Sevachim 106b — Talmud auf Deutsch

שהרי עונשן אמור

כאן, שנאמר "

ואל פתח אהל מועד

לא הביאו - ונכרת".

אזהרה מנלן? דכתיב

"

השמר לך פן תעלה עולותיך

בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה'".

ואין הכתוב, עד כה, מדבר בזבחים שהוקדשו לפני הקמת המשכן, בזמן היתר הבמות.

ואילו נאמר רק מקרא זה, נמצא שזבחים אלו שהיו ראויים להקרבה בחוץ בשעת הקדשתם יישארו ראויים להקרבה בחוץ גם משהוקם המשכן ונאסרו הבמות.

מכאן ואילך,

מהפסוק "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה - והביאום לה' אל פתח אוהל מועד",

הוא מדבר בזבחים שהקדישן בשעת היתר הבמות, והקריבן בשעת איסור הבמות.

שהרי נאמר "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים"

, ומשמע שגם אותם

זבחים שהתרתי לך כבר

בשעת הקדשם לזבוח בבמה, משום שעדיין לא נאסרו הבמות בשעת הקדשם, אם יקריבם בבמה בשעת איסור הבמות תחשב זביחתם והקרבתם כמי שעושה זאת "

על פני השדה", לומר לך, הזובח

בבמה בחוץ

בשעת איסור הבמות, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב על פני השדה

שלא לשם שמים!

וממשיכה הברייתא לפרש את המשך הפרשה: "

והביאום לה'"

-

זו מצות עשה

להקריב במשכן!

מצות לא תעשה

באותם שהוקדשו בזמן היתר הבמות

מנין?

תלמוד לומר "ולא יזבחו עוד!"

לומר, שרק מעכשיו הן אסורין, ועד עכשיו היו מותרין.

יכול יהא ענוש כרת

על אותן קדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות והקריבום בשעה שנאסרו הבמות?

תלמוד לומר "חוקת עולם תהיה זאת להם לדו רותם"

.

וכך הוא ביאור הפסוק:

"זאת"

בלבד, עונש עשה ולא תעשה המבוארים בפרשה, יהיה

להם

לאותם המקריבים קדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות והקריבום בשעת איסור הבמות.

ולא

ענישה

אחרת

של כרת תהיה

להם!

וכיון שהפסוק "ולא יזבחו עוד" נצרך לאסור קדשים שהקדישום בשעת היתר הבמות והקריבום בשעת איסור הבמות, מנין לנו אזהרה על שחיטה בחוץ?

ומתרצינן:

אלא, אמר אביי

: אזהרה על שחיטה בחוץ נלמדת מ

קל וחומר: ומה במקום שלא ענש

כרת, בקדשים שהקדישום בשעת היתר הבמות והקריבום בשעת איסור הבמות,

הזהיר

הכתוב "ולא יזבחו עוד".

מקום שענש

כרת, בקדשים שהוקדשו בשעת איסור הבמות,

אינו דין שהזהיר

עליהן?

אמר ליה רבינא לאביי

: לדבריך, שאפשר ללמוד אזהרה מקל וחומר,

אם כן, לא יאמר

הכתוב

לאו בחלב, ותיתי

לאזהרת חלב ב

קל וחומר מ

אזהרת אכילת

נבילה: מה נבילה, שלא ענש

הכתוב על אכילתה כרת, בכל זאת

הזהיר

עליה בלאו.

חלב,

שמצינו

שענש

הכתוב כרת על אכילתו,

אינו דין שהזהיר

עליו!? וייחשב לימוד זה בקל וחומר כאילו נאמרה בחלב אזהרת לאו בפירוט. ואם כן יקשה, "לאו" שכתב הכתוב בחלב, למה לי?

אתא

רבינא

לקמיה דרבא. אמר ליה

רבא לרבינא: לאו קושיא היא, כי

מנבילה לא אתיא

אזהרת חלב בקל וחומר, משום

דאיכא למיפרך: מה לנבילה, שכן מטמא

ה הנבילה את הנוגע בה, תאמר בחלב, שאינו מטמא את הנוגע בו.

וכן אם תרצה ללמוד לאזהרת חלב בקל וחומר

משרצים טמאין,

יהיה אפשר לפרוך:

מה לשרצין טמאין, שמטמאין

את הנוגע בהן

במשהו,

תאמר בחלב שאינו מטמא.

וכן אם תלמד לאזהרת חלב בקל וחומר

משרצים טהורים,

יש לפרוך:

מה לשרצים טהורים, שאיסורן

באכילה הוא

במשהו,

[בכעדשה], תאמר בחלב, שאיסורו הוא בכזית.

וגם אי אפשר ללמוד אזהרת חלב בקל וחומר

מעולה וכלאי הכרם,

כי נפרוך:

מה לערלה וכלאי הכרם,

שהן חמורין,

שכן אסורין בהנאה!

וכן

משביעית

אין ללמוד בקל וחומר לחלב, כי

מה לשביעית,

שיש בה חומרה,

שכן תופסת דמיה,

שדמי שביעית נוהג בהם חומרת דיני שביעית כאילו היו פירות שביעית.

וכן

מתרומה

לא נדע איסור חלב בקל וחומר, שיש בתרומה חומרה שאין בחלב, כי יש לפרוך:

מה לתרומה, שכן לא הותרה מכללה

, ובכל ענין היא אסורה. ואילו איסור חלב הותר מכללו, שהרי חלב חיה מותר באכילה.

ופירכא אחרונה זו, שאי אפשר ללמוד בקל וחומר לאזהרת חלב מתרומה משום שחלב יש בו צד קולא שהותר מכללו, היא גם פירכא על כל אופני הקל וחומר שנלמדו לעיל, הילכך,

מכולהו

דלעיל,

נמי

לא מצי ללמוד קל וחומר לאזהרת חלב,

שכן

כל אותן איסורים דלעיל

לא הותרו מכללן,

ובכך הם חמורים מאיסור חלב שהותר איסורו מכללו בחלב חיה. ולפיכך הוצרך הכתוב לומר אזהרת לאו בחלב, ומיושבת קושית רבינא .

אמר רבא: אי קשיא לי

על לימוד האזהרה בשחוטי חוץ בקל וחומר,

הא קשיא לי

:

הא דתנן

בריש מסכת כריתות: עונש כרת, האמור במבטל מצות הקרבת קרבן

פסח ו

במבטל מצות

מילה,

על אי קיום

מצות עשה

הוא בא. הילכך אין חייבין עליהן חטאת, שאין חיוב קרבן חטאת אלא במקום שיש אזהרת לאו עם חיוב הכרת.

ולכאורה, לדברי אביי, הרי כשם שלמדנו לאזהרת לאו בקל וחומר,

תיתי

לאזהרת לאו בפסח ובמילה

בקל וחומר ממותיר

מבשר הקרבן עד הבוקר, ונאמר כך:

מה מותיר, שלא ענש

עליו כרת אם עבר והותיר,

הזהיר

עליו הכתוב באזהרת לאו שלא להותיר. אם כן,

פסח ומילה, שענש

הכתוב בעונש כרת על ביטולן,

אינו דין שהזהיר

הכתוב שלא לבטלן, ויתחייב על ביטולן בשוגג קרבן חטאת?

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא,

לקושית רבא על דברי אביי,

קמיה דרב כהנא, ואמר לי

: אזהרת חלב

ממותיר, לא אתיא

בקל וחומר, כיון

דאיכא למיפרך: מה למותיר, שכן אין לו תקנה

משהותיר,

תאמר בפסח, שיש לו תקנה,

בהקרבת פסח שני! ושבה הגמרא ומקשה על עצם הלימוד שלמד אביי לאזהרת לאו בקל וחומר:

וכי מזהירין מן הדין?

והרי

אפילו למאן דאמר עונשין מן הדין,

מודה הוא כי

אין מזהירין מן הדין

20 .

ומתרצינן:

אלא

בגזירה שוה למדנו לאזהרת שחיטה בחוץ, כ

דרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן: אתיא

לאזהרת שחיטה בחוץ בגזירה שוה

"הבאה

-

הבאה

" מהעלאה בחוץ.

מה להלן

, בהעלאה בחוץ,

לא ענש

הכתוב

אלא אם כן הזהיר. אף כאן,

בשחיטה בחוץ,

לא ענש אלא אם כן הזהיר.

כי גזירה שוה המופנית לצורך לימוד זה הרי היא נחשבת כאילו נכתב הדבר במפורש, ואין זה לימוד "מן הדין".