנו.