Joma 67a — Talmud auf Deutsch

מפני שהמרחק שבין ירושלים לצוק עזאזל היה

תשעים ריס

[שם של מידת מרחק], ו

שבעה ומחצה

ריס יש

לכל מיל.

נמצא שתשעים ריס הם 12 מיל, ומותר לאדם להתרחק ממקומו בשבת רק מיל אחד שהוא [אלפיים אמה] תחום שבת. הלכך, עשו 10 סוכות בדרך. והסוכה האחרונה עמדה במרחק 10 מילין מירושלים. [ויושבי כל סוכה וסוכה היו מלוים אותו מרחק מיל]. ונמצא שיושבי הסוכה האחרונה ליוו אותו עד מרחק 1 1 מיל מירושלים. ואת המיל האחרון היה הולך לבדו. והיושב בסוכה האחרונה היה עומד מרחוק ורואה את מעשיו.

ועל כל סוכה וסוכה

היו היושבים בהן

אומרין לו

לכהן הגדול [כשהגיע לשם]:

הרי מזון והרי מים,

ואם נחלשת מן הצום והדרך תוכל לאכול ולשתות.

ומלוין אותו מסוכה לסוכה.

חוץ מאחרון שבהן

[שבסוכות]

שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק

במרחק מיל מסוכתו,

ורואה את מעשיו

של המשלח.

ו

מה היה

המשלח

עושה

על הצוק?

היה

חולק לשון של זהורית

[צמר צבוע באדום] לשני חלקים.

חציו קשור

[קשר]

בסלע. וחציו קשור

[קשר]

בין שני

קרניו

.

ודחפו לאחוריו, והוא

היה

מתגלגל ויורד, ולא היה

השעיר

מגיע לחצי ההר עד ש

כבר

נעשה

מרוסק ל

אברים אברים.

ואחרי שדחף את השעיר,

בא וישב לו תחת סוכה אחרונה

שהיתה רחוקה 2 מילין מצוק עזאזל. והתירו לו לצאת יותר מאלפיים אמה, מפני שהוא מעונה וחלש, ועוד, שהוא ירא לעמוד יחידי במדבר משתחשך.

נאמר [ויקרא טז כו]: "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו". מכאן שבגדיו של המשלח נטמאו והוצרך לכבסם, [כלומר, לטבלם במקוה].

ומאמתי

המשלח

מטמא

את ה

בגדים

שעליו?

משיצא חוץ לחומת ירושלים.

רבי שמעון אומר: משעת דחייתו לצוק.

גמרא:

שנינו במשנה: עשר סוכות [היו] מירושלים ועד צוק.

תנו רבנן

:

עשר סוכות ושנים עשר מילין

היו מירושלים ועד הצוק,

דברי רבי מאיר

[וכפי ששנינו במשנתנו].

רבי יהודה אומר: תשע סוכות ועשרה מילין

היו בין ירושלים והצוק.

רבי יוסי אומר: חמש סוכות ועשרה מילין היו. ו

היו יושבי הסוכות יכולים ללוותו את

כולן

[כל עשרת המילין]

על ידי

שעשו

עירוב

תחומין בערב יום הכיפורים.

אמר רבי יוסי: סח לי אלעזר בני

בלשון שחוק על דברי:

אם

הלכו את כל הדרך

על

ידי עירוב,

לא היו זקוקים לחמש סוכות. אלא

יכולני לעשות אפילו שתי סוכות ו

יוכלו ללכת על ידן

עשרה מילין.

והיינו, שירחיקו את הסוכה הראשונה ארבעה מילין מירושלים. ויקירי ירושלים ילכו שני מיל על ידי עירוב.

ואנשי הסוכה הראשונה יניחו עירוב אחד בסוף שיעור מיל לצד ירושלים, ויוכלו ללכת שני מיל עד למקום שליווהו יקירי ירושלים. ויניחו עירוב נוסף בסוף מיל לצד עזאזל. ויוכלו ללכת שני מילים לכיון עזאזל. נמצא שבסך הכל ליוו את המשלח ששה מילין.

ונותרו עוד שני מילין עד עזאזל. ויניחו באמצעם את הסוכה השניה, ויערבו אנשיה עירוב אחד לצד ירושלים ועירוב שני לצד עזאזל. ונמצא שיוכלו ללכת לקראתו שני מילין [עד המקום שליווהו בני הסוכה הראשונה]. וללוותו את כל ארבעת המילין שנותרו עד עזאזל.

כמאן אזלא

, כדעת מי נאמרה

הא דתניא

: ומלוין אותו מסוכה לסוכה,

חוץ מאחרון שבהן שלא הגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו

.

כמאן

-

כרבי מאיר

הסובר שהיו 12 מיל ועשר סוכות. ולא היה האחרון מלוהו אלא עד סוף 1 1 מיל. אבל לדעת רבי יהודה [שהיו תשע סוכות ועשרה מילין]. ולדעת רבי יוסי [שהיו חמש סוכות ועשרה מילין והלכו את כולן על ידי עירוב] האחרון מגיע עד הצוק.

שנינו במשנה:

על כל סוכה וסוכה

היו היושבים בהן

אומרים לו הרי מזון והרי מים,

ואם נחלשת מן הצום והדרך תוכל לאכול ולשתות.

תנא

בברייתא:

מעולם לא הוצרך אדם

ששלח את השעיר

לכך

[לאכול ולשתות], ולא אמרו לו כך

אלא

מפני

שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו

ואינו אוכל,

למי שאין לו פת בסלו

.

שנינו במשנה:

מה היה

המשלח

עושה

בראש הצוק?

חולק לשון של זהורית

לשני חלקים, חציו קשור בסלע, וחציו קשור בין שני קרניו.

ומקשינן: מדוע הוצרך לחלוק את לשון הזהורית?

ונקטריה כוליה בסלע

. יקשור את כולה בסלע ויראה אותה בשעה שהיא מלבינה!

ומתרצינן:

כיון ד

עשיית ה

מצוה

היתה

בשעיר,

שצריך לדחפו לאחוריו, חששו חז"ל שאם יקשור את הלשון בסלע

דילמא קדים ומלבין ומיתבא דעתיה

. שמא הלשון תקדים ותלבין לפני דחיפת השעיר, וישמח שהלבינו חטאיהם של ישראל, וישכח מלהתעסק בשעיר ולדחפו. לפיכך תיקנו שיקשור חציה בין קרניו, לאחר שכבר קשר את חציה בסלע. ומאחר שהיה מסיים בלשון זו, ממילא היה מתבונן בה, ולא בלשון שעל הסלע, ולפיכך אפילו אם אירע שהלבינה לפני שדחף את השעיר, לא היה שוכח לדחפו, כיון שעיניו נתונות בשעיר .

ומקשינן:

ונקטריה כוליה

נקשור את כל הלשון רק

בין קרניו

של השעיר! ומדוע חילק את השעיר וקשר את חציה בסלע?

ומתרצינן:

זמנין דגמיש ליה לרישיה ולאו אדעתיה

לפעמים היה השעיר נופל לאחוריו וראשו כפוף ומוסתר מאחורי גופו, ולא היה יכול לראות אם הלשון הלבינה. ולכן קשרו חציו בסלע. [וחציו השני קשרו בין קרניו כדלעיל].

תנו רבנן

:

בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ,

אם

הלבין היו

כל העם

שמחין,

ואם

לא הלבין היו עצבין ומת ביישין.

התקינו שיהיו קושרין על פתח

ה

אולם מבפנים,

ולא יראוהו כל העם, ,

ועדיין היו מציצין ורואין,

אם

הלבין היו שמחין,

ואם

לא הלבין היו עצבין

.

התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע

וחציו בין קרניו

[ולא היו קושרים אותו על פתח האולם].

אמר רבי נחום בר פפא משום רבי אלעזר הקפר: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח

ה

אולם מבפנים, וכיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין, וידעו שנעשית מצותו.

שנאמר

[ישעיה יא]:

"אם יהיו חטאיכם כשנים

[כצמר אדום]

כשלג ילבינו

".

שנינו במשנה:

לא היה

השעיר

מגיע למחצית ההר

עד שנעשה אברים אברים.

איבעיא להו

נשאלה שאלה לבני הישיבה:

אותן אברים, מה הן בהנאה

האם מותר להנות מהם?

ונחלקו בזה

רב ושמואל

-

חד אמר: מותרין, וחד אמר: אסורין.

ומבארינן את טעמיהם: