Sevachim 108a — Talmud auf Deutsch

בעי רבא, המעלה

בחוץ

ראש בן יונה

52 ,

של עולת העוף,

שאין בו כזית, ומלח

[שכך היא מצוותו, כדכתיב "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך מעל מנחתך"]

משלימו לכזית, מהו?

אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי

: וכי

לאו היינו פלוגתייהו דרבי יוחנן וריש לקיש,

וכשם שנחלקו בחיבורי עולין, יחלקו גם בדין זה.

ודחה לו רב אשי: אין נידונים אלו תלויים זה בזה, אלא נידון זה של מלח משלימו

תבעי לרבי יוחנן, ותיבעי

גם

לריש לקיש,

וכדלהלן:

תבעי לרבי יוחנן,

שהרי יתכן, כי

עד כאן לא קאמר רבי יוחנן התם

שעצם מצטרף לבשר משום שחיבורי עולין כעולין,

אלא עצם

דוקא,

דמינא דבשר הוא,

ונחשבים כדבר אחד.

אבל מלח, דלאו מינה דבר יונה הוא, לא

מצטרף אפילו לרבי יוחנן.

או דלמא לא שנא

עצם או מלח, וגם מלח מצטרף, משום חיבורי עולין.

תיבעי לריש לקיש,

שהרי יתכן כי

עד כאן לא קאמר ריש לקיש התם,

שעצם אינו מצטרף

אלא

משום

דאי פריש

מן הבשר [בין לפני שעלה ובין לאחר שעלה, כמבואר לעיל פו א],

לאו מצוה לאסוקי. אבל הכא

, במלח,

דאי פריש מיניה, מצוה לאסוקי,

לא

אמר.

או דלמא לא שנא,

ובשניהם חיבורי עולין לאו כעולין.

ומסקינן:

תיקו.

שנינו במשנה:

רבי יוסי הגלילי אומר

וכו' אמרו לו חכמים, אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ, כיון שהוציאו פסלו:

ומביאה הגמרא דיון בין התנאים:

השיב רבי,

על טענת חכמים,

תחת רבי יוסי הגלילי

: מה

לשוחט בפנים ומעלה בחוץ, שכן היתה לו שעת הכושר,

שהיה ראוי ליקרב בפנים ולכן חייב על העלאתו בחוץ.

תאמר בשוחט

בחוץ

ומעלה בחוץ, שלא היתה לו שעת הכושר

כלל בפנים .

וכן

השיב רבי אלעזר בן רבי שמעון,

על טענת חכמים,

תחת רבי יוסי הגלילי: מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ, שכן קודש מקבלו

אם העלה על המזבח, ואף על פי שהוציאו, אם חזר והכניסו והעלהו לא ירד, וכדלעיל [פד א], ולכן חייב על העלאתו בחוץ.

תאמר בשוחט בחוץ ומעלה בחוץ, שאין קודש מקבלו,

ואם העלהו ירד, ולכן פטור על העלאתו בחוץ .

ודנה הגמרא:

מאי בינייהו,

בין רבי לרבי אלעזר בן רבי שמעון?

אמר זעירי, שחיטת לילה איכא בינייהו.

אם שחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ [עיין לעיל פד ב בסוף העמוד], לרבי פטור, כי לא היתה לה שעת הכושר, שהרי נפסלה בשחיטתה. ואילו לרבי אלעזר חייב, שהרי הקודש מקבלו, ודינו, שאם עלה למזבח שוב לא ירד .

רבה אמר, קבלה

של הדם

בכלי חול,

שלא נתקדש,

איכא בינייהו.

אם שחט בהמה, וקיבל את דמה בכלי חול, הרי זה פסול. לרבי, אם העלה בחוץ פטור, כי לא היתה שעת הכושר. אך לרבי אלעזר, חייב, שהרי הכלל הוא [לעיל פד א] "כל שפסולו בקודש, שנפסל משבא לעזרה, הקודש מקבלו" .

שנינו במשנה:

טמא שאכל

קודש,

בין קודש

טמא כו' רבי יוסי הגלילי אומר וכו' אמרו לו חכמים אף טמא שאכל את הטהור, כיון שנגע בו טמאהו.

והוינן בה: והלא

שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי יוסי הגלילי!

אמר רבא, כל היכא דנטמא הגוף

של האדם האוכל,

ואחר כך נטמא הבשר,

ונמצא שטומאת הגוף של האדם האוכל קדמה לטומאת בשר,

דכולי עלמא לא פליגי דחייב, שכן טומאת הגוף בכרת.

כי טעמו של רבי יוסי הגלילי לפטרו הוא משום שאין איסור חל על איסור, וכדלקמן, וכאן איסור טומאת הגוף קודם, ופשיטא שחייב חטאת בשוגג וכרת המזיד משום "וטומאתו עליו, ונכרתה".

כי פליגי,

רבי יוסי הגלילי ורבנן,

בשנטמא הבשר

תחילה, ונאסרה על האדם אכילת הבשר משום טומאת בשר, שאין חייבין עליה כרת ואין בה חטאת.

ואחר כך נטמא הגוף.

דרבנן סברי, אמרינן "מיגו",

כיון שנאסר האדם עתה משנטמא באכילת שאר חתיכות קודש טהורות, משום טומאת הגוף שיש בו, [בכרת ובחטאת], נאסר גם בחתיכה שנטמאה קודם שהוא נטמא. ואף שבעלמא אין איסור חל על איסור, כאן כן יחול איסור טומאת הגוף, משום שהוא "איסור כולל", שאוסר את האדם גם בשאר החתיכות.

ואילו

רבי יוסי הגלילי סבר,

אין איסור חל על איסור. ואף שהוא איסור כולל, ויש כאן "מיגו" שחל על שאר חתיכות יחול גם על חתיכה זו, מכל מקום, לדעתו

לא אמרינן מיגו

כלל, אף באיסור כולל.

ולפיכך, אין ראיית רבנן מטמא שאכל קודש טהור נוגעת לכאן, כי שם מדובר באופן שקדמה טומאת הגוף.

ומקשינן לרבי יוסי הגלילי:

ורבי יוסי, נהי דמיגו

לחול איסור על איסור

לא אמרינן,

ואפילו הוא כולל, הרי כל זאת הוא רק באופן ששניהן שוין, אף על פי שהאיסור השני הוא איסור כולל. אבל כאן, שאין שניהם שוין בחומר האיסור,

תיתי טומאת הגוף דחמירא,

שיש בו כרת,

ותחול

באיסור כולל

על טומאת בשר

שהיא איסור קל. שהרי אמרו במסכת חולין [קא א] כי רבי יוסי הגלילי סובר שאיסור חל על איסור באיסור כולל כאשר הוא חמור מהאיסור הראשון.

ודחינן:

אמר רב אשי, ממאי ד

אכילת בשר קדשים טהור ב

טומאת הגוף חמורה

יותר מצד שחייבים עליה כרת?

דלמא

אכילת בשר קדשים שיש בהם

טומאת בשר חמורה

יותר,

שכן אין לה טהרה במקוה!

מתניתין:

חומר בשחיטה

בחוץ,

מבעליה

בחוץ.

ו

חומר

בעליה

בחוץ

מבשחיטה.

חומר בשחיטה: שהשוחט

קדשים בחוץ

ל

אכילת

הדיוט, חייב

58 .

ואילו

המעלה להדיוט,

לעובדו בכך,

פטור

משום העלאת חוץ, אלא חייב משום עובד עבודת כוכבים .

חומר בעליה

מבשחיטה:

שנים שאחזו בסכין ושחטו, פטורים.

שנאמר "דם יחשב לאיש ההוא". ודרשינן "אחד ולא שנים".

אבל עליה, אם

אחזו

שניים

באבר

הבהמה

והעלוהו, חייבין.

שנאמר "איש איש אשר יעלה", לרבות שניים שאחזו באבר והעלוהו, שהן חייבין .

ואם

העלה

בשוגג, ונודע לו.

וחזר והעלה,

ושוב חזר והעלה מאותה הבהמה עצמה,

חייב על כל עליה ועליה חטאת, דברי רבי שמעון.

רבי יוסי אומר, אינו חייב אלא

חטאת

אחת.

ואף על גב שנודע לו בינתיים, והידיעות מחלקות, מיעט הכתוב ופטרו, כמבואר בגמרא.

ואינו חייב

משום העלאת חוץ לדעת רבי יוסי, אלא

עד ש

יבנה מזבח לשם כך , ו

יעלה לראש המזבח

בחוץ .

רבי שמעון אומר, אפילו

אם

העלה על הסלע, או על האבן,

ולא קידשן כלל לשם מזבח,

חייב

משום העלאת חוץ .

גמרא:

דנה הגמרא:

מאי שנא, המעלה להדיוט

בחוץ

דפטור, דכתיב

"ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו

לה'",

ומשמעות הכתוב היא שהחיוב הוא רק אם עושה לשם ה', אם כן,

בשחיטה

בחוץ

נמי הכתיב

"ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן

לה'"

, ולמה השוחט בחוץ להדיוט חייב?

ומתרצינן:

שאני התם,

בשחיטה,

דאמר קרא "איש איש

ישחט", לרבות איש ששחט לצורך איש!

ומקשינן: והרי

גבי העלאה נמי כתיב "איש איש

אשר יעלה", ונדרוש: איש המעלה לשם איש, חייב?!

ומתרצינן:

ההוא,

האמור בהעלאה,

מבעי ליה לשניים שאחזו באבר והעלוהו, שחיי בין.

ומקשינן:

אי הכי, הכא

בשחיטה

נמי, מיבעי ליה

הריבוי "איש איש",

לשניים שאחזו בסכין ושחטו,

לומר

שחייבין!

והרי שנינו במשנה שפטורין.

ומתרצינן:

שאני התם,

בשחיטה,

דאמר קרא

"ונכרת האיש

ההוא",

דוקא

אחד, ולא שניים

שאוחזין בסכין ושוחטים, שפטורין.

והבינה הגמרא, שהכוונה למעט מ"ההוא" שנאמר בכרת של שחיטה בחוץ, ולכן מקשינן:

אי הכי, גבי העלאה נמי, הא כתיב

"ונכרת האיש

ההוא

מעמיו", ובכל זאת שנים שעשאוה חייבין, ולמה לא דרשת אחד ולא שניים? ומתרצינן:

"ההוא"

, שנאמר בהעלאה,